נוער בסיכוי

מרבית אלו המוגדרים כ"נוער בסיכון" רואים את עצמם כדתיים – גם אם הם מנסים לבדוק את הגבולות • כחברה וכהורים אנו צריכים לדעת להאמין בהם ולתת להם מקום על מנת למנוע נזקים בלתי הפיכים ועל מנת שזה יהיה תהליך זמני

בשנים האחרונות קיים סחף של ממש בכל הנושא המתקרא 'נוער בסיכון'. אין ספור רבנים, גורמי חינוך, גורמים ממשלתיים, אנשי טיפול ואנשי מדיניות מתעסקים בכך. אבל אני תוהה: האם לא שגינו קצת בהגדרה? בשימוש הנרחב שנעשה בה? בלגיטימציה שהיא מאפשרת לנוער?

כיום, כל נערה שבאה ממשפחה חרדית ומשנה את סגנון הלבוש שלה, מקוטלגת מיידית על ידי המשפחה, החברה והמוסד כ'נוער בסיכון' / 'נוער נושר'. בעיניי, אלו מונחים פוגעים. מקטינים. מאפשרים. ואנו במו ידינו דוחפים את הנוער לקצה ולהתנהגות מסכנת.

בעבר נוער חרדי שהיה יורד מהדרך היה נקרא "חוזרים בשאלה". הם היו עוזבים על רקע הצהרה של חוסר אמונה, פונים לארגונים שהיו מסייעים להם ומנתקים כל קשר עם הדת והרבה פעמים גם עם המשפחה. כיום המצב הוא שונה.

במחקר שנערך לאחרונה השיבו מרבית הנערים החרדים המכונים "נוער בסיכון" כי הגדרת זהותם הדתית היא דתיים. לא חרדים ולא חילונים. זהו נתון בעל משמעות רבה ששופך הרבה אור על הנוער בימינו. זהו נוער שבודק גבולות, שמתמרד. אבל רובו הגדול מאמין בקב"ה ולא יוצא ממקום של שאלות באמונה, אך גם לא חש הזדהות עם החברה החרדית ממנה בא.

החינוך החרדי הוא חינוך המושתת על עקרונות התורה וההלכה עם השקפה ברורה וחזקה. כאשר נערה מעזה לחצות גבולות אלו, בחוויה הפנימית שלה היא עשתה את הנורא מכל. היא חוטאת ופושעת. וממילא כל מה שתעשה לא חשוב כי היא כבר חטאה ומול השם אין לה פנים.

מיד בסמוך לכך היא מקבלת חיזוק לחוויה הזו ממסגרות הלימודים, שמזדעזעים מחציית הגבולות ומשמיעים לה משפטים על שכר ועונש וגיהינום. לזה מצטרפים ההורים הכאובים שמגייסים את הדת ואת הקב"ה לעניין כדי לנסות להשפיע על הנערה להתיישר.

אני מדגישה כבר עכשיו, המאמר הזה מדבר על נערות שכבר פתחו את הגבולות שהתוו להן בבית ובחרו בדרך אחרת. לא בנערות של 'טרום נשירה'. ואני שואלת: האם הקטלוג האוטומטי שלהן כנוער בסיכון מקדם אותן?

• • •

ברור לנו שאנו מגדלים את ילדינו ללכת בדרכנו ועל פי השקפתנו. אך ישנן נערות שבגיל ההתבגרות מדרדרות כל אחת מסיבותיה שלה ו'בוחרות' ללכת בדרך שונה מההורים ולעיתים 'מגדירות' עצמן בזהות שונה. (כמובן שאין לכך כל משמעות כשמדובר בנערות צעירות ולא צריך להתרגש מכך.)

זהו כאב לב גדול להורים שרואים את בתם פורצת את גדרי ההלכה והצניעות. אבל, כאן היא נקודה קריטית. ככל שאנחנו כחברה, כמוסדות וכמשפחות – נדע לזהות את הנקודה ולהתוות את הדרך בהתאם, נוכל למנוע את הגעתה של הנערה לסיכון ולמצבים שהם בלתי הפיכים. נוכל להבטיח שהמציאות הכואבת הזו תהיה זמנית. אם נשכיל להתייחס לזה כאל 'משובת נעורים' ולא כנזק לדורות, נוכל לעזור לנערה לעבור בכמה שפחות נזקים את התקופה ובעזרת השם לחזור למקורותיה וליישר קו עם משפחתה.

כמערכת אנחנו לעיתים מסייעים לייצר את הסיכון. חוויית חציית הגבולות של ההלכה והחברה החרדית היא חוויה קשה עבור הנערה, מלאה אשמה, הלקאה עצמית ובלבול גדול לגבי מי שאני והשייכות שלי. הן חוות את יחס החברה כלפיהן, את המיתוג השלילי ואת הכאב וההשפלה של ההורים – ואז נוצרת תחושת חוסר שייכות, דחייה וניתוק – הגורמים העיקריים שדוחפים את הנערה לסיכון. לעשות כל דבר כדי להרגיש שייכת ואהובה או כדי לא להרגיש את הכאב; לחפש חברה לא מותאמת, אבל כזו תקבל אותי ללא שיפוטיות. שלא ארגיש שם התפוח הרקוב. ובמקרים שהכאב כל כך גדול – הולכים לחפש חומרים משני-תודעה כדי לשכוח, ולו רק לזמן קצר. כיום גם הטכנולוגיה היא חומר משנה תודעה שניתן לברוח אליו ולא להרגיש כלום.

מאחר וגבולות ההלכה והדת נפרצו, הנערה שחונכה עליהם כל חייה לא מכירה מערכת גבולות אחרת – וזה מסוכן. עלינו כהורים (וכממסד) להקנות לה מסגרת גבולות חדשה (וזמנית), ללא שיח על גבולות ההלכה, שמעורר התנגדות. גבולות של תפקוד נורמטיבי. טוב ורע. מותר ואסור. מסוכן ופוגעני. לעשות הפרדה בין שבירת גבולות ההלכה לשבירה של הכל. לא לתת יד למצב של הכל או כלום. להסביר שגם לנערה לא דתית יש צורך בגבולות. חזרה בשעות סבירות. שינה בלילה. תפקוד תקין. סדר יום. לימודים. גבולות מול חומרים ממכרים.

נכון, זהו ניסיון קשה מאוד להורים. יש בו הרבה כאב, פחד, אכזבה, כעס בושה ועוד. אבל זהו ניסיון שהם נבחרו אליו מאת השם. ניסיון שאם מקבלים אותו באהבה אפשר לצמוח ממנו כל כך גבוה.

במרבית המקרים ההורים ינהלו מלחמה עיקשת בכל דרך שהיא (מילים טובות, איומים, תחנונים וכו') ואז אחרי שיפסידו בה הם ייכנעו ויקבלו את המציאות. הרבה פעמים מתוך ייאוש. ואז גם יש ויתור כוללני על כלל הגבולות הקיימים.

ייאוש זהו שדר של: 'ויתרנו. התייאשנו ממך'. גם אם אנחנו חושבים שהנערה מרוצה מזה שסוף סוף ההורים 'מקבלים' ולא נלחמים. היא תרגיש שהם בעצם ויתרו עליה. התייאשו ממנה. דורשים מכל האחים ורק ממנה לא. לכן, לא לוותר לגמרי. לקבוע מערכת חדשה בהתאם לגבולות.

כשיש הורים בתמונה, כמבוגר אחראי, שמודעים איפה הילדה שלהם מסתובבת, שלא נלחמים, שמקבלים חלק ושמים גבולות בחלק אחר ושמחזיקים בידיעה שזה זמני – זה מה שהופך את הנוער לנוער בסיכוי, ולא נוער בסיכון.

חשוב שאנו כחברה נשנה גישה ונפסיק לצקצק בלשוננו ולשפוט. כמוסדות עלינו להתאים את ההגדרה והגבולות, וכהורים לעשות הפרדה בין דת לשפיות, והכי חשוב: לקרוא להם נוער בסיכוי. להאמין באמת שהם מדהימים גם אם בחרו ללכת בקו אחר. לכבד אותם. להקשיב להם. לקבל את 'הגדרת הזהות העצמית' (הזמנית והאשלייתית) שלהם, ולהתאים להם מוסדות עם מערכת כללים שתתאים לכך אך תהיה נורמטיבית. ולזכור שזה זמני; הם יתבגרו ויבחרו דרך מחדש ובסייעתא דשמיא ישובו הביתה. בינתיים עלינו לבנות להם מנהרה מבטון ולצקת בקירותיה חמלה, אהבה וגבולות ברורים – שתגן עליהם. שתיתן להם תחושת ביטחון ותמנע נזקים בלתי הפיכים.

נתפלל לשנות את השיח האישי והחברתי. להפסיק לחפש אשמים (למעט במקרי קיצון שיש גורמים מובהקים). אין כישלון. יש נערה יקרה שבודקת גבולות ומנסה דרך שונה מהורים שלה. וזה בסדר. להירגע, להרפות וכמובן לא להפסיק להתפלל.

• הכותבת היא רכזת תחום בנות במכון 'לב אל הנשמה' – מרכז ייעוץ והכוון לנוער מתמודד