”אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֵיכֶם” (דברים כט ט).
“כלל ישראל נתברכו בברכה מיוחדת שהם ניצבים. ומשמעות הדברים היא, שאדם מישראל העושה מעשה טוב איננו עושהו בשטחיות אלא כתוצאה מאותו קנין בנפש שרכשו אבותינו בעומדנו במעמד הר סיני, ולכן עומדים אנו ניצבים ויציבים במעשינו. מה שאין כן אצל אומות העולם שגם מעשיהם הטובים הם חיצוניים ואין נפשם נעשית זכה וטהורה יותר בהשפעת מעשיהם הטובים” (מראש אמנה לגרמ”מ שך).
“תנחשי איפה אני”, אמרה לי חברה שעובדת בחברת היי–טק גדולה, ביום סגריר.
“איפה את יכולה להיות, גברתי הנקברת תשע שעות מאחורי מחשב בחדר מעוצב בקווים מודרניים?”
“לא, לא”, היא צחקה, “אני בספא! בפעם הראשונה בחיי, לקחו אותנו מהעבודה ליום כיף באיזה קאנטרי משוכלל עם ארוחת צהריים ממש שווה. הכל לכבוד ‘יום האישה’. ידעת שזה היום?”
האמת היא שלא. לא ידעתי, ולפי היכרותי עם חברה שלי גם היא לא ידעה.
יום כיף זה נחמד, אבל אף אחד לא משלה את עצמו שמישהו באמת עובר שינוי מהותי מיום אחד בשנה.
ואנחנו ניצבים היום כולנו. עם שלם שיש בו בקשת עומק, פנימיות יציבה, עם שאצלו יום הדין הוא לא יום, הוא הזדמנות לייצר אותנו מחדש, להביא בתוכנו את מלכות השם, להשתנות, להיות יותר.
גם אני בניצבים. מבקשת את נפשי להשתנות באמת.
”הכלל הוא שתנועת האיברים החיצוניים מעוררת את הפנים והדרך החיצונית היא על ידי שינוי ההרגלים להתחזק בריבוי מעשים טובים ובדקדוקי מצוות, ואפילו שאינו ניזהר בהם תמיד, והנה כתבו הפוסקים שבעשרת ימי תשובה יש להרבות בזהירות בדקדוקי מצוות אף באלה שלא מקפיד עליהם כל השנה” (שפתי חיים לגר”ח פרידלנדר עמוד סא).
אני חוזרת מהעבודה הביתה. רצה את כל הדרך לאוטובוס ונופלת מתנשפת על המושב המרופד, מכוונת מעלי את המזגן ומסתכלת מסביב. הכל רגיל. אנשים רגילים באוטובוס בבגדים רגילים ופרצופים רגילים. אנשים בחוץ מחכים בתחנות והולכים לכל מיני מקומות, מסתכלים בטלפונים, מדברים, שותקים, סוחבים תיקים, לועסים משהו.
שמיים כחולים לוהטים מלמעלה, קיץ עקשן באוויר, עשב מצהיב ופקק ביציאה מהעיר.
משהו בתוכי רוצה לפרוץ החוצה מתוך הגוף הזה הכבד, האטום והשותק. משהו בי רוצה לעלות, לעוף, לנסוק. להיות רוחנית יותר. להרגיש אישה אחרת, אישה של ערב ראש השנה. להיות קצת יותר מטוהרת.
אבל איך? איך מנענעים פתאום גלים חדשים? איך משילים עורות נחש ישנים? מה יכול לעזור לי להפסיק להיות האישה החצי רובוטית והחצי רדומה? איפה הן טיפות המים ששוחקות את הסלעים שבלב?
”בתנועת האברים החיצוניים המעוררת את הפנים” (שם).
כמה פשוטה התשובה הזאת. כמה מעשית. שינויים מבפנים מתחילים משינויים שבחוץ.
אם אני רוצה לשטוף מבחוץ את אבק הימים ולנענע היטב את השגרה, אני מתחילה לפעול ב”תנועת האיברים החיצונית”. לפעול! פעולות אחרות. משמעותיות, חדשות, טובות יותר, מקפידות יותר, אלוליות יותר, כאלה שעוטפות אותי כמו הייתי שלט גדול שמקבל את פניו של המלך.
עוד הפרשת חלה ועוד כיבוד הורים, קצת יותר שמירת הלשון וכמה פרקי תהילים, מחשב כבוי ליותר זמן וצדקה. כל סוג של צדקה… התנהגויות של ערב ראש השנה. סט של תנועת האיברים החיצונית.
ואפילו יהיה המעשה שלי חיצוני מאוד, ואפילו יהיה זמני מאוד, אפילו כזה שנראה קצת מתיימר או מתלהב – אפילו הוא ירים אותי.
”והקשה מו”ר הגר”א דסלר (מכתב מאליהו ב’ 56) ומה התועלת בזה אם יידע שאחר כך לא יזהר? האם אין במעשה כזה משום גניבת דעת הבריות והמקום שעושה מעשים שלא לפי מדרגתו האמיתית?
“אלא אדרבה, בזה הורונו חז”ל את הדרך לתשובה, מכיוון ששינוי המעשים והיציאה מהשגרה מעוררים ומשפיעים על פנימיותו להתקרב אל השי”ת ולשוב אליו בתשובה, עצם השינוי מההרגלים הקבועים מוציא את האדם משלטון ההרגל, ומרכך את קשיות עורפו, כיוון שהשינוי מעמיד אותו במצב חדש, שאינו חלק מכוח ההרגל או אז קל לו יותר לחזור בתשובה” (שם).
ומה יהיה אחר כך, גברתי הצדקנית? מנסה לשאול אותי קול פנימי ומעצבן. האם אחר כך תחזרי להרגלים שלך? יפה שאת מתפללת שחרית בכוונה בימים אלה, אבל את מי את מנסה לרמות, אם בשלהי חשוון את כבר שוכחת?
ובכלל, תמיד אמרו לי לקבל קבלה קטנה באמת, משהו שבטוח אוכל להחזיק בו מעמד. מעשים גדולים לא מחזיקים מעמד לשנה שלמה.
לא, אני לא מרמה אף אחד, וזו באמת לא הקבלה השנתית שלי. זו הדרך שלי לעכשיו להרגיש ראש השנה מבפנים, וזו גם האמת שבתוכי, הרצון האמיתי שיש בי תמיד. להיות יותר. טהורה יותר, עושה מעשים טובים יותר, שגם אם לא אמשיך לקיים אותם הם ניצבים בתוכי היום. משפיעים לתוך תוכי.
”יתירה מזו כאשר אדם מצליח לשנות הרגל כלשהו נותן לו הדבר עידוד שאכן אפשר להשתנות ועל ידי זה מתעורר להתקרב אל השם בתשובה שלימה” (שם).
בסוף את משתנה מבפנים.
גם אם עשית את זה יומיים, גם אם הצלחת שבוע, את כבר אישה אחרת. אישה יכולה, אישה מתקרבת, אישה שיודעת לרצות.
