משה גרילק
ט"ז תשרי התשפ"ג
בשמחת תורה החותם את ימי חג הסוכות אנו קוראים את פרשת 'וזאת הברכה'. בה אנו מסיימים את המחזור השנתי של קריאת חמשת חומשי התורה, ומייד… מתחילים מבראשית. ללמדך שהראשית טמונה באחרית, והאחרית – ב'בראשית'. אך אנו נמקד את המבט לטמוּן בתחילתה של פרשה זו, העוסקת במתן תורה.
אנו מבחינים גם בה בחותם הטבוע בחג הסוכות עצמו, שהוא, כמובן, מצד אחד חגו של עם ישראל, אך גם חגם של העמים לעתיד לבוא. כפי שנראה בהמשך, הרי בארבע שפות ניתנה התורה בהר סיני. עם ישראל לא היה העם הראשון שהקב"ה הציע לו תורה זו. ככתוב במדרש, עבר הקב"ה בין כל העמים וניסה לשכנעם לקבל אותה, אולם הם דחו אותה.
מה טמון בסיפור זה?
מה המשמעות האוניברסלית העמוקה הגלומה בו?
זה היה הנאום והמסר של משה רבנו ביום מותו. עוד מעט ייפרד מהם לנצח. שעתו הגיעה. על כן, יהיו דבריו האחרונים באוזני בני ישראל – מילות ברכה, כך ייפרד מן העם שאותו אהב כל כך, העם שכה המר לו, שלא אחת ביקש לרוגמו באבנים, ואת הברכה יעניק משה רבנו בלב אוהב לעם כולו ולכל שבט בנפרד. ברכה שתנווט את גורלו של כל שבט ותבהיר לו את הטמון בו.
אך בטרם בירך בפועל כל שבט ושבט, פתח משה את דבריו בכמה משפטי רקע וכה אמר:
"ד' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים לג, ב). משה מדבר כאן על מעמד הר סיני (ד' מסיני בא), הוא המעמד המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל. חווייתה העמוקה של ההתגלות הפלאית, בוודאי הייתה חיה ורוטטת בליבות בני-ישראל, שניצבו אז לפני משה רבנו, שם בערבות מואב. ודאי חייב הוא להזכיר להם מאורע זה בטרם יברכם, כי ממעמד זה משתלשלת ההיסטוריה המיוחדת שלהם ובו תלויה הברכה שהוא עומד להעניק להם. אבל לשם מה בא האזכור הגאוגרפי של ארצו של עשו ('שעיר') ושל הרי פארן שבמואב? מה אלו חשובים ברגע זה?
מצאנו במדרש את הדברים הבאים המוכרים בוודאי לרבים: "כשנגלה המקום (הקב"ה) ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: 'מקבלים אתם את התורה?' אמרו לו: 'מה כתיב בה?' אמר להם: 'לא תרצח!' אמרו לפניו: 'ריבונו של עולם, כל עצמו של אביהם רוצח הוא… שנאמר: על חרבך תחיה' (ביאור: הם טענו שאביהם עשו מהותו היא החיים על החרב והרצח).
"הלך לו אצל בני עמון ומואב, אמר להם: 'מקבלים אתם את התורה?' אמרו לו: 'מה כתוב בה?' אמר להם: 'לא תנאף!' אמרו לפניו: 'ריבונו של עולם, כל עצמה של ערווה שלהם היא שנאמר: 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן' (ביאור: מהותם הרוחנית הייתה הניאוף, והתורה הדורשת איפוק מנוגדת לאופיים הבסיסי).
"הלך ומצא בני ישמעאל. אמר להם: 'מקבלים אתם את התורה?' אמרו לו: 'מה כתוב בה?' אמר להם: 'לא תגנוב!' אמרו לפניו: 'ריבונו של עולם, כל עצמו של אביהם (ישמעאל) ליסטים היה, שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל'".
ומסיים המדרש, שם ב'ספרי', במילים המשמעותיות הבאות: "לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה".
כדי להשלים את התמונה ובטרם הסבר – עוד מדרש:
"כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: בלשון עברי, לשון רומי, לשון ערבי, לשון ארמי" (שם בספרי). מתברר שמשה רבנו מזכיר לבני ישראל ברגע הפרֵדה מהם את תפקידם כעם האלוקים – בכל היקפו. הוא מזכיר להם שבתורה, שאותה נצטוו להפוך לתורת חיים בכנען, טמון גם מסר כלל עולמי, המיועד לכל אחת מאומות העולם. זו חוקת היסוד המוסרית האוניברסלית שיצאה אף היא מסיני. וכך, בטרם ברכה, הבהיר להם במשפטים מספר גם את התפקיד, גם את הייעוד, גם את אופיים של העמים וגם את שורשי היחס האמביוולנטי שלהם כלפי עם ישראל ותורתו שאותם יגלו במשך ההיסטוריה.
כשהזכיר להם את מעמד הר סיני ('ד' מסיני בא'), שחזרו פעם נוספת בתודעתם את התפקיד הגדול שהוטל עליהם. וכשנוכחו בני ישראל בכך שמשה רבנו ראה צורך לספר להם את פנייתו של הקב"ה לאומות, למדו את הייעוד המוטל עליהם: להביא את דבר ד' והתורה לאנושות, לא בדרך של המיסיון כי אם באמצעות הדוגמה האישית על ידי החיים על פי התורה כפרט וכחברה. כי "נתן הקב"ה את התורה לישראל כדי שיזכו בה לכל האומות" (תנחומא – דברים ג), ואת רצינות השליחות הזאת למדו מתקיפות המשפט הבא: "אם לא תגידו אלוקותי לאומות, הרי אני פורע מכם" (ויקרא רבה ו ה). אך באותו רגע גם למדו מה היא גישת האומות לחוקי המוסר הבסיסיים, שאותם ניסתה תורת סיני להחדיר לתודעתם ולליבם.
עם ישראל שמע כיצד העמים דוחים את הדרישה לא לראות ברצח נורמה מקובלת לפתרון בעיות אישיות או לאומיות, בכיעור מוסרי אורח חיים לגיטימי, ובגנבה – ספורט לאומי. ואולי קלט עמנו באותה שעה שבדחייה זו של האומות – מולדת האנטישמיות, זו שתלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה. שכן ברגע שבו בני ישראל, בניגוד לאומות, כן קיבלו את עולה של תורת סיני וענו להד קולו של האלוקים בקריאת "נעשה ונשמע" רמה – נפער הפער בינם לבין אומות העולם.
לא רק קנאת הנוכרי תגרום לשנאה העמוקה ולאיבה התהומית, כי אם גם מבטו השקט אך המוכיח של היהודי. המבט המוסרי, הקורא להם באלם להישמע לסעיפי חוקה נצחית זו. היטיב להגדיר זאת הסופר הצרפתי טיירי מולניה: "העם היהודי הוא מיוחד מפני שאינו מניח לנו לישון". והם לא מוכנים לסבול מבט זה המייסר אותם ולא מאפשר להם לישון בשקט בחיק החטא, ללא ייסורי מצפון.
דברי המדרש, שהתורה ניתנה בארבע לשונות, מגלים גם את הפן הנוסף. הקב"ה אינו מתחשב ביחס הדחייה של העמים, וביום שישמיע את עשרת הדיברות באוזני בני ישראל, יפנה גם אליהם, למרות סירובם לשמוע. ואם הצד האפל של שנאת הגויים ידוע לנו היטב, הרי אין להתעלם גם מן הצד האחר הקיים באופיים – זהו יחס ההערכה העמוק, בצד ההשפעה המקיפה על העמים שהייתה לתורת ישראל.
הנה נשמיע קול אחד, קול אחד מני רבים:
"ההערצה הגדולה שמצאה התורה בקרב העמים בכל הדורות, מעודנת בערכה היסודי. היא אינה ספר השייך לעם אחד בלבד אלא הספר של כל העמים, משום שהיא הציגה את אירועי עם אחד כסמל ליתר העמים וקשרה את תולדות עם זה בעצם בריאת העולם. משום כך, ראויה היא שתוחזר לה עכשיו חשיבותה המקורית. לא רק כספר של כולנו, כי אם כספרייה אוניברסלית לכל העמים, והיא תשמש לנו יותר ויותר כקִדמה לקראת התרבות. חלקה כבסיס וחלקה כמכשיר בחינוך" (יוהן וולפגנג פון גתה, גדול משוררי גרמניה).
אכן, למרות הכל פרצו הדברים את חומות הדחייה והאיבה. ארבע הלשונות שבהן ניתנה התורה התפלגו, במרוצת הדורות, לרוב שפות העולם. משהו מתורת ישראל דבק כמעט בכל בן-אנוש.
וגם משום כך נשיש ונשמח ביום שמחת תורה מתוך ידיעה ברורה שרק מכוחה תבוא גאולת העולם כולו במהרה.
חג שמח לכל בית ישראל.
צידה לדרך
שמחה – עיקר העשירות. אדם שכל הון שבעולם בידו ושמחה אין לו – עני הוא
(רבי צדוק הכהן מלובלין)
