נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ

זו הייתה בעבורי ובעבור רבים מחבריי הפתעה רבתי. לראשונה שמענו את הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, רבה הנערץ של מערב בני ברק, מספר על עצמו, על הקשיים שחווה בילדותו ועל האנשים הטובים שנחלצו חושים להקל עליו. שיחה קצרה עם השראה כה רבה.

מדי פעם אנו מוזמנים, מנהלים מפקחים ומשגיחים, לכנסים חינוכיים בנושאים שונים, בחסות וביוזמת תוכנית 360 בעיריית בני ברק. 'ידע הוא כוח', אומר הפתגם העממי. וכאשר מדובר במי שתפקידם להשפיע על נפשות, על הדורות הבאים, ידע חינוכי מקצועי הוא מכפלת כוח. הפעם היינו מוזמנים לאולם ההרצאות בבית הרפואה חיב"ה של 'מעייני הישועה' בבני ברק, שנותן מענה להתמודדויות נפשיות. זהו כנראה בית הרפואה הפסיכיאטרי לילדים ונוער היחיד בארץ שמתאים לציבור חרדי. באנו כדי ללמוד איך לזהות בזמן קשיים רגשים או נפשיים אצל בני נוער,

אבל עוד לפני ההרצאות של הרופאים ואנשי המקצוע נשא דברים מעוררים הגאון רבי שמואל אליעזר וריגש אותנו מאוד. אני מצטט חלק מדבריו ובתומם אני מבקש לדון עימכם אודותם.

וכה אמר לנו הגרש"א שטרן שליט"א:

"אתם אנשי חינוך. קיבלתם אחריות על נפשות, השם בחר בכם ויש לכם משימה לא פשוטה, להשתדל לא לראות את כולם כמקשה אחת. בכל כיתה, שיעור, קבוצה יש חזקים וחלשים, מוכשרים יותר ולצידם כאלו שהכל בא להם בקושי, כל מיני סוגי נפשות, כל מיני סוגי בתים ורקעים. עליכם לראות את היחיד, את קשייו, את פחדיו, את הנקודות שעימן הוא מתמודד".

הגאון מצטט מתוך מדרש תהלים הפלא ופלא:

שני רועים טובים היו להם לישראל, דוד המלך ומשה רבינו. על דוד המלך אומר הכתוב: "וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן". 'מכלאות' מציינות שדוד המלך רעה את הצאן וגם ראה אותם. הוא ראה שיש בהם חזקים וחלשים וכשהם יוצאים לרעות משתלטים החזקים על החלשים, דוחקים אותם הצידה, אוכלים את העשב הטוב ולא נותנים לחלשים מקום. עמד דוד וחילק את הצאן לקבוצות, הזקנים לבד, הצעירים בעלי הכוח לבד, והצאן הפעוטות, שהם החלושים ביותר, בקבוצה אחרת. לכל אחד ייחד מכלאה משלו. וכשהוא הוציא אותם למרעה הוציאם לפי הסדר: את הפעוטות קודם, את הזקנים אחריהם ולבסוף את בעלי הכוח. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתה כל כך רגיש ומבין לצורך של כל אחד, אתה תהיה רועם של בניי אהוביי, תהיה מלך ותשפוט את העם.

וכך משה רבינו. משה היה רועה את צאן חותנו, עם הסיפור המפורסם בטלה שברח מהעדר ומשה רץ אחריו לראות מדוע הוא הולך בדד, עד שגילה שהטלה צמא. לקחו אל הבאר לשתות ונשא אותו על כתפיו בחזרה לעדר. והיה הקדוש ברוך אומר: אם כך אתה מרחם על הצאן היחיד, אתה תרעה את בניי את ישראל.

"מעודי תהיתי על הסדר במדרש הזה", משתף אותנו הגרש"א. "קודם מביא המדרש את היותו של דוד המלך רועה צאן ורק אחריו את משה רבינו. ההשתלשלות הלא הייתה הפוכה, קודם היה לנו משה רבינו ורק אחרי מאות שנים דוד המלך.

"אלא יש כאן רמז לדורות. המסר של דוד המלך בא קודם, כי אם נוהגים כמותו ומעניקים לכל אחד מהצאן את הצורך שלו לפי כוחותיו, לא מגיעים למצב שתהיה כבשה שבורחת מהעדר, שהולכת בשולי הדרך, שמחפשת מסלול עקלתון".

או אז פותח הגאון את סגור ליבו ומספר לנו על המסלול הפרטי והשונה שלו. ילד בן חמש וחצי היה כשהתייתם מאביו. הצער והבדידות היו קשים, אין אבא בבית, אמא עושה קידוש ובכל מוצאי שבת עליהם לחפש מי יערוך הבדלה לו, לאימו ולאחותו. ילד בדד שמתבונן סביבו בבית הכנסת ורואה שלכל הילדים יש אבא ואילו הוא חסר יד מכוונת ומשענת. זה היה נורא. ברם זכורים לו לטוב אותם אנשים ששמו לב אל הילד היתום, ש'ראו' אותו והשתדלו להקל עליו, להאיר לו את הדרך. הגרש"א שליט"א מציין אותם עד היום כמי שהקלו עליו ונתנו לו כוח.

"שימו לב סביבכם אל הנער היחיד", הוא מעורר אותנו בחיבה, "אל קשייו, אל מצוקתו, שלא ירגיש מקופח, נותר מאחור, שלא יבוא יום והוא יפצה את עצמו על ידי חיפוש דרכים שאינן טובות".

אני חושב עימכם יחד על תובנות מתבקשות מהמשא שנגע בליבות כל המשתתפים בהתכנסות. אני חושב על ילד יתום שיש לו סיבות טובות ומספקות לא להתאמץ ולהשקיע בלימודים, ביראת שמיים, במידות טובות, אין מי שמדרבן אותו, אין אבא שמצפה ממנו ובכל זאת הוא לא עושה לעצמו הנחות ומטפס מעלה, עד שהגיע לאן שהגיע. הגרש"א הוא בימינו מגדולי הפוסקים, רבבות נשענים על הכרעותיו ההלכתיות והוא כתובת גם בתחומים סבוכים או רגישים שלא הכל ששים או מסוגלים לפסוק בהם. תמיד התבוננתי בדמותו בהתפעלות ומעולם לא העליתי בדעתי שהאילן המפואר והמסוכך צמח בלי אבא שהכה על קודקודו ואמר לו גדל. זה חומר למחשבה למי שסבור שמצבים משפחתיים חסרים הם חסמים בלתי עבירים, אבני נגף שאי אפשר לדלג מעליהן. הרב של מערב בני ברק הוא לנו דוגמה חיה, לאורך ימים ושנים טובות, שאסור לאף אחד לוותר לעצמו ועל עצמו.

יש אכן איגרת נודעת מהרבי ר' יונתן אייבשיץ זי"ע, שבה הוא כותב לאלמנה מבנות משפחתו שרבים–רבים מתלמידי החכמים המופלגים התייתמו בילדותם מאב או מאם או משניהם היל"ת, והוא מונה סיבות למה דווקא הם זכו לסייעתא מיוחדת מן שמיא.

אבל המסר המרכזי של המשא הוא האתגר שלנו כמחנכים וגם כהורים 'לראות' את היחיד. זו באמת משימה לא פשוטה אבל היא קריטית בשליחות שלנו בעולם. יושב מחנך מול כיתה ועליו לנהל אותה לפי לוחות זמנים ותוכנית לימודים מסודרת ומתוכננת. אם זה לא כך הוא ימצא בוקה ומבולקה ולא יצליח להשיג כלום. ובתוך הסדר המוקפד הזה עליו לאתר ולראות את מי שהסדר וההספקים וצורת ההגשה והמבחנים לא מתאימים לו, כי יש לו חסמים ובעיות מבית ומחוץ. לפעמים יש כמה כאלו. זה לא פשוט בעליל. מי שחווה את הסתירה הזו מבין במה דברים אמורים.

לכן, דבר ראשון בואו ונחזיק טובה למחנכים ולמחנכות, שרובם עושים כל שביכולתם לעמוד במשימה המורכבת יום–יום. הם מוליכים את הצאן ולא מוותרים על אלו שנשרכים מאחור, מוצאים דרכים יצירתיות לקרב אותם, לקדם אותם, לפעמים נעזרים בהורים, לפעמים ההורים לא משכילים או לא יכולים להתגייס והעול נותר של המחנך. מחנכים בישראל הם בימינו ההון האנושי הכי יקר באוכלוסייה, בוודאי מחנכים ש'רואים' את המתקשים והמתמודדים ומעניקים להם זמן וכוח.

תוך כדי משאו המכונן התבוננתי סביבי. ראיתי איך המחנכים הדגולים שותים בצמא את דבריו של הגאון שליט"א. יחד קיבלנו על עצמנו מחדש את התפקיד והשליחות האלוקית, לראות כל אחד ולהעניק לו מפתחות לחיים ככל הצורך.

יישר כוח לגאון שליט"א, שירווה נחת מצאצאיו ומהמוני תלמידיו ושומעי לקחו עד ביאת ינון!