החתונה הבני-ברקית שכולם דיברו עליה הזכירה לי חתונה עם 119 פוליטיקאים ושירת 'ונשגב' סקולנאית אחת. מילים על זהות
מלצרים עייפים התרוצצו ברחבת הריקודים שהלכה והתרוקנה. אפילו הפפיונים שלהם התעייפו. נשמטו למחצה. המקום הוא אחד מאולמות היוקרה באזור תל-אביב של שלהי שנות השמונים. האירוע – שמחה במשפחתו של אחד הפוליטיקאים החזקים במדינה, נציג 'אגודת ישראל' ר' אברהם יוסף (מוניה) שפירא ז"ל.
כמו במסדר צבאי, כל אצולת הפוליטיקה הישראלית פינתה את הלו"ז. חוץ מאחד, יוסי שריד, כולם התייצבו. בעיתונים כתבו ש"בחתונה של שפירא רקדו 119 חברי כנסת" (אז לא היו נורווגים). הפוליטיקאים לא באו לטעום בורקס של 'שובע' ומשקה מנטה של 'קריסטל'. הכיבוד היה כיאה לבעלי-בתים חשובים שחברת שטיחי כרמל רשומה בבעלותם. עדר צלָמים החליפו פילמים במרץ ותקתקו תמונות, הקפידו לא להחסיר אף אורח.
ואז נגמר החלק הרשמי והמפונפן. אחרון הפוליטיקאים הפליג לדרכו. בעל השמחה, ר' מוניה, חזר לאולם, היטיב את השטריימל הדקיק לראשו (אז עוד לא רווחו מפלצות השיער האימתניות של ימינו), הידק את הגארטל החסידי למותניו, וניגש אל ה'גראמער' – אברך חסידי בעל כישורי חריזה ביידיש, שעמד עם ערמת דפים, מוכן לבצע את מלאכתו: לרגש את המחותנים כשיקשור חרוזים מעשה-אומן על הסבים במשפחה – הצדיקים הקדושים לבית ברדיטשוב, קוריץ וסלאוויטא.
ור' מוניה, שרק לפני רגע החליף עקיצות עם אברשה שריר על מוצאו הרומני וסנט בשמיר על אי כיבוד הסכמים – נתלש בבת-אחת מחולי-החולין לקודש הקודשים. הוא ניגש אל החרזן בארשת כבדה של חרדת קודש, וביקש: "פַארְגֶעס נִישְׁט דֶעם סְקוּלֶענֶער 'וְנִשְׂגָב'" (אל תשכח את 'ונשגב' של סקולען).
המעשייה היפה הזו, ששמעתיה פעם-פעם, שמורה כבר זמן רב באחת התיקיות במוחי, ממתינה להזדמנות טובה לצאת ולהיכתב. ההזדמנות הגיעה השבוע, כאשר קרנות הרחוב החרדיות געשו נוכח חתונה במשפחתו של חבר הכנסת משה גפני שהפכה בצוק הבחירות העונתיות, לאירוע פוליטי רב-עניין. כתף אל כתף רקדו חברי קואליציה וחברי אופוזיציה קדאצ'קה באולם שמחות בני-ברקי (הפעם הכיבוד הורכב בעיקר מבורקס של 'שובע' ומשקה מנטה של 'קריסטל'. ירידת הדורות, מה שנקרא).
בעיקר לכד את תשומת הלב תיעוד מעזרת הנשים. תיעוד שלגודל הצער עשה את דרכו החוצה – יש להניח שלמוֹרת רוחם של בעלי השמחה, ובוודאי בניגוד לרצונן של המשתתפות שאינן פוליטיקאיות. מעבר לפריצת הגדרות ההלכתית – עמדה במוקד הדיונים גם השאלה: הייתכן לכבד כך את שרת התחבורה שבמו ידיה חתומה על שורה של מהלכים נגד היהדות? מעבר לכל ההצהרות האנטי-דתיות, הרי ממש בשבועות הקרובים – מאות אלפי חרדים שמשתמשים בתחבורה הציבורית עומדים להרגיש את נחת זרועה במקום הכי כואב בכיס שלהם: רפורמת 'דרך (לא) שווה' עומדת להפלות את הציבור החרדי, המשתמש מספר אחת בתחבורה הציבורית, ומאות אלפי ילדים חרדים ישלמו פי שלושה ויותר על נסיעתם לחיידר ולבית הספר. האם דמות כזו היא אורחת רצויה באירוע חרדי? – תהו רבים.
כמובן, התגובות נעו מצד לצד, הכל בהתאם לפוזיציה של כל אחד מהמתדיינים. אם אתה תומך 'דגל התורה', מצאת את ק"נ הטעמים (או הַ'טְעָמוֹת') לטהר את השִׁרְצָה (הגברת הנ"ל נוהגת לדבר רק בלשון נקבה), ואם אתה תומך 'אגודת ישראל' או 'שס', מצאת בקעה נאה של ביקורת נוקבת להתגדר בה, הכל כמנהג המדינה שבה כל עמדה (כולל זו של כותב השורות. מודעוּת עצמית זה חשוב) נגזרת מהמשבצת הפנים-חרדית שעליה אתה יושב.
ורק אלה שמעורים באמת בגזרה הפוליטית – חברי הכנסת ועוזריהם ויועציהם – לא ממש הבינו על מה המהומה: בסך הכל אנשים שנפגשים יום-יום ועובדים באותו מקום באו להגיד מזל-טוב. באנגלית אומרים: סוֹאוּ וָואט – אז מה.
אנחנו בעידן חידוד זהויות. על זה אבקש לדבר בשורות הבאות. מי שמחפש ירי מילולי תלול מסלול נגד חבר הכנסת גפני, מוזמן לדפדף לעמודים אחרים או חלקים אחרים בעיתון זה, או לעיתונים אחרים. אולי ימצא את מבוקשו, ואולי לא. אסתפק בלברך את הסבא בעל השמחה שיזכה להמשיך ולקדש שם שמים בדרכו הצנועה והייחודית, ולעצבן אותנו עוד שנים רבות. ואם אפשר וממש לא מוגזם לבקש – תמיד טוב אם יחיל על עצמו את הסטנדרטים שהוא מחיל על חבריו למפלגות החרדיות. אבל ברצינות, אין לי עוד משהו חכם במיוחד לתרום לדיון שהתגלגל מאליו השבוע על ההעדפות של משפחת גפני בהזמנות לאירועים משפחתיים.
אני כן מבקש להסביר מדוע אירוע שנראה כל כך אזוטרי עבור הבוחשים הכרוניים במערכת הפוליטית – נתפס כדרמטי ולא טבעי עבור רוב רובו הגדול של הציבור. כידוע לכם, היו שנים שבהן נסיבות העיסוק שלי גרמו לי להסתובב במסדרונות הכנסת. ללכוד פה כותרת, שם שיחה שלא לציטוט, עוד איזה סקופ שיגיע לטור הפוליטי שנהגתי אז לפרסם בעמודי החדשות ('5 הערות', למי שזוכר). בחסדי שמים, בהמשך הדרך ההשגחה דייקה אותי למקומות שבהם יש לי סיפוק גדול יותר. מה שאִפשר לי להוריד למינימום את הביקורים בבניין השקר, התככים והחנופה, שכל מילימטר רבוע בו ספוג בדם מטאפורי שנשפך עליו – אנשים שאיבדו את כבודם, את שמם ויוקרתם בידי חברים שנעצו בליבותיהם סכינים משוננות. בקיצור, לא מקום שה'מסילת ישרים' היה ממליץ להסתובב בו.
בשנים שבהן הרביתי להתהלך בכנסת, למדתי שמה שרואים מתוך הבניין – לא רואים מחוצה לו. מחוץ לבניין אתה רואה אנשים שמתגוששים זה עם זה, יורים חיצים ובליסטראות האחד על רעהו מאחורי כל מיקרופון ולפני כל מצלמה, קושרים תוארי גנאי זה לזה ונראים כיריבים מרים יותר מיריבותם של צמד הוולדימירים – פוטין וזלנסקי.
ואז המצלמה נכבית. המיקרופון מתרחק. ואתה רואה את השניים שרק לפני רגע מרטו זה את שערותיו של זה – מצחקקים כמו חברים אמיצים. מחליפים בדיחות, עוזרים בקשירת עניבה ומדברים על הא ועל דא כשספלי קפה מתרוקנים בנונשלנט. לפני רגע הטחת בו שהוא איום על הדמוקרטיה, האיש הכי מסוכן למדינה, ועכשיו הוא פרטנר טוב לקפה של צהריים? אבל זה בדיוק העניין: הכל הצגה. זה חלק מהשקר של הפוליטיקה הישראלית. אגב: זה עובד גם הפוך. פוליטיקאים שמופיעים מול המצלמה כחברים טובים, נועצים בסתר סכינים זה בגבו של זה.
לפני כשלוש שנים התנדנדה 'ישראל ביתנו' סביב אחוז החסימה. רגע לפני שנקברה קבורת חמור – הוגש לה קרש הצלה ניסי: 'שס' יצאה עם ספין שלפיו "בממשלה הבאה נדרוש את תיק הקליטה". הנימוק שניפק היו"ר אריה דרעי: "אי אפשר להסתובב במסדרונות משרד הקליטה אם אתה לא יודע רוסית. מפריע להם שאנחנו בודקים את הדנ"א של העולים מברית המועצות, ומקשים על העולים לעלות לארץ". זו הייתה כמובן הרמה נהדרת להנחתה. ליברמן יצא בקמפיין געוואלד (ברוסית, כמובן), הרחוב הרוסי התעורר, קמפיין 'ישראל ביתנו' הותנע מחדש, והמפלגה ניצלה מאחוז החסימה. מי יודע, אלמלא אותו קרש הצלה שהוגש לה ברגע האחרון – ייתכן שמפלגת הזדון הזו הייתה נמחקת מהמפה הפוליטית.
עד היום אף אחד לא הודה בזה – אבל לחשוב שחילופי המהלומות הללו לא היו מתואמים – זה להפוך את הפוליטיקאים שלנו למטומטמים, וכידוע, הם אינם כאלה. לשבחו של דרעי ייאמר, שהוא הספיק להתחרט מאז באמת ובתמים, להכות על חטא גם בפומבי, ואפשר לקוות שדילים כאלה כבר לא יחזרו על עצמם.
את שפת הקריצות הזו, את דאבל הסטנדרט, את חילופי המהלומות מול המצלמה שהופכים לחיבוקים עזים ברגע שהיא כבה – הציבור מתקשה להבין. 'הלנו אתה', שואל הציבור, 'אם לצרינו?'
דווקא השנים האחרונות מביאות בכנפיהן התגברות של תקשורת אותנטית. אם בעבר היחסים במערכת הפוליטית היו מבוססים נטו על קריצות ומהלומות מלאכותיות וכמעט מתואמות – כיום חל פיחות מסוים בתרבות ה'אחד בפה ואחד בלב'. פוליטיקאים ממפלגות יריבות כבר באמת מתעבים זה את זה. מצד אחד – זה עצוב; מצד שני – זה קצת יותר אותנטי וקצת פחות שקרני. יש ברכה באותנטיות. במקרה של 'שס' ו'ישראל ביתנו', יש כאן עניין בסיסי של 'משנאיך השם אשנא'. אי אפשר להסב למשתה יין (מבושל, כמובן) עם אנשים שהכריזו מלחמה על תורת ישראל ומתפרנסים מחירוף מערכות אלוקים חיים.
השורות הבאות הן אפוא שירות-תיווך שאני עושה עבור הפוליטיקאים היקרים שלנו, גם החרדים: פוליטיקאים יקרים, כמי שמכיר את המערכת הפוליטית אבל חי בתוך עמו – אני כאן כדי לתווך לכם את המציאות היום-יומית; זו שרואה בליברמן אויב אמיתי – לא פרטנר לתיאום מהלומות הדדיות שיסייעו לשני הצדדים; זו שרואה ביו"רית של מפלגת העבודה דמות בעייתית שאיננה רק אבן-יסוד בקואליציה שכולנו סבלנו בשנה האחרונה מרוע מעלליה, אלא אחת שמכה פיזית בכיסו המדולדל של כל אזרח חרדי מוחלש שמשתמש בתחבורה הציבורית. ולפיכך, תיעוד שלה מחתונה במשפחתו של נציג ציבור חרדי מוערך – נתקל בכאב ומעורר הרמות גבה, גם אם ההסבר הוא שצריך לדעת להפריד בין הרובד הציבורי לזה האישי (ובאמת שאינני יודע כיצד הייתי נוהג במקומו של ח"כ גפני. אל תדון את ח"כך עד שתגיע למקומו).
יש לי עוד ראיה לתובנה הזו – אבל בשביל זה תצטרכו לעבור ולקרוא את הנ"ב במסגרת הסמוכה.
נ.ב.
בנט כמשל עצוב
חידוד הזהויות שעליו דיברנו בטור הזה, משתקף גם במצבו העגום של אחד בשם נפתלי בנט. לכאורה, בשנה האחרונה כל אימת שפגשתם מכר מהציונות הדתית – הייתם אמורים לפגוש אדם מאושר, מבסוט ומרוצה. לפי כל הנסיבות, מגזר הציונות הדתית היה אמור בשנה האחרונה להתפוצץ מגאווה: אחד משלהם, עם כיפה סרוגה, ששולח את ילדיו ל'בני עקיבא' ומקפיד לומר את התפילה לשלום המדינה – מחזיק בתפקיד המשפיע ביותר במדינת ישראל. אחד משלנו עומד בראש הפירמידה. אחרי שנים שבהן החזיקו בתפקיד אנשים שרחוקים תכלית ריחוק מעולמות של אמונה – סוף סוף יושב בלשכה החשובה יהודי שלפי הצהרתו ומעשיו, מחויב לתורה ולמצוות. באידיאולוגיה ציונית-דתית שרואה במדינה תהליך גאולתי – השלב שבו מתמנה שומר מצוות לראשות הממשלה, אמור להיות אחד משיאיו המבורכים והמרגשים של התהליך. כבר לא 'ראשית הצמיחה', אלא נביטה של ממש.
רק בשביל התרגיל המחשבתי – תארו לעצמכם את אריה דרעי מתהלך בשיירת רכבי שרד מאובטחת ונושא את התואר 'ראש ממשלת ישראל'. רבים מאיתנו היו מתהלכים ברחובות בחזה נפוח. חרדי אמיתי, בוגר 'חברון', מנהל את המדינה מהתפקיד הכי גבוה בהיררכיה. נשמע ממש כמו חזון אחרית הימים.
בפועל, קרה בדיוק הפוך. פגשתי בשנה האחרונה לא מעט אנשים בציונות הדתית. לא רק שהם לא שידרו גאווה – הם אפילו חיפשו ארבע אמות לקבור את עצמם מבושה. מה הסיבה? למה רובם לא התפארו בבן המגזר שלהם שמנהל את המדינה? למה הכיפה שעל ראשו של ראש הממשלה לא רק שלא הרשימה אותם – אלא הייתה חלק מהסיבה לבושה שהם חשו מכל רגע בכהונתו?!
הסיבה הראשונה, הבסיסית, היא כמובן הדרך הנכלולית והלא-מכובדת שעשה כדי לעקוץ את התפקיד. לא אל העוקץ הזה התפללנו. הסיבה השנייה, העמוקה והמדויקת יותר – זו העובדה שבדרך לשם, בנט איבד את זהותו. הכיפה הפכה ללא-יותר מסמל שהונח על ראשו. הזהות איבדה את ערכה לגמרי בדרך לתפקיד. כדי לזכות בכך – הוא התערטל מכל ערך שהביא איתו מהבית, נתן יד חופשית לכל רודפי היהדות לעשות כרצונם. לא זכורה תקופה שבה הפרוגרסיביות המערבית הקיצונית הרימה ראש במדינה, כמו בשנה האחרונה. רפורמות, חקיקה פוגענית, הכל חופשי. משרדי ממשלה צבעו את הלוגו שלהם בצבעים של ליברליזם שרחוק מהכיפה כמרחק סניף מרצ מישיבת תפרח. אפילו משרד הבריאות – מקום שאמור לשדר קונצנזוס בסך הכל – הפך למשרד להרס היהדות. ואז אמרו לעצמם בני המגזר שבנט בא ממנו: מה שווה שבמשרד ראש הממשלה יושב איש עם כיפה סרוגה, אם בדרך לשם הוא העמיד למכירה את כל הזהות העצמית והמגזרית שלו?
אנחנו בתקופת בחירות. בארבעת החודשים הקרובים יצוצו עוד ועוד קונפליקטים שקשורים לתפר הזה שבין האותנטי למלאכותי, בין ההצגה לחיים האמיתיים, בין התיאטרליות למהות. בקיצור, אנשים מחפשים זהות ברורה. כל שאני יכול לתרום בהקשר הזה – הוא לצייד את הפוליטיקאים שלנו בעצת-זהב של איש מן השורה: הציבור מצפה שתהיו אותנטיים. עם השנים למדנו לזהות הצגות מקילומטרים. כמה שיותר אותנטיות – ככה תזכו ליותר אהדה.
שיהיה לכולנו בהצלחה, ובעיקר: דעו מאין באתם, ואל תשכחו את ה'סְקוּלֶענֶער ונשגב'.
