מתווה הקבלה

מתי החלטנו שחלוקה היא כבוד?

א

"רוצה הוכחה שגם בדורנו יש רוח הקודש?" הוא שאל בחיוך. רציתי כמובן. "הנה, אני יודע בדיוק באילו מילים ייפתח הטור הבא שלך". נו? ביקשתי, ואיש שיחי התחיל להתנבא ולהכתיב לי: "מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על טור".

האמת שהייתי צריך להביא את זה בחשבון, כשמכל המין האנושי שחי בעולם בחרתי לפני שבועיים להסתבך עם הזן הכי מתוק וחריף שיש פה באזור – בחורי ישיבה. אוי טאטע, כמה אני אוהב אותם. מטר שישים של רתיחת דמים וחוצפה מרוסנת.

רק למי שהספיק לשכוח, לפני שבועיים, בטור הזה הרשיתי לעצמי להציג כמה שאלות-כפירה קשות במנהג הקדוש שקיבלו עליהם בחורי הישיבות לאסוף כספים בצורה מבישה בפורים. טענתי שזה מנהג שעבר זמנו, וטוב יהיה אם יעבירו אותו מן העולם או לפחות יכניסו אותו לשליטה.

ומה אומר לכם, הבחורצ'יק הזה עם הרוח הקודש, ממש צדק. האמת שהמילים שהוא הכתיב לי היו אמורות לפתוח את הטור הקודם, אבל מכיוון שגם אני למדתי פעם בישיבה, החלטתי לעשות לו דווקא ולהמתין שבועיים. אז הנה, אין לך רוח הקודש, אבל אתה צודק – "מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על טור אחד".

לפחות שמונה תגובות פתחו במילים: "מעולם לא טרחתי להגיב לכותב, אבל". כנראה נגעתי באיזה עצב חשוף. אם אתם לא במצב רוח, אני ממליץ שתוותרו על המשך הקריאה, משום שהפעם זה הולך להיות הרבה יותר מעצבן.

בהרצאות שלי, זה השלב שבו אני עובר למצגת, כדי להציג את הנתונים. הפעם נסתפק במילים: התגובות שקיבלתי נחלקו באופן גורף ומוחלט לשניים: בצד אחד בחורי ישיבות, בצד השני כל השאר.

רגע לפני שנמשיך, זריקת הרגעה. אל תדאגו לעתיד הספרות החרדית. מספיק שתקראו תגובה אחת מתוך עשרות, ותבינו שהישיבות שלנו מחזיקות בתוכן מושררים, עיתונאים והוגים. כל תגובה כתובה כמו 'מערכה' מפוצצת קריאייטיב וכישרון. ולענייננו, 95 מבחורי הישיבות שדיברו או כתבו לי סבורים: 1. לאסוף כסף זה כיף. 2. זה למען מטרה חשובה. 3. מי אני בכלל שאביע דעה.

בצד המבוגר יותר, התגובות היו הרבה יותר מדאיגות. מתברר שבקושי נגעתי בקצה קרחון של תופעות שליליות שהנוהג הזה מביא עימו. הורים ובני משפחה מודאגים סיפרו על נהיגה פראית, על שכרות, על הרס גשמי ורוחני (אחד מנדיבי בני ברק סיפר למשל על קבוצת בחורים שצלצלה בדלתו ב-2.30 לפנות בוקר).

כולם התחננו פה אחד ש"סוף-סוף מישהו ירים את הכפפה ויזעק לראשי הישיבות להתחיל לפקח על מה שקורה בשטח".

אבל רגע לפני שזועקים, בואו נחשוב: האם ייתכן שזה בכלל לא הבחורים, אלא אנחנו, ההורים, המבוגרים?

ב

למה הדיון הזה כל כך חשוב? אתם שואלים. הרי פורים כבר חלף ועבר, עוד רגע כבר פסח. בואו נדבר על מה שרלוונטי. אז בואו נדבר רגע.

אחרי שבועיים של דיונים עם קבוצות של בחורים מצוינים, אני משוכנע שכדאי שנעצור לאיזה ערב עיון תחת הכותרת: 'החברה החרדית ואיסוף נדבות – יחסם לאן'.

לא צריכים להיות סוציולוג גדול, כדי להבין שממש בימים אלו, בעוד אנחנו נהנים מוויכוחי רפורמות ומהפכות, החברה החרדית בארץ ישראל הולכת ומתעצבת. היה פעם זקן אחד עם אניצי שיער שקרא לזה 'כור היתוך'. לא יודע לגבי המגזר החילוני, אצלנו החרדים, הכור בוער בכל העוצמה.

נכון, אנחנו נראים שונים. לכל אחד מאיתנו יש לבוש שונה, מנהגים ונוסחים שונים – אבל השוני הזה הולך ומיטשטש. כל קבוצה לומדת מרעותה. הליטאים כבר חוגגים טישים עם פארנצ'עס; החסידים הצעירים יושבים בכולל (תוך דור גם ידרשו על זה חצי דירה); הספרדים למדו להסתדר עם קארטופל קוגעל; וסאטמערס מחלקים ח"י רוטל אצל ראב-עמרם בן דיואן. המוזיקה דומה, העקרונות, התפיסות – הכל דומה.

העיסה מתערבלת. כל חוג מביא את הצבע שלו. עוד רגע כבר לא נזכור מי הביא מה. תהיה פה עיסה חדשה ומעניינת. מגוונת וטעימה.

לכל חוג ועדה יש מעלות מיוחדות. עכשיו מגיע המבחן, אם נבחר להכניס לעיסה החרדית מעלות או חסרונות.

עכשיו בואו נחזור לנושא שבו פתחנו. נדבות, תמיכות, חיזור על הפתחים וכל מה שקשור למעבר כסף מיד ליד בצורה של צדקה.

אין ספק שמצוות הצדקה היא אחת החשובות ביותר בעולמנו. בכל הדורות ובכל העדות, יהודים נידבו את הפרוטות האחרונות שלהם לצדקה. אחד הסימנים של האומה שלנו הוא גומלי חסדים. בכל מדד עולמי, החברה החרדית מצטיינת בחסד האדיר שיש בה. יהודים לא מפסיקים לתת, להתנדב, לסייע.

אלא שלכל הטוב הזה יש גם צד שני. הצד של המקבלים.

במקום להתעצבן, תנסו לחשוב על הסבים שלכם מכל הצדדים. תנסו לחשוב מה היה קורה למשל, לו היה בא אליהם גבאי צדקה ודוחף להם מעטפה עם כמה אלפים. "מה זה?" היה סבא שואל, והגבאי היה עונה: "זה צדקה, אספתי מאנשים ואני חושב שכדאי שתקבל". איך לדעתכם סבא היה מגיב?

ובכן, רוב מוחץ של היהודים בכל הדורות, היה ממש נחרד: "שאני?! אקח כסף של צדקה?! אני נצרך לבריות?! אני?!" את התחושה הזו של 'קבלת כספי צדקה', חז"ל מגדירים כ'נהמא דכיסופא' – לחם בושה. האדם שמקבל תמיכה 'בעית לאיסתכולי באפיה' – נבוך להסתכל בפניו של הנותן.

כך היה דורות. יהודים רעבו ללחם ונחרדו מכל מחשבה על קבלת צדקה.

מה השתנה? איך פתאום אנחנו רואים יהודים ברכבי שרד, ניצבים שעות בתור לחלוקת שק תפוחי אדמה? איך יהודי חשוב בחליפה נוצצת, מוציא בגאווה אוסף תלושים שהוא קִמבן מאיזה ארגון פלוני? לאן ברחה הבושה?

רגע, חשוב כמובן לעצור ולהכריז בצרחה: ברור לכל בר דעת שיש משפחות של עמלי תורה שחיות מתוך הדחק, שעבורן החלוקות הללו הן נס הצלה. אלו צריכים ללכת בגאווה גדולה ולקחת את שק תפוחי האדמה ולדעת שהם זוכים לקיים את המשנה על הלומד תורה מתוך הדחק. (זו ואין צריך לומר, שקניה ב'מכירת חסד סיטונאית' אינה צדקה. אלא צריכה חכמה).

אלא שבדרך, מרוב שנים של תמיכות וחסד, נראה שהתרבות משתנה. עוד ועוד מגזרים מאיתנו מאמצים את 'תרבות החלוקע' כדרך חיים. תכנון תקציב החג, נשען מראש על נדבת ליבם של כמה יהודים מחו"ל – שמבקשים לתרום "לעניי ארץ ישראל", כלומר, אנחנו.

אם בעבר, יהודי ממוצע היה מוכן להשחיר את ידיו בעשרים סוגי עבודות בזויות עד שבלית ברירה נאלץ לחזר על הפתחים, נראה שבמחוזות מסוימים – זו החלופה כמעט הראשונה. חסר משהו? ובכן, תושיט יד. צא לאסוף.

לא מופרך לומר, שאחרי שבשנים האחרונות כמעט כל יהודי חרדי מצא את עצמו מפעיל קמפיין צ'רידי או מצ'ינג, התוצאה היא שבחורים צעירים משוטטים הומים בצמתים ביד מושטת ולא יתבוששו.

מה המסר? אתם שואלים, שנפסיק לתרום צדקה? שנפסיק לקבל תמיכות? חס וחלילה! יהודי שלא גומל חסדים, כדאי לו לבדוק את עצמו ואת יהדותו. וכמובן, אדם שזקוק לתמיכה, אין שום סיבה שיצער את עצמו ואת משפחתו ולא ייקח. ההרהור שאני מבקש לגרום כאן, הוא על התרבות שלנו כחברה. איך הפכנו ל'קבצנו יחד' אחד גדול. על ההפעלה של בחורים, בנות סמינרים, ובעצם כל אדם – בתפקיד של שנורר. איך יצרנו נורמות שלפיהן לקבל צדקה זו אופציה הרבה יותר נוחה מעבודת כפיים.

מה זה עושה לנו כיחידים וכחברה? איך זה גורם לנו להתייחס לכספי צדקה? ולא פחות מכך, איך זה משליך על הכבוד העצמי שלנו ושל ילדינו? וכיצד נגרום שיותר אנשים בחוץ יאמרו 'אשרי מי שילד וגידל זה'.

רק נקודה למחשבה. ויהי רצון שנזכה תמיד להיות מן הנותנים.

ג

ובמעבר חד, כמו שנהוג לומר.

ב'בלפור' כבר הייתם? כן-כן, ברחוב המפורסם שבו גרים ראשי ממשלות ישראל בדורות האחרונים. קצת מסובך להיכנס. יש בידוק וגם הפגנות. אבל זה משתלם, לא כי משפחת נתניהו מכניסת אורחים דגולה, אלא כי ממש לידם ניצב לו 'מכון שוקן' – ספרייה עתיקה, שיש בה כתבי יד מרשימים ומרתקים.

לפני כמה ימים ביקרתי שם. לא פיזית, אלא באמצעות ספר מרתק שהגיע לשולחני, 'מכת מחץ' קוראים לו. אף על פי שמייד הבחנתי שמדובר בספר מתח, שבדרך כלל אני מקפיד לא להתחיל, כאן ידעתי שמדובר בסוג אחר. כבר בפרק הראשון, כשצעדתי בתוך הספרייה העתיקה, הבנתי שצדקתי.

בעוד כל סופרי המתח לוקחים לך את הלב והמוח לכמה שעות של טיול עקר בין אקדחים שלופים לדמויות־על שמזנקות ומנטרלות פצצות 2.5 שניות לפני הסוף – הספר הזה אומנם מותח את הקפיץ – במתח בריא ויציב – אבל לא לחינם. על הדרך אתה מרוויח ידע, חוויה, תובנות עומק, פסיכולוגיה, היסטוריה ואפילו פוליטיקה חרדית.

מי שחתום על היצירה המופלאה הזו שנקראת בנשימה עצורה – ועשויה להשתיק את הצעירים שלכם לכמה ימים בחול המועד – הוא ידיד ורב אומן, ר' ישראל פלר. קוראי 'משפחה' מכירים את סיפוריו, את כתיבתו המרהיבה ובעיקר את התובנות הרגישות שנבזקות בין השורות ובתוכן.

מעטים ספרי המתח החרדיים, שבמהלך קריאתם אתם מוצא את עצמך גם מחייך, גם מתרגש ולפעמים אפילו דומע. מעטים יותר הספרים שבהם יש כמה רבדים. בעוד הקורא הצעיר מתפעל מעלילה סוחפת, הקורא המבוגר יזהה תופעות מרתקות שרווחות בציבור החסידי, וינסה להשוות למי בדיוק רומז המחבר ומה ההשלכות המרתקות.

בקיצור, רגע לפני חול המועד, תראו להשיג. שיהיה, בשביל הילדים…