נו… אה! צדקתך

מנחה במונסי
בשנה האחרונה, בעקבות עלילות מונסי שהובאו בעמוד הזה, יש לא מעט נשמות טובות שעברו להתגורר בתעלות האוזן שלי.
נו, הם מקשים. אין איזה עדכון ממונסי? מה עם איזה מעשייה מהעיירה?
הפעם, לפני שטסתי הבטחתי לעצמי ששום סיפור לא יתרחש. ואם יתרחש, אתעלם ממנו.
אבל מסתבר שמונסי חזקה מכולנו, והיא רק מחכה שאגיע כדי ליצור דרמות חדשות.
והדרמה הפעם התרחשה בדמדומי צהרי שבת.
השעה שמונה בערב, בחוץ אור יום, והציבור מתכנס לאט לאט לתפילת מנחה. שבתות הקיץ של ניו יורק לא נגמרות. לא משנה מה תעשה, עדיין תגלה שנשארו לך כמה שעות עד צאת השבת.
מטבע הדברים, מצב הצבירה של האנשים שמגיעים למנחה בזמן כזה הוא עצבים רפופים. בשעות הצהריים הילדים גרמו להורים לאבד עשתון אחרי עשתון וחלקם נראו מובסים לגמרי.
אם מסתכלים היטב לתוך האישונים שלהם אפשר לראות בהם את גלגלי הפיצה שעליה הם בונים במוצאי שבת.
אבל כעת הכל נראה רחוק כמו סיום החופש הגדול. אין אור בקצה המנהרה.
הריח של סוף השבת, הילדים הקופצניים שאכלו סוכר כל הצהריים, השולחנות הקצת דביקים, הכל ביחד מתקבץ וכמו שאתם מבינים, זמן מנחה הוא לא הזמן הכי אטרקטיבי למפגשים חברתיים או לסיטואציות שמצריכות סבלנות וסובלנות.
ועל המזל שלנו לעמוד התפילה ניגש יהודי שהיארצייט של אביו חל בדיוק בשבת, והוא החליט שהוא צריך לגשת לעמוד בתפילת מנחה. כמה שניות לתוך התפילה התברר לכולם שאולי הפטירה של אבא שלו הפכה אותו ליתום אבל בטח לא לחזן.
זה לא רק שהוא לא ידע את הנוסח או את המנגינה, הוא פשוט היה מנותק מהאירוע. אחרי קריאת התורה הוא טעה בניווט ולקח את ספר התורה לעזרת הנשים.
הונגרי מבוגר שישב במקום כבר איבד את זה. "תחזיר לאיפה שלקחת", הוא נהם לעברו. "מה אתה רץ לעזרת נשים, אה?!"
כשסיים את תפילת שמונה עשרה הוא נפנה לפטפט עם הספסלים האחוריים, עד שדחקו בו להמשיך ולהוביל את המניין. באמצע קדושה הוא שלף בקבוק מים צונן ולגם שלוק ארוך וקולני, וכן הלאה הלאה.
והציבור? הוא היה סובלני. כמעט לא העיר מילה אחת, והאמינו לי: קל זה לא היה.
רגע לפני שהסאגה נגמרה, ממש אחרי חזרת הש"ץ, החזן המסכן עבר מייד לקדיש ודילג – איך לא – על 'צדקתך'.
זו באמת הייתה טעות אזוטרית על רקע אין ספור הטעויות והפשלות שהוא עשה עד לאותו רגע. אבל דווקא הדילוג הזה הוציא אותו מדעתו.
"אותו" הוא יהודי בגיל העמידה, שכל התפילה נעץ מבטים מפחידים בחזן וסירב להבין את הקונספט, וכעת פשוט איבד את זה.
נו, אההה, נווווווווווווו, צדקתךךךךךךךךךךךךךךךך.
הוא צעק שוב ושוב.
אתה לא יודע שאומרים צדקתך??? תעצור את הקדיש, חצוף ופרחח, הוא צעק באיבוד עשתונות.
אבל הוא לא הסתפק בצעקות. הוא התחיל לטרוק את השולחן עם הדגים מלוחים והסודה ברצפה, הזיז כיסאות, ויצר רושם כאילו הוא עומד להסתער על החזן המבולבל ולהכות אותו שוק על ירך. והפעם על האירוע כולו.
אתם מכירים את הרגעים האלו. נהיה לא נעים.

הקש ששבר
ריבונו של עולם, שאלתי את עצמי, הרי עברנו עם החזן הזה את כל התלאות האפשריות. אין טעות שהוא לא עשה, אין מעשה של קלות ראש שהוא לא הידר בו. דווקא על צדקתך אתה מתפוצץ? תגיד צדקתך אחרי זה. מה הסיפור.
מייד אחרי מנחה התחילה סעודה שלישית, ואחריה סעודה רביעית שכמעט התחברה לארוחת הבוקר, ובאמריקה כמו באמריקה כל צרה – חמורה ככל שתהיה – נשכחת לחלוטין עם פיצה או סטייק טוב.
עוד יום וחזרתי לארץ, היישר לתוך הפושים של אתרי החדשות על משבר חוק הרבנים המחודש.
בלי להידרש לגופה של סוגיה, הווליום היה נראה קצת מוגזם. מה הרעש? מה הבלגן? אז החוק יחכה קצת. הרי זה לא נושא ליבה, כמו גיוס, גיור או כשרות. על מה כל הרעש. יש עדיין 120 חטופים בעזה. בעז"ה נתפלל שיבואו עלינו זמנים שחוקי הרבנים יהיה הדבר שהכי יטריד את היישוב היהודי בארץ ישראל.
ואז, רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור התיישבו שתי הקושיות.
זה לא הצדקתך ולא הרבנים, זה הקש. הקש ששבר את גב הגמל.
אפשר לשרוד הרבה דברים, העם היהודי הוא עם סתגלן, אבל כשמגיע הפיצוץ אתה משלם על הכל. הצעקות על החזן לא היו על הצדקתך, הם היו על הספר תורה שטעה בניווט, ועל הדיבורים, על הרשלנות ועל קלות הדעת.
חוק הרבנים הוא הקש האחרון. אם אי אפשר להעביר כלום בממשלה הזאת, לפחות תשאירו לנו את ההנאה היהודית הכי ותיקה: לצעוק ולהתעצבן כמו שצריך.
צדקתך! נו אה… אתה לא מתבייש?

יעקב לא מת
לפני שבוע וחצי נפטר המשפיע רבי יעקב רבינוביץ זצ"ל, רב בית המדרש 'מנחת חנוך' בשערי חסד.
את הטייטל של רב בית המדרש ומגדלור רוחני למאות מתושבי רחביה ושערי חסד, הוא קיבל על עצמו רק בשנותיו האחרונות.
לאורך השנים הוא כיכב בלא מעט פרשיות ציבוריות, ובעיקר היה יהודי שכלל את הכל. היו בו פיקחות וערמומיות שנטענו בגנים היהודיים ב־2,000 שנות גלות, אבל גם מעיינות של טוב לב שאין בנמצא. הוא היה ירא שמיים מרבים אבל הכיר היטב את נפתולי העולם הזה.
רגליו היו נטועות עמוק עמוק בקרקע, אבל זה לא מנע מראשו להגיע השמיימה.

בקריאת פיטום הקטורת אחרי תפילת שחרית בבית מדרשו. הרב יעקב רבינוביץ זצ"ל

ר' יענק'ב היה בנש"ק, נין ליהודי הקדוש מפשיסחא. יהודי שידע לצטט 'מאור ושמש' וזכר יארצייט של גדולי ישראל. יהודי שחי אמונה בקב"ה בכל רגע מחייו, וידע גם מה היא אמונת אמת לצדיקי אמת.
אבל בראש ובראשונה, הוא היה מענטש.
היה תמיד אומר על הפסוק "שלח לך אנשים" שכשאתה מחפש פרטנר, שליח, עובד, קודם כל תחפש מענטש. איש. והדברים היו כל כך נאים למי שאמרם. ר' יענק'ב היה רב ומורה דרך, אבל לפני זה הוא היה בן אדם.
הייתה לו נכות אחת. הוא היה עיוור למעמדות. הוא היה משתעשע עם בחור אבוד שנקלע לבית הכנסת כמו עם יהודי ששווה 50 מיליון דולר.
ור' יענק'ב ידע להעריך חמישים מיליון דולר.
היה בינינו פער גילים עצום, באנו מעולמות שונים לגמרי. הכרתי אותו באקראי לפני קצת יותר מעשור, ונפשי נקשרה בנפשו. הזיק המרצד בעיניים שלו, טוב הלב הטבעי שלו, והאהבה שלו לחיים – כבשו אותי.
נרקמה בינינו אהבת אמת.
זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל איבדתי חבר בן 88.
וזה היה רבי יעקב. הוא ידע להיות חבר שלך, גם אם הוא גדול ממך בחמישים שנה.
הוא היה איש של מימרה נאה, שידע למזוג כוס עם משקה צהבהב בכל הזדמנות, וידע גם לספר סיפור כמו שצריך.
למרות כל התלאות שעבר ואולי בגללן, היו בו רחבות לב וטוב נדירים. הוא אירח סביב שולחנו את כל נדכאי ישראל.
היה לו תחביב. לאסוף אנשים משום מקום ולחבק אותם. להיות להם לאב. בלוויה חתנו סיפר, שאחרי שחמיו הקים את בית הכנסת, יהודים מהשכונה אמרו לו שבדרך כלל כשמקימים בית כנסת מתקבצים אליו אנשים מבתי כנסת אחרים. אבל כאן, מדובר באנשים שהוא הביא משום מקום.
אנשים שלפני כן לא היו בשום מקום, ולולא בית הכנסת 'מנחת חינוך' גם לא היו הולכים לשום מקום.
בית הכנסת היה מפעל חייו. פרשות חייו חבקו עולם. אבל בית הכנסת היה הלב שלו.
כל מתפלל היה בנו ממש. אנשים אהבו אותו בצורה בלתי מוסברת. כשאנשים היו מדברים בתפילה הוא לא היה אומר להם להפסיק לדבר, הוא היה מבקש אם אפשר יותר בשקט.
בנו, אריה משה ממיאמי, הספיד באופן מרגש.
"הוא היה אבא שלנו, אבל האמת היא שהוא היה אבא של המון אנשים", אמר.
"לימדת אותי הכל. גם ביזנעס וגם יראת שמיים. ידעת לספר בדיחה טובה. עברנו ניסיונות לא פשוטים, אבל אמרת שנצחק על כולם, וצדקת.
"אנחנו מלומדים בניסים, חיית על ניסים, האמנת בניסים וקיבלת אותם.
"חיית כמו שרצית". הוסיף ארי. "ורצית רק לתת ולתת. ידעת לתת לכולם את ההרגשה הכי טובה. מעטים יודעים איך התאמצת כדי לתת לנו חיים טובים".
המספידים חזרו על דברי חז"ל "יעקב לא מת".
רבי יעקב לא הותיר אחריו ספרייה עמוסה של יצירות בהלכה או באגדה. למרות שידע לחדש, אבל החידוש הגדול ביותר היה הוא עצמו.
הוא הותיר אחריו מורשת אנושית, שכל מי שפגש בו אי פעם לא ישכח אותה לעולם.
הלוואי שיהיה מליץ יושר על כולנו.