מסדרון ההתפכחות

בבוקר יום שלישי נכנסתי לרצועת עזה דרך מסדרון נצרים. על פניו, המראות אותם מראות. הכוחות תופסים שטח בגזרה שורצת מחבלים. מעל הקרקע ובעיקר מתחתיה. אף על פי כן, בישראל רואים חשיבות אסטרטגית, ייחודית, בשליטה על התוואי. ביתור הרצועה, בין דרומה לצפונה ובין העיר עזה למחנות המרכז, משתק את מאמצי ההשתקמות של חמאס.
הניסיונות התכופים לפגוע בחיילים שנעים על הציר, מחזקים את ההבנה שזאת נקודת התורפה של סנוואר. הביתור מוציא אותו מאיזון (בצל הדיווחים השבוע על אפשרות שחוסל, אולי נכון לומר: הוציא אותו מאיזון).
לצד זאת, הבחנתי בדבר מה ייחודי שמשתקף מהמסדרון: בניגוד להרס המוחלט שהקיף אותי באזורים אחרים שבהם ביקרתי – שֻׁגַ'אעִיַּה בצפון, רפיח ופילדלפי בדרום – כאן, בנצרים, הנוף אינו חַדְגּוֹנִי. מהאזור שבו עצרתי לתצפת, מאות מטרים בודדים דרומית לפרוזדור, נראות בבירור שכונות נוסייראת ואל-בורייג'; בתים חד קומתיים לצד בנייני מגורים. מרביתם עומדים על תילם. פה ושם, ממש בשוליים, ניתן לראות מבנים שהופצצו; היתר מספר שגרה. גם עורקי התחבורה עמוסים תנועה.
צה"ל ביקר בכל הרצועה, כולל בעיר עזה הסמוכה; באלו, למעט דגימות ממוקדות, נמנע מתמרון רחב.
התמקמתי על אחת הגבעות כדי להשקיף טוב יותר על המתרחש שם. מסביב שטח השמדה עצום, בעוד שאצלם החיים ממשיכים (כמעט) כרגיל. שאלתי את מפקד גדוד 184, סא"ל יעקב רייס, אם זה נובע מחשש להימצאות חטופים. הוא סירב בתוקף להתייחס.
בנוסף, אדגיש ואומר: מלבד שמועות וניסיון לוגי להבין את הסיבה שבשלה, כמעט שנה אחרי, צה"ל מקפיד לפעול כירורגית במחנות המרכז נוסייראת ואל בורייג' – אין לי שום ביסוס לספקולציה הזאת.

במבט כולל, מתסכל עד כאב לעקוב אחר הפער הדרמטי בין תפוקת הביצועים בימים האחרונים בגזרת הצפון, לאלו שהושגו בדרום.

אותו מודיעין, פערים אדירים. ישראל יוסקוביץ השבוע ברצועת עזה

המחדל הוא מחדל מודיעיני. המידע שיש לנו על חיזבאללה לא דומה בשום צורה לזה שהיה לנו על חמאס. הזנחת הגזרה הדרומית – מתוך הבנה שגויה שסנוואר וחבורתו מורתעים או בלתי מאיימים – הביאה לאסון השבעה באוקטובר. אז עכשיו יש מודיעין, אבל גם ישנם 101 אזרחים חטופים, שכנראה מגבילים את הגישה לאזורים מסוימים.
קחו רגע לחשוב על זה: ביום הראשון למבצע 'חיצי הצפון', צה"ל השמיד כ-40% מהיכולות של חיזבאללה. המודיעין שנאסף במשך 18 שנה, אנושי וטכנולוגי, מאפשר חדירות מדהימה לתוך הקרביים של הארגון השיעי. מפקד בכיר מחוסל, מגיע יורשו, לא מספיק להתאקלם וכבר מוצא את מותו.
לא חשוב מה יהיו תוצאות הקרב, בסופו של שבוע זה ניתן לקבוע: הקונספציה נותרה בעזה ובה בלבד. מרגע הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, ישראל הפנימה את המציאות שמתהווה לנגד עיניה. מול 'פרויקט דיוק הטילים', פיתחה את 'מיזם דיוק המודיעין'. השבוע פגשנו את המבוא: חיסולים מונומנטליים בלב ביירות, מבצעים עלומים בכל רחבי המדינה, ומתקפה סימולטנית, מדויקת, על מצבורי הטילים.
אותו מודיעין, אותו 8200, שחרפ שנת חג בבוקר שמחת תורה, ידע לדווח ביום שישי על פגישה חשאית, בדירה מסוימת ברובע הדאחייה, בקומה X, חדר V שבה מתכנסת צמרת כוח רדואן. הכי מדהים שגם ידע לדווח על תוכנה: פלישה קרקעית ליישובי הגליל בטווח הזמן הקרוב.
לפי שעה הקנוניה סוכלה. מדינה חפצת חיים לא מופתעת פעמיים. בוודאי לא כשהאויב פרוס בפניה כמו ספר פתוח.
בהקשר הזה אפשר להעריך שהראשון שנסראללה נוטר לו איבה, הוא יחיא סנוואר. החלאה הזאת גנבה לחיזבאללה את התוכנית, והוא נותר בלי הקלף האנושי, החטופים, שהיה אמור למנוע מישראל לפעול כפי שהיא פועלת בימים אלו. אין לו מגינים אנושיים שימנעו ממנה להפעיל את מלוא עוצמות האש.
הפער הזה יפגוש אותנו בהמשך, אם וכאשר יוחלט על תמרון קרקעי. לכאורה, ההתמודדות עם חיזבאללה מורכבת הרבה יותר: הטופוגרפיה ההררית, המנהור העצום, עשויים להקשות על הלוחמים. אבל כשאין לך חטופים בעומק האדמה, כל מה שנותר לך זה לאתר את פתחי המנהרות ולעשות שימוש בלתי מוגבל באמצעים השונים שעומדים לרשותך כדי להשמיד את התכולה הנמצאת בבטן האדמה.
שורת המסקנה מתסכלת: מודיעין איכותי מאפשר, בסייעתא דשמיא, להביס כמעט כל איום ביטחוני. בהיעדרו, גם יתוש קטן הופך לכאב ראש גדול.

מסדרון נצרים מתפרץ מתוך שטח ישראל, באזור קיבוץ בארי, וחובר בהמשך לציר החיץ שצה"ל סלל בין דרום הרצועה לצפונה.
לאורך כל הדרך, בשוליה, שוקדים דחפורים על מלאכת הקידוח. תעלה עצומת מטראז' מארחת צינורות תשתית שונים. משאיות נכנסות ויוצאות; מרוקנות חול וטיט. הצבא כאן כדי להישאר.
ככל שהעמקנו פנימה התמונה התבהרה: המסדרון, שחולף בסמטאות בתים ושכונות, מזמין היתקלויות עם מחבלים. לפני כמה שבועות חיל האוויר שיטח את הבתים. חרף זאת, צצים מתוך פירים מחבלי חמאס ומנהלים לוחמת גרילה עם הכוחות.
את הדרך אני עושה בג'יפ החפ"ק, עם מג"ד 184 סא"ל יעקב רייס. תשעה חודשים הוא בלחימה. הותיר מאחור אישה וילדים, עסק מבטיח, ועתיד לוט בערפל. לפני כחודש, הוא וחייליו תפסו את הפיקוד על אחד מארבעת המקטעים במסדרון. המשימה משולבת: אבטחת הציר ואיתור מנהרות.
"אין יום שאנחנו לא מאתרים פירים", אמר לי. במרבית התקופה שהה עם לוחמיו בבית חאנון. "לא הייתה פיסת אדמה", סיפר, "שלא מצאנו תחתיה תת קרקע".
בשונה מאזורים אחרים, כאן איש לא מבטיח סטריליות. גם לא לכאורה. הביתור מטרלל את חמאס. הוא חי בשלום עם עשרות אלפי הרוגים, אבל את מחיר השיבה לרצועה, הוא לא מסוגל לעכל. זאת הסיבה לזינוב הקבוע בכוחות שנעים על הציר. "אנחנו ערוכים לזה", אומר המג"ד.
על הנייר, אמרתי, זה נשמע מבטיח. ביתור, חיץ, שליטה. מה שאני רואה זה עוד מאותו דבר: שכונות ששימשו כסות לתעשיית טרור ענפה. התושבים, כביכול בלתי מעורבים, נעו דרומה. האינדיקטור היחיד לכך שמדובר בכל זאת במהלך אסטרטגי, הוא ההשתוללות של סנוואר. מעבר לכך, מה הבשורה? "צה"ל", אמר, "תוקע יתד בתוך הרצועה. אנחנו מפרידים ומושלים".
רוצה לומר: מתישהו, כשהמלחמה תסתיים, ישראל תישאר נוכחת במסדרון. זה יקשה מאוד על ארגוני הטרור לשוב ולהתחמש.
זה נכון, עם כוכבית: אלא אם כן, המנהור החולף מתחת לפני הקרקע לא יושמד. להבנתי, מרביתו כבר הושמד.
שאלתי לדעתו על המשך הסיוע ההומניטרי שממשיך לזרום פנימה. "ברשותך", אמר, "לא אומר את דעתי".

גדוד 184 הוא גדוד מילואים. סא"ל רייס, ציונות דתית, תושב עופרה, מנהל פרויקטים באזרחות. זאת הפעם השלישית שהוא וחייליו נקראים למילואים. ההפוגות בין הפעמים מצטברות יחד לחודש, אולי קצת יותר, מחוץ לרצועה.
בין הסבבים, באותו חלון צר, הספיק לתרום כליה לאדם שלא הכיר. אחרי התאוששות מהניתוח, התעקש לשוב לשדה הקרב ולהוביל את לוחמיו.
מבלי להמעיט בערכן, בייחודיותן, של אוכלוסיות אחרות התורמות למאמץ המלחמתי, הסרוגים הם פרק מרתק בפני עצמו: הם מרכז הכובד של הלוחמים בעזה. חמושים בנשק ובגמרת כיס, ציציותיהם מתבדרות ברוח, ורטוריקה של אמונה וייעוד מונעת מהם לנמנם.
הסכנה הכי גדולה זאת השחיקה. יום ועוד יום, אחד עשר חודשים. אין מקלחות, אין חופשות. אבק, פיח, ירי בלתי פוסק ולוחמת גרילה מול אויב שאיבד את מערך הפיקוד ופועל עצמאית במרחב. עכשיו גם חלק ניכר מהכוחות עלו צפונה. העול מוטל על אלו שנותרו.
את ראש השנה ושבת תשובה יעשו כאן. לי נראה שחלקם עייפים קצת. "השמיכה קצרה", אומר לי סא"ל רייס. "אני מסתכל קדימה, סופר את כמות הגדודים, ומבין שתכף שוב מגיע התור שלי. אין מספיק לוחמים".
הוא הצביע על אחד ממפקדי הפלוגה. "נולד לו בן לפני כמה שבועות", סיפר. "יומיים אחרי הברית כבר חזר אלינו. לא הייתה ברירה אחרת".
אני, מן הסתם גם אתם, מנחשים למה הוא רומז. נותיר זאת לעצמנו. בכל זאת, מתבקש לתת במה לדברים חשובים שהשמיע בנוגע לזווית הכלכלית. "יש כאן", אמר, "בעלי עסקים שאין להם לאן לחזור. העסק שלהם התרסק. כשאנחנו יוצאים החוצה מכה בנו ההכרה שהחיים ממשיכים בלעדינו. הצבא עושה המון בשבילנו: קרנות סיוע, מענקים, טיפולים נפשיים. אנחנו מצפים שיהיה גם תיאום ציפיות בחוזה הבלתי כתוב בין הלוחמים למדינה.
"צריכה להיעשות העדפה מתקנת לכל לוחמי המילואים – ובדגש על לוחמי החזית. החבר'ה נקרעים פעם שלישית וצריכים עזרה".
במהלך המלחמה איבד כמה חברים. הקרוב ביותר, "ממש כמו אח", הוא מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, גיבור ישראל אל"מ אסף חממי. בבוקר שמחת תורה, היה הראשון להכריז מלחמה. כפי שסיפרתי כאן בעבר, חממי ירד עם שני פקודים לשטח ונתקל בעשרות מחבלים. הם פגעו בו ובשני החיילים שהתלוו אליו. כעת הם מוחזקים ברצועה. הג'יפ, שנלקח יחד איתם, אותר בחניון של בית החולים שיפאא'.
"אסף היה הדמות הכי משמעותית שאיבדתי במלחמה", סיפר. "איש של אנשים. אין בן אדם שפגש ולא נגע בו. ברמת החייל, לא ברמת הפיקוד".

באחד המוצבים על הציר, אני פוגש את אלעד אלימלך. נשוי, אב לחמישה, תושב נתיבות. באזרחות מורה ומחנך. שאלתי אותו אם הזמן עושה את שלו. כלומר, אם השהות הממושכת בשטח מעייפת. "באופן כללי", הודה, "מרגישים את השחיקה. ההתגייסות היא מאה ממאה, אבל הערנות הולכת ופוחתת.
"הגרף תמיד מתחיל גבוה: לא מדליקים אורות בלילה, שומרים על תו"ל מסודר. לאט לאט המשמעת מתרופפת. מרשים לעצמנו להוריד נעליים בלילה, מדליקים אור, יותר שאננים. אי אפשר תמיד למשוך את החיילים עד הקצה", אמר.
בקומה למעלה פגשתי את חיים לן, בחור על הרצף החרדי-חרד"לי מפלורידה. הוא לא חייב להיות כאן, לא היה אמור להיות כאן. אבל הוא קנה כרטיס טיסה מכספו הפרטי ובא. זאת כבר הפעם השנייה שהוא עושה זאת. בראשית המלחמה אפשר היה לראות כמותו עוד רבים. בשלב הזה, כשהאדרנלין צנח, זה בהחלט יוצא דופן. "אני מרגיש שאני עושה דבר חשוב עבור העם שלי", אמר. "יש לנו מדינה ואנחנו צריכים להגן עליה. יהא המחיר אשר יהא.
"לפעמים קצת קשוח", שיתף, "אבל הבנת החשיבות משפיעה על מה שאני עושה".
בפינת החדר עומד בשקט נהג החפ"ק. חננאל וסרטל תושב קדומים. במקור, משפחתו מחסידות גור. "הערנות", טען, "הרבה יותר גבוהה דווקא עכשיו. כשאתה יודע שמרבית הכוחות עזבו צפונה, אתה מודע לכובד האחריות".
לפני כמה שבועות, בעת שהיה בחופשה, מחבל רצח במהלומות פטיש את אחד מחבריו הקרובים, גדעון פרי הי"ד, מנהל עבודה באחד המפעלים באזור התעשייה הסמוך ליישוב. וסרטל היה הראשון שהגיע לזירה. הרוצח, עובד במפעל, גנב את הרכב ונמלט מהמקום. עד לרגע זה לא נתפס. כשהוא כאן, בעזה, מחשבותיו נודדות לקדומים. הטרור פוגש אותו גם באזרחות. "אני יכול לומר", ניסה לסכם, "שאם לא נכסח את הדשא כל הזמן, נצטרך להתמודד בעתיד עם ניסיונות לשחזר את השבעה באוקטובר. ההבנה הזאת מדרבנת אותנו להמשיך בכל הכוח".

ההתקוטטות המהונדסת בין השר לוין למערכת המשפט מוכיחה שהאיש לא למד דבר. האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה, אירע לא מעט בחסות אותה רפורמה בועטת שביקש לקדם מבלי שנועץ עם איש לפני כן.
אחרי תקופת ההלם הראשוני, לוין חזר לזירה.
אנחנו, הציבור החרדי, לא נשכח לו את חלקו במסע הייסורים שעובר עלינו בימים אלו. עננת המעצר וכתם העריקות של ילדינו, רשומים באותיות קידוש לבנה על שמו. הוא האיש שבשלו הגענו עד הלום.
היוזמה המגושמת שלו לכפות הר כגיגית על מערכת המשפט בתקופת הקיטוב הנוראה ביותר שידעה החברה הישראלית, המיטה עלינו את האסון הנורא ביותר שידעה החברה הישראלית; האסון הנורא ביותר שידעה החברה הישראלית, הניף על ילדינו את חרב הגיוס הדרקוני ואיתה את שוט הקיצוצים והגזרות הכלכליות.
נזכור ולא נשכח.