מפגש לילי עם הקב"ה

כל כך הרבה שנים למדנו ושמענו על פסח, מה כבר אפשר לחדש לנו השנה?! מאמר מרומם שנבנה על יסודות הספר החדש 'יתרון האור'
כאשר אנחנו מספרים ביציאת מצרים, כדאי שנצייר לנגד עינינו את מטרת הסיפור. סיפור יציאת מצרים הוא, כמובן, מצווה מן התורה הנוהגת בליל הסדר. ההגדה הפתוחה לפנינו היא המסגרת שנקבעה. ובכל זאת, לכל סיפור יש מסר, והשאלה החשובה היא מהו המסר שאנו מבקשים לטבוע בילד שלפנינו. כשנדע תשובה לשאלה הזו, תוכל התשובה הזו לכוון אותנו ותאפשר לנו להתמקד במסר המדויק.
יש לכך חשיבות עליונה, גם מפני שחז"ל לימדו אותנו, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". יש כאן חידוש גדול, שהרי התורה ציוותה: "והגדת לבנך", "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך". ומשמעותם של הגדה וסיפור, בפשטות, היא להודיע למי שאינו יודע.
אך בתורה שבעל פה נוסף לימוד – שיש לספר גם לחכמים ויודעים, לנבונים וזקנים. אפילו אדם היושב לבדו בסדר מספר את הסיפור לעצמו. מאי משמע? כיצד יכול האדם לספר סיפור לעצמו? מה יש לספר למי שכבר שמע את הסיפור?
בספרי 'יתרון האור' על המועדים ביארתי שהמסר המתבקש מסיפור יציאת מצרים הוא גדול ויסודי כל כך – עד שאין מישהו שיודע את כולו. במובן מסוים, כולנו עומדים מול הסיפור הזה כילדים שצריכים לשמוע אותו מחדש ולהפנים את יסודותיו ומסריו. וכאן עולה שוב השאלה: מהו המסר המדויק של יציאת מצרים, ומהי מטרת הלילה הגדול הזה?
ליל פסח הוא הלילה שבו כנסת ישראל, כאומה, נפגשה לראשונה עם בורא עולם, ובו נוצר היחס והקשר בינינו.
קדמה ללילה הזה מערכת היחסים העמוקה והמשמעותית של הקב"ה עם האבות. היא הסיבה והשורש לכל מה שקרה אחר כך. להם הובטחה ההבטחה שעליה אנו אומרים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל". קדמו ללילה הזה גם תשע המכות, שהיו רצופות ניסים ונפלאות עצומים. ובכל זאת, רגע הבחירה, שבו נבחרנו ונלקחנו על ידיו ית' להיות לו לעם סגולה ולהתקשר עימו בקשר מוחלט – הוא הלילה הזה. בליל פסח אירע הדבר הנפלא והנורא גם יחד, הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באותות ובמופתים. ובחז"ל, משל לרועה שהושיט ידו למעי בהמתו ושמט משם את העובר.
האירוע הזה, המופלא יותר מכל אירוע אחר בהיסטוריה האנושית, מיוסד על תקשורת הדדית בין ישראל לבין קונם. היהודי ישב בביתו עם משפחתו, אכל מבשר הפסח, ודם הפסח מרוח על המשקוף ועל שתי המזוזות. עדיין לא הייתה גאולה, והמשמעות של אכילת הפסח הייתה כאמירה שהיהודי אמר, לעצמו, לאשתו ולילדיו, ובעיקר לקב"ה: אנחנו איתך. עליך אנחנו נשענים ולגאולתך אנחנו מקווים.
וד' אכן עבר ברחובות מצרים בלילה הזה, הוא ולא מלאך, ולקח אליו את כל מי שהיה דם על פתח ביתו והפך אותו לעם ד'.
כשבעל ההגדה משיב לבן הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל" – הוא מסיק את המסקנה הברורה ממה שכתוב בתורה במפורש. הקב"ה ראה את הדם על הבתים, ומי שלא עשה פסח, ולא ביטא את ביטחונו בד', לא היה נגאל. הבן הרשע הרי מוציא עצמו מן הכלל, ואומר "מה העבודה הזאת לכם", הוא מסרב לקחת חלק בעבודה הזו, ולכן, אילו היה שם לא היה נגאל.
את הסעודה הזו עם המשמעות הזו נצטווינו לעשות לדורות. מדי שנה אנו יושבים בליל פסח, כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן, ועורכים סעודה של אמון ושל אמונה, של ביטחון ושל תקווה. סעודה שבה אנחנו חוזרים ומחדשים את הרגע של הקשר הראשוני עם ד'. יש כמה וכמה הבדלים בין פסח מצרים לפסח דורות, ויש הבדלים נוספים בין שנים ודורות שבהם הקרבנו פסח בירושלים לבין מצבנו אנו, שנשאר לנו מהלילה הזה רק מצה ומרור. ועדיין העיקרון הוא אחד.
יהודי חוזר מדי שנה, עם בניו ובנותיו, ללילה של אמונה והתחברות מחדש עם אלוקיו. לילה שמכיל את המסר שבעל ההגדה שם באמצע ההגדה ובבתי ישראל שרים אותו בהתרגשות. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". היא, ההבטחה האלוקית, היא שעומדת לנו, עליה אנו נשענים ובוטחים עד ימינו אנו.
בעוד שבפסח מצרים דיבר האב עם בניו על אמונה בעתיד, לדורות ציוותה התורה להוסיף לסעודה הזו גם סיפור מהעבר. אנחנו איננו צריכים להישען על הבטחה בלבד, יש לנו עובדות היסטוריות ללמוד מהן. היינו במצרים, משועבדים ומושפלים, והקב"ה ראה את עוני עמו, ושמע את זעקתו מפני נוגשיו, וידע את מכאוביו. הוא חילץ את נפשנו ממוות, את עינינו מן דמעה ואת רגלנו מדחי. הוא ראה את הלחץ אשר מצרים לחצו אותנו, והוציאנו ממצרים.
המטרה של הלילה הזה היא להעמיד בפנינו ציור ותחושה של האהבה הגדולה הזו שהתגלתה בלילה הזה, אז, במצרים. אנחנו משתדלים להאיר את הציור הזה ולחיותו בעבור הילד היהודי שלפנינו, קטן או גדול, חכם או תם, ואפילו זה שאינו יודע לשאול. להדליק בו להבה כזו, ואפילו רק ניצוץ. אנחנו רוצים לקום בבוקר שלמחרת ליל הסדר עם שיר קטן בתוך הלב. איזה כיף לנו, כמה ברי מזל אנחנו שנולדנו יהודים וד' אוהב אותנו.
חז"ל מספרים לנו על גדעון מספר שופטים. הוא נאלץ להתמודד עם אנשי מדיין הגונבים את תבואתם של ישראל. ביום טוב ראשון של פסח הוא זועק: אמש הקרני אבא את ההלל. אתמול בלילה היה ליל הסדר, ואבא תיאר כל כך חזק ועוצמתי איך ד' אוהב אותנו ודואג לנו, ואם כן, איה כל נפלאותיך? נדמה שחז"ל רוצים לצייר לנו כיצד נראה סיפור יציאת מצרים כמו שצריך. הילד ספג את המסר. הוא יוצא לחיים חדור באהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו, ועליה הוא מייסד את חייו. דבר זה הוא נקודת המרכז של היהדות, אותה אנחנו מנסים לעורר, להפנים ולהחדיר לליבנו, בלילה המיוחד הזה. גם המשורר האלוקי בספר התהלים, במזמור ע"ח המדבר על סיפור יציאת מצרים, מדגיש את המטרה של הסיפור: "וישימו באלוקים כסלם". תכלית הסיפור היא ליצור ולבסס את הביטחון בד' ובטובו, בהבטחתו ובישועתו.
לידיעה, ואולי נכון יותר לומר – לחוויה הזו, יש השלכה משמעותית גם על שמירת התורה וקיום המצוות. כאשר הבן החכם שואל את אביו: "מה העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה ד' אלוקינו אתכם" – הוא שואל שאלה כללית וגדולה. אבא, מה היא היהדות ומה הן מצוותיה? הבן השואל מכיר כבר את המצוות, ויודע לסווג אותן לסוגים שונים, ובכל זאת הוא שואל. הוא מבקש להבין משהו גדול ורחב יותר, שעומד מאחורי התורה והמצוות כולן. מה היא המשמעות של כל הסיפור כולו?
התשובה שהאב משיב לו, כמבואר בפרשת ואתחנן, מתחילה ביציאת מצרים, אבל מסיימת ב"לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". לפירושו של ראב"ע על הפסוקים, יציאת מצרים נותנת לנו ביטחון ובהירות בכך שהמצוות הן לטובתנו. סיפור יציאת מצרים יוליד שמירת מצוות חיה ועמוקה, הנשענת על ביטחון שורשי בד'. "וישימו באלוקים כסלם, ולא ישכחו מעללי ק-ל, ומצוותיו ינצורו".

מורי ורבי הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל אמר פעם שכל קהילה שיש בה שניים-שלושה אנשים השמחים באמונתם – הקהילה כולה תהיה במצב אחר, גבוה יותר. כדאי לשים לב, איננו מדברים על כאלה שמאמינים חזק, שאמונתם ודאית, שזו מדרגה גבוהה בפני עצמה. אנו מדברים על בחינה אחרת: אדם שמרגיש בכל ליבו שהאמונה בד' היא מתנה נפלאה שהוא זכה בה. שהנוכחות האלוקית בחייו יש בה כדי לשנות את חייו לטובה. זה מה שליל הסדר אמור לתת לנו, וזה מה שאנו צריכים להשתדל להשיג בלילה הגדול והנפלא הזה.
יציאת מצרים אמורה לתת לנו, לבנינו ולבנותינו, איזשהו ציור על הקב"ה. במהלך השנה נפגוש בחינות שונות של ההנהגה האלוקית, צדדים שונים של ציוויי התורה. אבל כל אלה אמורים לשבת על ציור בסיסי שנוצר ביציאת מצרים. כשמשה מצטווה להכין את עם ישראל למתן תורה, הוא מתחיל בתיאור יציאת מצרים. "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". כמה אהבה יש במילים הנפלאות של הפסוק הזה! ורק כך אפשר לגשת לכריתת ברית ולמחויבות. זהו היסוד לבניין שד' מבקש להקים.
הידיעה מי הוא ד', היא מיסודות היהדות בכלל. עליה אמר הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ". הקב"ה בחר להופיע בעולם, ולצייר את דמותו בעבור ישראל ובעבור האנושות, כשהוא בא לתבוע צדק ומשפט ולהשיב את כבודם ואת זכויותיהם של בניו אהוביו. זוהי ההתגלות הראשונה, ועליה יש לייסד את החינוך היהודי. מכאן מגיעה גם הקריאה שד' קורא לנו, "כי באלה חפצתי נאם ד'". דרכו של ד' היא מקור חובה לכל אדם ללכת בדרכי החסד והצדקה, האמת והמשפט.
מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל היה אומר: הקב"ה התגלה למשה בפעם הראשונה בסנה שבוער ואיננו אוכל, ומשמעות הדברים היא שהאש היא מקור לחום ולאור, שהם צורכי חיים חיוניים בהחלט, אבל טבעה של האש שהיא אוכלת. ככה זה בעולמנו. כדי לקבל את הטוב שבאש אתה צריך לשלם, בעצי הסקה או בנפט ואולי בחשמל. אבל כאשר ד' בא לגאול את עם ישראל הוא בא כאש שאיננה אוכלת. ההופעה הבסיסית שלו, הראשונית, היא כאוהב ומיטיב, דואג ומציל – ואיננו תובע כלום. רק אחר כך, במעמד הר סיני, מופיעה גם מידת הדין האלוקית. שם נאמר: "מראה כבוד ד' כאש אוכלת בראש ההר". האדם מחויב, בסופו של דבר, לעמוד בדרישה לקיים תורה ומצוות. אבל לעולם אי אפשר להתחיל באש הזו. רק למחרת ליל הסדר מתחילה הספירה עד מתן תורה.
זהו לא רק עניין של סדר, במה להתחיל ואיפה להמשיך. העמדה נכונה של הבסיס צובעת בצבע אחר גם את הקומות הבאות. מי שתופס טוב את אהבת ד' שנמצאת בבסיס כל הנהגתו איתנו, מבין נכון גם את התביעה שלו מעימנו. כך נבנים חיים של הזדהות עמוקה עם ד' ועם תורתו.

נכנס פעם לחדרי יהודי חילוני, אב לבן שחזר בתשובה ולמד בישיבתנו. הוא היה נסער מאוד וביקש לשאול אותי שאלה אחת גדולה וקשה: "רק תסביר לי, שאבין, מה קרה לבן שלי?! מיהו האלוקים שאותו אתם עובדים? מהו?! שופט, שוטר, נושה, או אולי משהו חמור יותר?" כך הוא ירה את מילותיו הכאובות, מתוך הלב הכואב באמת.
אמרתי לו בפשטות: "אלוקים הוא מי שאוהב אותי בלי תנאים".
"מוזר", כך השיב, "אני חשבתי שאלוקים הוא מקור כל התנאים".
מכאן התחילה שיחה ממושכת ורגישה, משום שאין ספק שגם הוא צודק. הקב"ה תובע מכל בני האדם ללכת בדרכי יושר, ומישראל הוא תובע הרבה יותר. האמונה בד' היא שורש לכל החיובים האנושיים. ובכל זאת, הבנה נכונה של הדברים מעמידה כאן שתי קומות. הראשונה היא אלוקי ליל הסדר, ורק אחר כך מגיעה הקומה של חג השבועות. בדרך הזו, הכל נתפס נכון וטוב יותר (למי ששואל, הוא לא חזר בתשובה, אך היה לו קל יותר לקבל את חזרתו של בנו), בעבורנו, בעבור בנינו, ובעבור היהודי החילוני שמכיר אותנו.
אני חושב שהסיפור הזה מבטא סוגיה גדולה מאד בתפקידנו כציבור נאמן לתורה בתוך עם ישראל כולו. התפיסה שלנו את ד' ואת היהדות, שהיא בוודאי ניכרת עלינו ועל חיינו, משפיעה השפעה עמוקה על החברה בארץ. ככל הנראה, זהו הדבר הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות בעבור העם היהודי כולו.
הדבר בוודאי כבר קורה. אנחנו חיים כאן בארץ, ומשפיעים באופן חזק ומשמעותי. אני משוכנע שתנועת התשובה היא פריו של ציבור הנאמנים לד' כולו. כמובן שהיה מי שהלך ואסף יהודים חילוניים ודיבר איתם דברי אמונה, ושכרו בוודאי כפול מן השמיים. אבל כוחו של אותו יהודי קדוש נבע מרבבות היהודים שעומדים מאחוריו. אם מצבנו היה חלש יותר, בכמות או באיכות, ההצלחה של העוסקים במלאכה היתה פחותה בהרבה. אבל נדמה שאם היינו חדורים יותר בתחושה העמוקה של המודעות לד' הטוב והמיטיב, שתובע מבני האדם ראשית לכל את השמירה על דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ונתן תורה שלמה לישראל – לטוב לנו כל הימים, ההשפעה של כל זה הייתה גדולה הרבה יותר.

באחד ממזמורי ההלל, שנוסד בעיקרו עבור ליל הסדר ולכן הוא מכונה 'הלל המצרי', אנו אומרים כך: "אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוניי". המזמור כולו מתאר את היחס של ד' לאדם שזעק אליו ונענה, והוא מסיים במשפט: "אני אמרתי בחופזי, כל האדם כוזב". פעם, לפני שחוויתי את ההתייחסות של ד' לכאבו של האדם ולדמעותיו, יכול הייתי לחשוב שאדם הוא כלום, חסר חשיבות וערך. אבל אחרי המודעות לאכפתיות של אלוקי עולם, גבוה מעל גבוה, אל הדל והאביון, יותר אינני יכול לבטל את משמעותו של האדם. מיציאת מצרים והלאה יש לאדם, ולאדם מישראל בפרט, ערך נצחי.
ככל שנשכיל בליל הסדר להעניק את התפיסה הזו לנו ולילדינו, נוכל לקדם ולהיטיב, לרומם ולקדש את מצבנו ואת מצבו של עם ישראל כולו.

הרוצה להרחיב עוד בעניינים העמוקים של הלילה הזה, מוזמן לעיין בספר החדש 'יתרון האור' על המועדים, שהוציאו תלמידי הגרא"מ פייבלזון שליט"א. מובטח לו שיהיה לו חג פסח מאיר ועמוק יותר.