יוסי אליטוב
ד' ניסן התשפ"ג
זו הייתה שיחה בארבע עיניים של שני שותפים לדרך שהגיעו לרגע משבר – גם ביחסים שבינם לבין עצמם. בשעות הערב של יום שלישי השבוע, הסתגר נתניהו לשיחה עם שר משפטיו יריב לוין, האיש שמוסרות מפלגת השלטון והשלטון עצמו מסורים בידיו, זהו החודש החמישי ברציפות, מאז פורסמו תוצאות הבחירות.
נתניהו ולוין הצליחו לשבור כל תקדים אפשרי שהיה עד כה בין ראש הממשלה הוותיק ביותר בימין לבין אחד מבכירי הליכוד. ממנחם בגין, עבור ליצחק שמיר וכלה באריק שרון – לא היה כדבר הזה. עד לרגע שפרץ יריב לוין לחיינו כמספר 2 בליכוד, נתניהו חיסל אחד-אחד את יורשיו, בשיטתיות ובתחכום. לאורך מסדרון ההיסטוריה עומדים עשרות עדים, מדוד לוי ואיציק מרדכי, ועד משה כחלון, סילבן שלום וגדעון סער ונוספים, בכירים יותר או פחות שנתפסו לרגע קט כאיום פוטנציאלי על עתידו של המנהיג. ראשו של כל אחד מהיורשים – לעיתים בעיני עצמם בלבד, לפעמים רק בדמיונו של נתניהו – קופד בקפידה, כשנדמה היה לנתניהו שהוא רק מעז להרהר בשאלת הירושה ולחלום את חלום המלוכה.
נתניהו, יש לומר, אינו הפוליטיקאי הראשון שהמית את יורשיו וחיסל את דור הביניים. הצעיר הנצחי שמעון פרס, שביבי כינה אי שם בעבר כמורו ורבו הראשון בפוליטיקה, דילג על דור הביניים בעבודה והוציא אותם לגמלאות מוקדמות. ביבי שכלל את השיטה והתעלה על כל קודמיו, וזו אחת מהסיבות שהביאו לכך שהוא עקף זה מכבר את ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שהחזיק לפניו בשיא של רצף שנות הכהונה כראש ממשלה.
בחודשים האחרונים, נתניהו נראה כמי שמבין ולא מבין את מה שמתרחש סביבו. הוא מבין היטב, לכל הפחות בדיעבד, את המחירים שהוא משלם על כך שנשאר עם מאורי הדור גלית דיסטל ושלמה קרעי. הוא מבין, במבחן התוצאה ובעיקר החידלון, שאין לו כיום כוורת שעימה יוכל לצאת למרכז המפה הפוליטית, לדבר עם הימין-מרכז החילוני ולתקשר עם מעגלים רחבים יותר בשיח הישראלי.
ביבי מבין שהוא בבעיה. המסרים שהצליחו בעבר להצית אש ברחוב ולאגד המונים, לא מתרוממים. נתניהו מתוסכל מכך שאינו מצליח לשנות ולהשפיע כמלוא הנימה, בכל מה שנוגע לשיח סביב הרפורמה, והוא מוצא עצמו אבוד בקרב על דעת הקהל.
"זה לא פחות ממדהים", אמר לנו השבוע אחד משרי הליכוד, "שהלהטוטן הגדול ביותר בקמפיינים בישראל משנות השמונים והלאה, הפך לאילם ובלע את הלשון מול מערכת מתוזמנת שחוצה יבשות וסוחפת מנהיגים ומדינות. זה נראה כאילו אין לנתניהו מה לומר, ולדעתי, זה חלק מהמחיר שהוא משלם על אובדן הכוורת סביבו".
נתניהו מבין את גודל הברוך, אך יש גם צד שהאיש לא מבין, או אולי נכון יותר לומר: מסרב להבין. גם בימים אלה הוא ממשיך לצוד את היורשים, באותה אובססיה מהעבר. כל דמות שיכולה לשמש כיונת דואר צחורה להעברת מסרים מרוככים במעט למדינת תל אביב, נדחקת בבוטות. מיולי אדלשטיין ועד לניר ברקת, מי מהליכודניקים שרק נחשד כקורא תיגר, הופך למוקצה, מורחק מסביבתו של ראש הממשלה ומוצא עצמו נטול השפעה.
ובחזרה ליריב לוין: שבועיים לפני חג הפסח אי אפשר שלא לשאול, מה נשתנה שדווקא אותו לוין הצליח לקפץ במדרגה הבלתי עבירה, לזכות באמונו של המנהיג מסכל היורשים, לקבל בלעדיות על מלאכת ההרכבה של הממשלה ולאחר הקמתה ולהיבחר כמי שיוביל את ממשלת ישראל באחת משעותיה הקשות כמנהיג יחיד, בעוד נתניהו נראה כמי שנותר בצל, נטול מעורבות וחסר משמעות.
אלה יותר מארבע קושיות המחייבות תשובה, אך במוקד, השאלה היא אחת: כיצד הצליח לוין לחמוק ולחצות את כל המחסומים, עד לרגע שבו הפך בעיני הכל כאחד משני היורשים הבולטים של נתניהו – כזה שהמושכות נמסרים לידיו? השאלה הזאת התחדדה לנוכח המסרים שנשמעו מסביבתו של לוין רק לפני שבועיים ימים, בנוגע לכך ששר המשפטים בלם בגופו את ריכוך הרפורמה למרות הניסיונות לכפות עליו נסיגה. מהמפגינים הלעומתיים ברחובות ועד תומכי נתניהו ברשתות, היה ברור לכל למי כוונה ההדלפה. בימים אחרים, אחרי הדלפה שכזאת, שר המשפטים לא היה משלים את היום ללא תגובה כואבת מלשכת ראש הממשלה.
מצעד האיוולת
האם נרדם נתניהו בשמירה אחרי עשור ומחצה? לשאלה הזאת עוד נחזור בהמשך. אך לפני הכל, נשוב למה שהתרחש השבוע בפגישה הטעונה בין ראש הממשלה בתואר, לבין ראש הממשלה המכהן, או לפחות זה שכיהן פה כמנהיג הממשלה עד לשבוע זה.
כשנתניהו ולוין נפגשו השבוע לעוד אחת מההתוועדויות התכופות שלהם, שני הצדדים הבינו כי מה שהיה כבר לא יהיה. בשבועות האחרונים יריב לוין הבהיר לנתניהו, בכבוד ובדרך ארץ אך בנחרצות, כי אם בדעתו לקבור ולהקפיא את הרפורמות המשפטיות, תגובת הנגד שלו תהיה לקום וללכת, בלי לגמגם ובלי להסס. "לא אשאר פה רגע אחד, לא כשר משפטים ולא כשר בממשלה. נבחרנו כדי ליישם מדיניות, ואם נתקפל הפעם, אין שום משמעות לבחירת העם ולשלטון הימין".
נתניהו הבין את המסר והחליט לחשב מסלול מחדש. בשיחה עם אחד ממקורביו, הוא רמז ויותר מכך כי את הממשלה מנהלים בחודשים האחרונים יריב לוין ובצלאל סמוטריץ'. לא צריך להיות מומחה למוזיקה כדי לזהות את המנגינה הצורמנית, וגם לא בלשן שיתרגם אנגלית קלוקלת לעברית… הקצב, המוזיקה, המסרים, סדר היום, הטרמינולוגיה – נשלטים על ידי שני הפוליטיקאים מהאגף הניצי, שר המשפטים לוין ושר האוצר סמוטריץ', אם בקולו, ואם באמצעות נציגו בוועדת חוקה שמחה רוטמן.
נתניהו המדינאי הזהיר, זה שבודק כל צעד בחמישה סקרים נפרדים וחשיבה אין סופית, פשוט לא קיים בזירה. הכנסת הפכה לבית ועד לשוטים, לליצנים ולשולפים. כל הזיה שאחד הח"כים מעלה על משכבו בלילות ובעבר הייתה נתפסת כחלום בלהות, הופכת בבוקר להצעת חוק שמונחת על סדר היום ומחוללת משבר נוסף. דומה שהקואליציה הזאת מתפקדת ללא מבוגר אחראי אחד שאחראי להפריד את המוץ מהבר, לסנן דמיונות ולברור חלומות. לשאול מראש ולא לאחר מעשה, מהי המשמעות של אטרף החקיקה בנושאים הזויים, לא ישימים, שנראים כאילו נועדו למטרה אחת ויחידה: להטריף את הצד השני ולשפוך עוד דלק למדורה.
קחו לדוגמה דווקא מהזווית החרדית את חוק החמץ. מנהל בית חולים חובב מסורת שעימו שוחחנו, העריך באוזנינו כי הפסח הקרוב יהפוך לחג שבו ייראה חמץ בפסח בבתי החולים בעצימות הגבוהה ביותר מאז קום המדינה. "וזה בלי שנותנים לי כמנהל שרוצה לשמור על הפסח כלי כלשהו, כי הרי בסוף העבירו חוק הצהרתי גרידא. ולמה זה יגרום? לכך שגם אנשים חילוניים מסורתיים שכיבדו עד היום, ירגישו שזו חלק מהמלחמה ויכניסו חמץ לבתי החולים כדי להתריס".
החמץ בפסח הוא רק דוגמה אחת מני רבות לעיסה שהחמיצה, לקואליציה שתפחה ללא השגחה. נכון לבוקר יום רביעי, הימין האידיאולוגי הוא שריקד ביציעי הכנסת ועל גגות המאחזים: הוא-הא-מה-קרה, ההתנתקות התבטלה. החקיקה שהיא בעיקר הצהרתית עברה באישון ליל, וישיבת חוֹמש צהלה ושמחה. יוזמת החוק, השרה אורית סטרוק, כבר מכריזה על השלב הבא: חזרה ליישובים בעוטף עזה, או-טו-טו גם תבוא חקיקה…
החקיקה הזאת, שעברה השבוע, משקפת היטב את פניה של הקואליציה שניתן לכנות אותה בחלוף חודשיים: ממשלת הכל דיבורים. למחרת היום שעברה החקיקה על ביטול ההתנתקות, זומן שגריר ישראל בוושינגטון מייק הרצוג, האח של, לשיחת נזיפה. נתניהו נאלץ להכריז רשמית כי בצפון השומרון לא יוקמו מחדש יישובים יהודיים, כשהוא מבין כי הדבר האחרון שחסר לו כמנהיג מסורב כניסה לוושינגטון, בעת הזאת, הוא לפתוח חזית נוספת, מיותרת וחסרת משמעות מעשית, מול נשיא ארה"ב והממשל הדמוקרטי. כך מתנהלת קואליציה נטולת הנהגה אחראית.
נתניהו נבצר, ולמעשה לא קיים באירוע המשפטי שמרכז את תשומת הלב הציבורית זה כחודשיים ימים – והדבר משליך גם על שאר הזירות. לו היה הדבר תלוי בנתניהו לבדו, הוא היה נסוג זה מכבר ובורח מהרפורמה כולה – כמו מפגין ממכתזית. בינתיים הוא נראה, כמו מנהיג בורח מבשורה.
קורבן המהפכה
אל תאמינו לכל האמירות המתקתקות היוצאות מהליכוד על אחידות דעים ואחדות המחנה. נתניהו ואריה דרעי, שניהם יחד וכל אחד לחוד, שוחחו ונפגשו בשבועות האחרונים עם לא מעט אנשי כלכלה מובילים ובכירים. המנטרה שהם שומעים היא אחת: תחזית כמעט אפוקליפטית להמשך ההתפרקות של החברה והכלכלה הישראלית, לנוכח השבר שנקלענו אליו בעקבות הרפורמה המשפטית, ובעיקר על רקע הצורה שבה הוגשה החבילה כולה.
שני האישים המנוסים הללו שכבר ראו הכל, הופתעו מראש מעוצמת התגובה, ולא של האופוזיציה הפרלמנטרית והפוליטית, אלא מהקול העולה מהרחוב במה שנחזה כמיני־מרד שמתחולל בעם. בשום תסריט, לא העלו מנהיגי הימין בדמיונם שהמחאה תסחף את מפקדי הצבא והמשטרה, הטייסים, ההייטקיסטים, הבנקאים והכלכלנים.
נתניהו שכבר הדף בעבר אזהרות מפני 'צונאמי' מדיני, התרגל לשחק על המגרש בלהטטנות, לעלות למטוס, לצעוד על השטיח האדום, ובבליץ מדיני להרגיע את המנהיגים ובכירי הכלכלנים בעולם, שעימם היה נפגש ומוצא שפה משותפת. אבל האיש הוורבלי הזה, נראה לפתע בין מנהיגי העולם נטול שפה קולחת, כמו סמוטריץ' על בימת הבונדס. את השיח המשותף על כלכלה חופשית, דמוקרטיה מערבית וערכים משותפים, מחליפות אזהרות מפני דרדור למחוזות פולין והונגריה. וכשזה קורה שיחה אחר שיחה, גיחה אחר גיחה, המדינאי בעל הקילומטרז' הגבוה ממנהיגי ישראל, מבין טוב מכולם שמשהו כאן נשבר.
בלי לגעת בשאלה מי מהצדדים צודק, אין ספק מי מהם ניצח במערכה. מנהיגי המחאה הגיעו אליה כמו מכונה משומנת, מאורגנת, ממומנת ומלאת אמביציה, עד שקשה לזכור כי רק לפני כמה חודשים, המחנה הליברלי יצא מהבחירות מובס וחבול. הקמפיינר הגדול ביותר בכל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, מבין שבקרב התודעתי הזה, הימין הישראלי הפסיד ובגדול.
כבר בנאום הראשון של לוין, כשבוע לאחר השבעת הממשלה וערב הדיון בבג"ץ בעניינו של דרעי, ביבי נחרד והבין שהוא הולך לאירוע שאין לו עליו שליטה. האיש שידע תמיד לברור את מילותיו ולעטוף חרב בכפפה, נאחז תבהלה כשראה את לוין מופיע "עם קצף על השפתיים", כפי שהגדיר זאת בשעתו גורם בסביבתו של ראש הממשלה.
אבל ביבי שנבצר מהאירוע – גם בגלל חוות דעתה המשפטית של היועצת המשפטית לממשלה, אך בעיקר בגלל הסיטואציה של הרכבת ממשלת ימין ללא אופציה נוספת סחירה -נאלץ להאזין להסברים של לוין ולקוות שיעמדו במבחן המעשה. לוין, סמוטריץ' והחברים הנוספים שדרבנו את הממשלה ללכת עד הסוף ובכל הכוח, כבר בהתחלה, הבהירו לנתניהו שאי אפשר להמשיך ולהתנהל בדרכי העבר, כשהימין עלה לשלטון והתחשב בעיקר בשמאל. הם הסבירו שרק בדרך הזאת, הצד השני יבין שקמה כאן סוף סוף ממשלת ימין שבאה למשול ולא רק לכהן בתפקידים מיניסטריאליים נטולי השפעה. לוין ושות' הבטיחו לנתניהו שהקואליציה הומוגנית וניצבת מאחוריו, והסבירו כי יש לנצל את ההזדמנות ולהוביל את החקיקה כמהלך אחד, בבליץ, ולהשלימה עד ליציאה לפגרת הפסח.
מי שבאותו ערב שבו נשא לוין את דבריו – שבדיעבד ניתן לכנותו כלילה סגרירי, מצא עצמו מנותק קשר עם הנואם הדגול במסיבת העיתונאים, היה אריה דרעי. "דרעי שעמד לקראת דיון בבג"ץ התקשר ללוין באותו ערב והאיש פשוט סינן אותו", אמר לנו השבוע גורם שהיה לצידו של דרעי באותו ערב. בדיעבד הסביר לוין, כי הוצף במבול של שיחות טלפון והודעות, וכתוצאה מכך "פספס" את שיחת הטלפון של דרעי.
בחייו הארוכים כפוליטיקאי, סירב דרעי להאמין גם לתירוצים משכנעים יותר. אפשר לומר בתגובה לאותו הסבר, שבממשל האמריקאי קנו ביותר קשב והבנה את ההתנצלות של סמוטריץ' על קריאתו "למחוק את חווארה". עד לימים אלה דרעי לא קונה את ההסברים והתירוצים, ובסביבתו בטוחים כי לוין עלה להתקפה והגיח לאותה מסיבת עיתונאים במכוון, יום לפני הדיון בעניין פסילתו של דרעי מלכהן כשר.
"היו לנו אינדיקציות חיוביות לפני אותה מסיבת עיתונאים וכבר הוכחנו שיש לנו מידעים גם מתוך בג"ץ", סיפר לנו השבוע במרירות גורם בסביבתו של יו"ר שס והוסיף: "יכול להיות שיריב לוין לא רצה לראות את שופטי הבג"ץ מכשירים את דרעי לכהן כשר. כדי לשמן את גלגלי המהפכה, התאים לו ששס תבוא במצב לעומתי. מכל ההסברים שלוין סיפק לנו, ההסבר הזה נשמע הכי אמין".
מעשה רב
נתניהו ודרעי שהפכו לנוכחים נפקדים, החליטו השבוע לשדר מסר אחר ולומר: עד כאן. בראש שלהם, הם אינם מוכנים עוד לשלם את המחיר הכלכלי, המדיני והציבורי. תשמעו סיפור ששמענו מאחת מהדמויות החרדיות החשובות בעולם היהודי. האיש נשוא הפנים, ביקר השבוע בווינה ופגש שני שרים בכירים הנחשבים לידידי ישראל מובהקים,
האחד מאוסטריה והשני מגרמניה.
"האם יצאתם מדעתכם?" אמרו לו איש איש בסגנונו ובשפתו, שני השרים האירופאים, "האם אינכם מבינים שמדינת ישראל נמצאת כיום במצב 'הולד'? עד היום יכולנו לעמוד מול כל המתקפות ולהגן על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזה לא קיים יותר. בעולם אתם נתפסים כמדינה שהופכת בקצב מואץ לטורקיה של ארדואן, וזה כבר לא משנה מה באמת קורה, אלא איך זה נתפס בעיני הכל. ועל כל זה מתווסף המלל המסוכן של שרי המשלה הבכירים, מה שמביא למצב שאנחנו לא יכולים לדבר יותר בשבחה של מדינת ישראל בשום פורום. בן גביר וסמוטריץ' בהצהרות שלהם, הפכו להיות הפנים הרשמיות של מדינת ישראל. אם זה הצד שבחרתם, אנחנו לא קשורים לישראל הזאת יותר".
"הייתי בהלם", סיפר אותו רב שאף פעם לא נותר חסר מילים. "ככל שניסיתי להסביר כי דברים שרואים מכאן באירופה לא באמת קורים שם בישראל, המתקפות רק החריפו". ישראל בעיני האירופים והאמריקאים נצבעת כיום בגוונים לא דמוקרטיים וגזעניים בעליל. "הם שאלו אותי: 'איזו זכות יש לנו להמשיך את המסע בקרב מדינות אירופה ולדבר נגד הימין הקיצוני כשמדינת ישראל צבועה היום בצבעים של תנועת 'כך'?' ואני שאלתי את עצמי כשישבתי שם, עם מי אני יכול לדבר כדי להמחיש עד כמה המצב חמור? ישבתי נבוך בשיחה איתם ואמרתי לעצמי, עם ישראל זקוק לרחמים ולמנהיגים חכמים".
מנהיגים חכמים יש בנמצא, רק שהמושכות, כך דומה, נלקחו מידיהם והופקדו בידי מנהיגים קיצוניים, נטולי אחריות. אנשי עסקים ורופאים מ'הדסה', כמו הראל ויזל ואחרים, ישבו בשבועות האחרונים עם יו"ר שס אריה דרעי שעיתותיו בידיו (יחסית) עד להשלמת חוק דרעי 0.2, וביקשו רק לפרוש בפניו את המחיר שישראל עומדת לשלם כדי שיבין ויחליט בעצמו אם המחיר משתלם.
בשבת האחרונה, יו"ר שס דרעי והראשון לציון הגר"י יוסף שהו בצוותא לחוף ימים בנתניה, בשבת משותפת עם 300 רבנים. אחד המשתתפים הבחין במהלך השבת בשיחות הרציניות והערות שהתנהלו בין השניים, ובפנים חמורות הסבר של הראשון לציון. במוצאי השבת, נכנס הראשון לציון לרכבו, מיהר לנסוע ל'יזדים' ושם הדהים את הציבור כשקרא לפשרה ברורה בנושא הרפורמות, בלי פלפולים ובלבולים: "כל הרפורמה המשפטית שאנחנו עושים, צריך שיהיה שלום בעם. כל המחלוקת הזו, כל מלחמת האחים שעושים, זה מטריד, זה כואב מאוד… כדאי שתהיה הידברות, שלא תהיה חס ושלום מלחמת אחים. אנחנו עם ישראל – ואהבת לרעך כמוך. כולנו אחים, צריך להשתדל".
חמישה חודשים בלבד לפני שיעלה על כס נשיא מועצת חכמי התורה עם סיום הקדנציה כרב הראשי לישראל לאחר תשעה באב התשפ"ג, הראשון לציון מקדים את זמנו ומביע לראשונה עמדה בנושא ציבורי־פוליטי מובהק. והוא עושה בסגנון של אביו הגדול: בלי לשאת פנים לאיש וגם לא לבייס, כשהוא רואה לנגד עיניו את טובת העם והארץ. כשהגר"י יוסף חזר לרכבו, אמר כשרוחו סוערת: "לא אתן שתפרוץ כאן מלחמת אחים". מפיו של הראשון לציון, לאוזני המנהיגים היושבים בירושלים.
אחרי החגים
כל התהליך הזה, שנדחס לפרק זמן של חודשיים הנחזים בעצימותם לשנתיים, גרם לנתניהו ולדרעי שירדו למדרון אחורי על רקע ענייניהם המשפטיים, לקחת את המושכות בחזרה ולהודיע ללוין כי בשלב זה, הרפורמה תעסוק רק בסוגיית הוועדה לבחירת שופטים, ושאר הדברים – יטופלו בקיץ.
בשפה המכובסת של נתניהו ודרעי המשמעות היא, כי בקיץ הקרוב נחשוב על הכל מחדש. בשפתו הישירה של יריב לוין המשמעות היא כי אחרי יום העצמאות, גלגלי הרפורמה ימשיכו לנוע.
במילים אחרות: בקיץ הקרוב אכן נראה סכסוך רשויות, אך לא בין בית המשפט לכנסת אלא בתוך הקואליציה על השאלה מיהם בעלי הבית: נתניהו ודרעי או לוין, סמוטריץ' ורוטמן.
לוין עצמו – ואפשר להוסיף, כדרכו – מיהר לשפוך נפט במקום מים, באותו יום שהכריזה הקואליציה על נסיגה טקטית לאחור. בריאיון שהעניק לערוץ 14, הבהיר בתשובה, כי לא יציית להחלטת בג"ץ אם השופטים יחליטו לפסול את הרפורמה. בבג"ץ מקובל לדחות עתירות שמקדימות את זמנן, בסוג של משפטיזציה טהורה המהולה ברציונליות מזוקקת. אי אפשר להבין מה עבר בראשו של לוין באותו ריאיון: אחרי שנאלץ לאכול את הדגים הסרוחים, לשלם את המחיר הציבורי וגם גורש עם הרפורמה מהעיר, הוא שב ועלה על בריקדות ובכך הצית מחדש את המפגינים.
בליכוד היה מי שפירש את ריצתו והצהרתו, כתשובת משקל לנתניהו שנועדה להבהיר: אני כאן כדי להישאר עם הרפורמה, גם אם תידחה לאחרי החגים.
נתניהו שהקיץ בימים האחרונים ונכנס לתמונה, השיב ללוין באותה מטבע והוציא את שר הביטחון יואב גלנט מחשכת הקומה ה-14 בקריה לאור הזרקורים. החשש שמביע שר הביטחון החל מהיציאה של לוין לדרך, הוא סוד גלוי. גלנט שנחשב כיום לאחד האנשים הפופולריים בימין, הציע לנתניהו זה מכבר לעשות חושבים, והמלצתו זו רק שודרגה בעקבות הסכנות בגבולות, מחאת המילואימניקים והחשש ממפולת ביטחונית-מדינית-כלכלית.
ביבי שהעדיף להשאיר את גלנט בצל, הפנה אליו השבוע את אור הזרקורים. נתניהו העדיף שלא להצטייר בקרב הבייס כמי שבולם אישית את לוין, ולפיכך הציב מול לוין את גלנט. אם לוין בשפתו הקרה והיבשה מאיים בהתפטרות, הרי גלנט הוא שנבחר להשמיע את אותו איום מהצד השני, ובכך קיזזו השניים זה את זה. ביבי למעשה הבהיר ללוין בדרכו, כי האשראי של שר המשפטים בלשכת ראש הממשלה, הולך ואוזל.
ההזדמנות האחרונה
פתחנו וגם נסיים, בשאלה הגדולה: במה ואיך שגה לוין בצורה כה קשה? מדוע בסופו של דבר לא הצליח להזיז פקיד אחד במשרד המשפטים ורק הביא להחייאתו של השמאל הפוליטי שיצא מהבחירות בתחושת ייאוש?
לוין מדבר בשלב זה על מינוי שני שופטים שמרנים בלבד לבית המשפט העליון, עד שקשה להאמין כי כדי להגיע לתוצאה כה דלה, התחוללה פה מהומה שכזאת. צריך לזכור וגם להזכיר לכל מי שמבקש לשכוח ולהשכיח, כי בקדנציה שלה כשרת משפטים, הצליחה איילת שקד למנות ארבעה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון בלי להוציא אפילו מפגין אחד לרחוב. מה שעשו לוין ורוטמן – שכעת כאמור, מדברים בעצמם רק על מינוי שני שופטים שמרנים, וגם זה מוטל בספק על רקע המרד שהחל בליכוד – גובל אפוא ברשלנות פושעת, ואת המחיר כולנו משלמים.
הרטוריקה והכוחנות של לוין ורוטמן הצליחו להכניס לפאניקה אמיתית מאות אלפי ישראלים. השפה, הזלזול בחצי-העם, האיומים הבוטים, "הקצף על השפתיים", ובעיקר הברברת הבלתי פוסקת, כל אלה הצליחו לעורר לתחייה את השמאל הפוליטי, כפי ששום מנהיג בשמאל לא הצליח לעשות בארבעים השנים האחרונות.
שימו לב לאן הגענו ומי הוביל אותנו עד הלום: אין לדעת מהי התמורה אם בכלל, שנקבל, או לא, מעוד שופט שמרן בבית המשפט העליון. מנגד, הזרם הליברלי הישראלי שחולש על מרבית מוקדי הכוח של החברה הישראלית מבפנים, בביטחון, בכלכלה, בעולם העסקים, באקדמיה, ביחסינו עם מדינות העולם, זקף קומה וקיבל תיאבון לפתוח מחדש את כל מגילת הזכויות והחובות של מדינת ישראל עם קבוצות שונות, כשהלקוח המועדף הוא הקליינט החרדי…
הנציגים החרדים אולי ניסו פה ושם לשמור על חובת שתיקה, אך הם נתפסים כמי שנתנו את האור הירוק ללוין ולרוטמן הן ביציאה לדרך והן בכל צומת אפשרי. במחאה ברחובות אנו צופים בלא מעט חובשי כיפות סרוגות, אך חובשי כיפות שחורות נבצרים לחלוטין ממנה, והתוצאה היא, שמכל המגזרים השותפים בקואליציה – קל לסמן כקטר הרפורמה, בעיקר את החרדים.
אנו חוזים בתופעה מדאיגה שהופכת את שנאת החרדים – לאג'נדה לגיטימית בכל שדרות האוכלוסייה מהמרכז והשמאל. אנשים מנומסים שמעולם לא התבטאו בחרדה ובסלידה שכזו מהציבור הדתי והחרדי, מכריזים היום על מלחמת אחים בעיניים פקוחות ובפנים גלויות בלי להתבייש. מצעד האיוולת של לוין ורוטמן גרם לכך שאנו ניצבים כיום בפני מאות אלפי מפגינים ברחובות, שמוכנים להוריד את השאלטר של המדינה, להקריס את הכלכלה מבפנים ולהוביל את ישראל למשבר עם כל ידידותיה בעולם, מגרמניה והאמירויות ועד ארה"ב. נתניהו ודרעי קמו השבוע ואמרו בעיקר בחדרים הסגורים "עד כאן", ומוטב מאוחר מלעולם לא. בראשית הדרך השמיעו גורמים בפורום 'קהלת' שגם הוא נסוג לאחור, את האמרה המיוחסת לשופט המנוח חשין "קומו ונעלה ציון לבית המשפט העליון", אך דומה שהאמירה החרדית צריכה להיות אחרת: "קומו ופעלו מול העליון, כפי שהורה הראשון לציון".
