משנת הרבנית

היום האחרון

האמת, די הופתעתי מכמות התגובות שקיבלתי בשבוע החולף. כתבתי כמה טורים בחיים, היו גם כמה שחוללו סערה, אבל השבוע הרגשתי שנגעתי באיזה עצב חשוף. בטריגר שמעורר אמוציות כמעט אצל כל אחד.

הנושא של כסף במגזר החרדי הוא לא רק נושא כלכלי. הוא עניין מעמדי טעון ומורכב מאוד שיש לו השפעות רוחב מרחיקות לכת, אפילו מחברות יותר מודרניות, גשמיות וכלכליות.

אם לשפוט לפי התגובות, אף אחד לא באמת מרוצה מהסדר הקיים. יש הרבה מאוד אנשים שהיו רוצים איזו הפסקה מהמרדף הבלתי פוסק ומבועתים מהמחשבה מה יקרה רגע אחרי. מי יעקוף אותם. מה הם יחמיצו ומה הם יאבדו.

ולכל שבת של דיונים ברומו של עולם יש גם מוצאי שבת, ובמוצ"ש האחרון, ברגע שפתחתי את הטלפון הגיעה הבשורה המרה על הסתלקות של אייל חיימובסקי.

אני מניח שהשם הזה לא אומר הרבה לרוב הקוראים.

מדובר באדם שהתרחק מאור הזרקורים, אבל היה רב פעלים והשפעה, ושימש כמנכ"ל חברת הרל"י (הרשות לפיתוח ירושלים) שאחראית על פרויקטים בירושלים בהיקפים של מיליארדים.

לצערנו, אנחנו מוצפים בלא מעט טרגדיות, בטח אחרי השנתיים האחרונות, אבל זה מסוג הטרגדיות שמשאירות אותך עם המון חשבון נפש. אייל היה בן 51, בשיא כוחו ומעמדו. הלו"ז שלו היה מלא עד להתפקע, כולם רדפו אחריו, רצו את קרבתו. סמל להצלחה, להישגיות.

ולא, הוא לא מת בתאונת דרכים. הוא גם לא היה חולה, או מצונן, לא עישן ולא סבל מהשמנת יתר. הוא פשוט לא קם בבוקר. הוא הסתלק בסוג של מיתת נשיקה שלא עוזרת נגדה שום זהירות.

הקב"ה פשוט החליט שהוא רוצה אותו לידו.

וכשאיש צעיר ומרכזי כל כך מהסביבה שלך נעלם פתאום, אתה גם מבין משהו: זה יכול לקרות לכל אחד, כן, גם לך.

ואז אתה חושב על היום שעבר עליך ופתאום מבין שזה יכול להיות היום האחרון שלך.

מישהו מאיתנו היה רוצה לראות את היום האחרון שלו בחיים, כמו היום הנוכחי שעבר עליו היום?

לא יודע מה הייתם רוצים לעשות ביום האחרון שלכם, אבל אני יכול להבטיח לכם שזה לא מה שעשיתם ביממה האחרונה.

השאלה היא מה מונע את זה מאיתנו? למה לא לקחת לפחות יום אחד בשבוע ולחיות אותו כאילו הוא היום האחרון?

ובעוד אנחנו מלווים את אייל למנוחת עולמים, הגיעה בשורה נוראה נוספת: הרב יצחק קלמן, מדמויות ההוד של בית וגן, שיצק מים על ידיהם של רבים מגדולי ישראל, בהם: הרב'ה מריבניץ זיע"א וייבדל לחיים הרבי מאמשינוב, אוד מוצל מאש שהקים משפחה מפוארת ושורת מוסדות אדירים ליוצאי ברית המועצות, שגדל כמעט לבד – אמא שלו נפטרה כשהיה בן כמה חודשים ואביו כשהיה פעוט – עלה ארצה לבד וזכה להקים אימפריה רוחנית ומשפחתית, גם הוא בשיא חייו ופעלתנותו, טבע למוות בפתאומיות.

לא שיש מוות קל, אבל יש משהו בפתאומיות הזו, בעובדה שרק אתמול שוחחתם וקבעתם לדבר מחר, שמשאיר אותך פעור פה.

וכן, למרות שהדבר הוודאי היחיד בחיים שלנו הוא המוות, עדיין, כשהמוות צפוי, כביכול, או תוצאה של רשלנות כלשהי, לנפש יש דרכים להתמודד. הפתאומיות של מוות של אדם קרוב מחדדת לך שהכל פה עראי, שהכל נזיל, ואתה שואל את עצמך: האם באמת יש אנשים שמשוכנעים שהעיקר פה הוא כסף? הרי אין אחד שידע שהיום הוא היום האחרון שלו ויגיד לעצמו "בוא ננצל אותו לעשות עסקה טובה", או להרוויח כמה שקלים. אפילו לא אחד.

אז למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?

יתומים חיים

לא נציף פה מכתבי תגובה, אבל יש מקום לשתיים מהתגובות שהציגו זווית קצת אחרת ומעוררת מחשבה.

על הקו הרבנית ממכנובקא, אשת חבר לכ"ק האדמו"ר ממכנובקא שליט"א. היא קראה בשבוע שעבר את משאו של הבנש"ק ורצתה לדבר על הצד השני. היא הזמינה לשיחה בביתה, אבל עד אז חשוב להביא את מה שהיא חושבת. זה נכון לבנש"קים ולא פחות לאנשי ציבור ולכאלה שמחזיקים בעמדות מפתח.

כולם רואים את חיי הזוהר, אבל אף אחד לא רואה שהבנש"קים הללו, במקרים רבים, משלמים מחיר משפחתי משמעותי. חלק מילדי האדמו"רים הם יתומים חיים. חיים ללא אבא שמשועבד כל כולו לציבור. חלקם עד גיל מבוגר בקושי זוכים לראות את אבא עושה קידוש, כי יש טיש. גם לנכדים אין ממש סבא.

להיות אישה של רב'ה או בן של רב'ה נראה להמון אנשים כמו חלום שמתגשם. אבל זה מתאים לסוג מאוד מסוים של אנשים. רבים מהם לא אוהבים את זה, לא בחרו בזה, והם מקריבים את החיים שלהם, בלי רצונם, על מזבח המסירות לציבור.

אולי אין לו בעיה להיכנס לחיידר, אבל אין לו שום אופציה לבחור חיידר אחר;

אולי הוא מקבל אישור לר' שימען בל"ג בעומר, אבל נפשו בכלל כוספת לר' נחמן באומן, והוא לא יכול לממש. הוא כלוא;

אולי זה נראה ‘צרות של עשירים’, אבל לעשיר הצרה מוחשית וכואבת לא פחות מהצרה של העני.

רכוש התאגיד

נוסף לדברים של הרבנית קיבלתי עוד מכתב נוגע ללב מבן של אחד האדמו"רים החשובים בארץ.

"קראתי את הטור שלך", הוא פותח את המכתב ומוסיף מייד: "ואפילו את המעשה הזה אני צריך להסתיר".

לא אצטט את המכתב במדויק, כי יש שם לא מעט פרטים מזהים, אבל אכתוב אותו בסגנון שלי בטשטוש כל הסימנים מסביב.

"נולדתי בן לאדמו"ר חשוב. אני לא הבן הבכור, למזלי, אני עמוק בפנים. לא מיועד לשאת את כתר ההנהגה. מאז שאני זוכר את עצמי הצליפו בי והתריעו בי "לא לעשות בושות למשפחה". כמובן שגדלנו על תורה ויראת שמיים וערכים טהורים, אבל לא מעט מההתנהלות בבית היא גם סביב ענייני נראות חיצונית. להיזהר לא לפגוע בתדמית של המשפחה. לשמור על הכבוד של הרבי שליט"א.

"כולם מסתכלים עליך", הייתה אימי אומרת לי מאז שאני זוכר את עצמי. וכבר אז חשבתי לעצמי: מי צריך את כל התהילה המזויפת הזו אם המחיר שלה הוא לחיות חיים של זיוף ומשחק. להיות מישהו שהוא לא לגמרי אני.

ככל שאני מתבגר אני משלם מחירים כבדים יותר. רוב הדברים שאנשים בעולם השפוי יכולים לעשות, אני מנוע מהם. אני לא יכול לעשות רישיון נהיגה, אני לא יכול ללכת עם אשתי למסעדה. אני חייב לצאת מהבית תמיד, גם לזריקת האשפה, לבוש בכל שמונת הבגדים, ואני חי תמיד בתחושת רדיפה. מעולם לא הייתי ברשות עצמי. אני חלק מהתאגיד. רכוש של מפעל משפחתי עצום, שחרד לתדמיתו, ומוטרד מאוד מ"מה יאמרו"."

גם הוא, כמו הרבנית ממכנובקא מציין את המחיר המשפחתי.

"אין לי אבא", הוא כותב בפשטות. "אבא שלי קדוש וטהור, אבל מבחינתי הוא סוג של מוצר בוויטרינה. אני לא יכול להיכנס אליו כשאני רוצה, או לשוחח איתו סתם כך. הבית סגור, יש משב"קים, יש בנים אחרים ששולטים על הבית, אני צריך להיאבק כדי לקבל את היחס הפשוט שלי כבן."

לדבריו, ברגע שהכל מתורגם לכוח, השפעה וכסף, המערכת המשפחתית מתערערת והאחווה בין האחים נסדקת, הוא מוסיף. כלפי חוץ חייבים שהכל יהיה בסדר, למען התדמית הקדושה, אבל יש תחושה, אולי סובייקטיבית אבל נוכחת כל הזמן, של חשדנות וכוחנות. יש מאבק תמידי מי יהיה קרוב יותר, מי יחזיק בסודות המשפחה, מי המוציא ומי המביא.

ולכל היורה הרותחת הזו נזרקים גם הנכדים, שלא תמיד מודעים לכל הרגישויות, ופה דוחקים ופה מעירים ופה עוקפים, ומסבים צער עצום, הן לבנות האדמו"ר והן לבני האדמו"ר.

החלום שלי, הוא כותב, הוא פשוט להיות בן חורין. להיות אדם שאיש לא עוקב אחריו, שיכול לאחר לתפילה, שיכול לפספס פעם, שיכול למעוד, פשוט להיות אדם רגיל.

אני אכתוב כאן משפט מצמרר, הוא מוסיף לקראת סיום המכתב שבגלל אורכו קיצרתי אותו משמעותית: מעולם לא עבדתי לפרנסתי. מעולם.

בגמרא מופיע שגדולי ישראל היו עובדים לפרנסתם, והדוגמאות לכך רבות. עד מאה השנים האחרונות זה היה כך, אבל כנראה אנחנו בדור עתיר זכויות, שבו אפילו בניהם של גדולי ישראל לא עובדים לפרנסתם, הוא כותב.

נכון, לא חסר לי דבר. המערכת מחתנת את ילדיי, יש קופה משפחתית שבאמצעותה אני משלם את המחיה שלי. הכל נראה מושלם. הקוראים לעולם לא יבינו, אבל רק בנש"ק יכול להבין את האומללות שבה אני חי.

כשאני צריך להחליף מזגן בסלון אני נזקק לטובות ולבקשות מצד הגזברים הרלוונטיים. אני לא מתקיים בזכות עצמי. אני קבצן נצחי. תלותי נצחי. אני באמת מבין מדוע עדיף לפשוט נבלה בשוק ולא להזדקק לבריות. אין השפלה, הקטנה, וצמצום גדולים יותר מלחיות כל הזמן בצל של משהו, בלי להיות אתה עצמך אפילו לא לרגע.

אני רואה אברכים בני גילי, חברים שלי, שחיים את חייהם. פשוט חיים. כמו שאף בן אדם חופשי לעולם לא ירגיש את המעלה בלהיות בן חורין, אף קורא לעולם לא ירגיש את המעלה בלהיות לא־בנש"ק, עד שהוא יהיה לשבוע אחד בלבד מחייו כלוא כבנש"ק.

היריעה ארוכה ומקיפה את כל תחומי החיים, היא משפיעה על שידוכי הילדים, שהופכים להיות מאוד מצומצמים, ומבטיחים תמיד את שימור גזע התרשישים באותו מעגל, שלא כולם באמת מתאימים לו; שחיים כפריט תצוגה, שמקריבים את קיומם עבור משהו שאיש לא שאל אותם אם הם באמת מעוניינים בו.

המכתב הימם אותי בחדותו, והאיר פנס למקום קצת פחות זוהר, שכולם משוכנעים שהוא הזוהר מכולם. על זה בדיוק נאמר: לא כל הנוצץ זהב, ולעיתים מאחורי בנש"ק הלבוש היטב מסתתרת נפש מרוסקת.