נזקי שכנים

התנצלות בפני ברואיו של הקב"ה ומכתב לשכן יקר ואהוב

א.

יש שורות שחייבות להיכתב.

זה התחיל כמו עוד מכתב למערכת. "לכבוד הכתב היקר והמוכשר", המשיך בכיוון המחמיא, "השבוע קראתי כדרכי את הטור שלך הראשון!!!" – ואז באה התפנית, שאני מקווה לא לשכוח: "בסוף העמודה הראשונה נאלצתי להפסיק. הזדעזעתי מהעלבון הקשה שלך כלפי בתי היקרה".

ההסבר בא מיד: "זו לא הפעם הראשונה ששמתי לב לכך שכבודו משתמש בביטויי זלזול כלפי הילדים המיוחדים. השבוע למשל, כשרצית לבטא את הזלזול שיש לך (כמוני) לסצנות שיש בכנסת בין הח"כים, בחרת לתת כדוגמה את 'קייטנת הילדים המיוחדים'.

"לידיעתך", ממשיך האב הכאוב, "לילדים הללו יש משפחות מסורות שאוהבות אותם בלי תנאי. לו היית מכיר קצת מקרוב יותר את ה'ילדים המיוחדים' לא היית בכזו קלות מנסה כלל להשוותם בשום צורה לתופעה בזויה או אחרת.

"הילדים הללו הם יצירי כפיו של הקב"ה, גם אם לצערנו הם נולדו לגוף לא בריא ואין מי שיזעק את עלבונם (תאר לך אם היית כותב 2 מילים על איזו קהילה…) ומאחר שטעית, מצופה ממך ל ה ת נ צ ל בפניהם".

ישנה רק מילה אחת להשיב על מכתב נוקב שכזה. "הובשתני", כמו שכותב החבר למלך כוזר. "דבריך האמיתיים יורדים אל חדרי בטן".

אינני מכיר את האבא המיוחד הזה, אבל את השיעור הנוקב שלו נראה לי שראוי לפרסם. מסתבר שהעידן שלנו מעריץ שנינות ויכולת התקפה. ככותב, אני חש מדי יום את הפיתוי להשחיז עוד ועוד את העט, למצוא את הביטוי היותר חד ויותר לוכד, את השורה שתתפוס לאנשים את העין ותגרום לכם לחייך בהנאה.

והנה באה התזכורת הכואבת.

היו ימים שבהם הדיו והנייר היו יקרים (בעידן ליברמן ובנט, יש מצב שזה עומד לחזור). כל מילה עלתה כסף ותפסה מקום. הבריות היו זהירים. קטע יפה מצאתי בכתביו של המגיד מקוז'ניץ זי"ע (עבודת ישראל, אבות) שבו הוא מציע לפטפטנים רעיון מחשבתי, כיצד לעצור: "כי אם יכתוב הדיבורים שידבר על נייר, ואחר כך יסתכל בהם – יראה שיֵבוש מעצמו".

חשבתי שבעידן שלנו העצה הזו לא יעילה, הרי כולנו מפטפטים בכתיבה בלי שום בושה. השבוע, אחרי המכתב הזה ועוד כמה נוספים, חזרתי לקרוא את השורות שלי, וחשתי בכל בשרי את ה"יֵבוש מעצמו". ובכן, אין לי אלא להרכין ראש בפני אותם ילדים יקרים. נחמה אחת יש לי עבורכם בעולם אכזר שלפעמים שוכח לכבד אתכם: יש לכם הורים מופלאים שלעולם לא יאפשרו לפגוע בכבודכם.

ומעומק הלב, אבקש מחילה.

ב.

פתגם פולני ידוע טוען ששכנים לא בוחרים. בפועל, לפחות במקרה שלי, זה לא מדויק. את 'השכן' בטור משמאלי, ידידי ר' שמעון ברייטקופף, בחרתי. התחננתי, "שימו אותי הכי קרוב אליו". בפסיכולוגיה החברתית קוראים לזה 'אפקט ההילה'. הרצון שלנו לעמוד קרוב ליד אנשים מוצלחים, כדי שישליכו מהמוצלחות שלהם עלינו.

אבל שכנים חרדים, כמו שאתם ודאי יודעים, לפעמים חייבים לסגור חשבונות. לפני חודשיים הכביסה של ר' שימען טפטפה על המרפסת שלי. השבוע אני רוצה לחגוג ולהרעיש לו קצת בשעת המנוחה.

הסיפור שלנו מתחיל בעיירה ההונגרית קרעסטיר. מי שביקר שם פעם, מתחיל להתגעגע. כמו לטייל בתוך גלויה. נוף הררי מרהיב. אוויר כרמים צלול כיין. ובתוך כל היופי הירוק הזה נטוע בית עלמין קטנטן. לפני עשור ומחצה ביקרתי שם. המצבות העתיקות נראו כמו גזעי עצים. במרכז עמד אוהל חשוך וישן. רק לאור פנסים הצלחנו לקרוא את הכיתוב שעל המצבה.

בדרך הלוך וחזור דיברנו על הצדיק המופלא שטמון שם, ר' ישעי'לה (רק אחד מאיתנו ידע איך קראו לאבא שלו). סיפרנו שכל ימיו הוא ראה את עצמו כגבאו של הרבי המפורסם ר' הרשל'ה מליסקא. שביתו היה פתוח לרווחה ושכל דכפין שנכנס אל ביתו יצא שבע. והיה כמובן מישהו שהזכיר את העובדה שהתמונה שלו היא סגולה נגד עכברים מזיקים.

בחזור, עברנו בתוך העיירה ופתאום ראינו יהודי הונגרי. הוא הצביע על בית כפרי קטן וסיפר לנו – "זה היה הבית של ר' ישעי'לה. עוד מעט הולכים לשפץ ולפתוח כאן 'הכנסת אורחים'". איש לא חלם אז, שה'הכנסת אורחים' הזאת עומדת להפוך לסמל סוציולוגי.

"הציבור החרדי מתחלק היום בחלוקה גסה לשני חלקים", פתח הטור השכן שלי בשבוע האחרון, "אלה שתחנות חייהם לאורך השנה נעות במסלול מטלטל בין קברי צדיקים, ואלו שמביטים בכל זה בהתנשאות מהולה בבוז".

הראשונים, יוצאים לדרך עם שירי רגש עדכניים, קוויטל'ך ובעיקר אמונה גדולה, פשוטה ותמימה. האחרונים – ש"רובם נוהגים ללכת בכובעי קנייטש" – מצקצקים ולא אוהבים את ההוללות וההפקרות והביטול תורה שסביב.

ובכן, שכן יקר, זה לא מדויק. לפני הכל חייבים לומר שהציבור החרדי נחלק היום להרבה יותר משני חלקים. במרכז, יש רוב גדול שאין לו שום עמדה על קרעסטיר וגלילותיה. בשוליים יש גם כאלו שמעדיפים להתהולל בדובאי או בגן אירועים כלשהו בארץ.

כיהודי שיש לו גארטל בכיסו ולא הולך בכובע קנייטש, תרשה לי לומר לך שדווקא הרבה מאלו שנקראים חסידים, חשים שיש בחגיגה הקרליבכית הזו חטא גדול לדמותו של אותו רבי מפורסם. לא בטוח שהצדיק שכל ימיו עמל להשביע יהודים רעבים, תכנן להפוך לרבי העולמי של מסיבות ברביקיו עם גיטרות ושירי ארץ ישראל השרוטה.

מי שרוצה לדבוק במידות הצדיק, יכול למשל לפתוח את הארנק, להוציא את דמי עלות הטיסה, הבשרים, הוויסקי והסיגרים – ולתת אותם לכמה ילדים שאבא שלהם הוא צקצקן שחושש מביטול תורה. וכן, בדרך, הוא יכול לזמזם בדבקות את הניגון הידוע על "רֶבּ ישעי' בן רֶבּ משה, פויל'ט פאר כלל ישראל".

ולא, אל תחשוד בי. אינני בעל מוסר או רם מעלה. אתה הרי מכיר, בכל זאת שכנים כמה שנים. גם אני מחבב בשר בקר צלוי 'וול-דאן'. אני לא מתנגד שתעמוד לידו גם כוס זכוכית עם קוביות קרח ומשקה זהוב ומאוד יקר מזוג בתוכה. וכן, גיטרה יכולה מאוד לעזור (מקווה שתזמין אותי למסיבה הבאה).

אבל את השריטות שלי אני משאיר לעצמי, לא הופך אותן ל'שיטה', ודאי שלא על חשבונו של צדיק שכל ימיו הסתפק בצמצום ועבד את אלוקיו.

ג.

ואם כבר התחלנו לדבר. תרשה לי במחילה עוד כמה מילים, בעיקר על המסקנה של דבריך. ואל תכעס עלי, כי אני בטוח שיהיו מאות קוראים שיעשו זאת הרבה יותר טוב ממך.

חתמת את הטור בקטע מצמרר. "יהודי יכול לגווע ברעב, להיות על סף עיקול חשבונות, לזעוק לעזרה מדם ליבו, אבל מישהו יפשפש בגון הנעליים שהוא נועל; נערה יכולה לשבת בבית, להרטיב את הכרית בבכיות, להיות על סף טירוף הדעת, אבל יהיו כאלה שישבו בשיא הרצינות בחדר מוקף וילונות ויקיימו דיון דקדקני אם האבא 'מספיק תורני' ואם הוא 'מתאים לרוח' של בית הספר".

קשה שלא להזדהות עם כל מילה. אבל אתה יודע, לפעמים צריך להיזכר בצד השני של המשוואה.

למרות שאין לי גיטרה, הרשה לי לספר לך סיפור חסידי מפורסם. הוא קשור לאחים הקדושים הרבי ר' מיילך מליז'ענסק והרבי ר' זושא מאניפולי. הם יצאו למסע-גלות על פני כל מזרח-אירופה. במסע הזה הם חוללו מהפכה, הם הביאו את אור החסידות לאוקראינה, לפולין, לגליציה ולהונגריה (בזכותם, יש לנו את קרעסטיר…).

ואז הגיעו אל המפתן של מערב-אירופה. מדינת גרמניה. התוכנית שלהם הייתה להפוך גם אותה לחסידית. אלא שאז הגיע השטן. ה'בעל דבר', כמו שקוראים לו חסידים. הוא נעמד מולם ונתן אזהרה: 'עד כאן. אם אתם חוצים לגרמניה, אני עוזב את כל העולם ומתמקד רק בשניכם'.

הצדיקים הביטו זה בזה, והחליטו: ממשיכים. במסירות נפש.

אלא שאז השטן נתן איום הרבה יותר חריף ("תנו לי גיטרות קדושות"…): "אם אתם חוצים את הגבול, אני הופך את כל העולם לחסידים". שני הצדיקים החווירו, הסתכלו אחד על השני ונכנעו. רק זה לא. כך נותרה גרמניה נקייה מחסידים.

אם הייתה לי גיטרה, הייתי מג'מג'ם עכשיו, עד שהסיפור המצמרר הזה היה חודר אל התודעה. בשנים האחרונות נראה לנו ש'כל העולם חסידים' זו ברכה. אבל זה לא. זה בלבול גדול. זה תערובת מין בשאינו מינו.

בדור שלנו לפעמים נראה שה'בעל דבר' מימש את האיום. כולם נהיו חסידים. אפשר להתנהג איך שרוצים, לחגוג בצורה חילונית ולעשות את כל זה עם שטריימל. אפשר אפילו לחרוג בצורה בוטה מגדרי הצניעות וההלכה ולהתעקש להיקרא 'משפחת בני תורה'. המהות כבר לא משנה.

את מקומה של חסידות ופרישות, תופסות סיסמאות וקלישאות. קהילת 'ת'נקיו השם' מתמודדת מול קהילת 'לשון הרע לא מדבר אלי' ולהפך. (ואם כבר מדברים, חז"ל לימדו אותנו שנכון יותר לומר: לשון הרע מאוד מדבר אלי, אבל מה אעשה ואלוקי אסר עלי).

נכון, מדאיג מאוד לחשוב שיש פה ושם ילדה אומללה שלא מתקבלת לסמינר בגלל טעות שיפוט. אבל הרבה-הרבה יותר מפחיד לחשוב שלא "יהיו כאלה שישבו בשיא הרצינות בחדר מוקף וילונות ויקיימו דיון דקדקני האם האבא והאמא 'מתאימים לרוח'".

קל ופופולרי לזעום על ה'ועדות האכזריות' ועל המנהלים חסרי הלב. הרבה יותר קשה לעמוד מול אדם שכל מהותו זועקת 'לא מתאים לרוח' ולנסות להבין, למה הוא בכלל רוצה להכניס את ילדיו למוסד שאינו לרוחו.

מוסד תורני הוא לא פחות מכל מקום עבודה. יש תקנים, יש תנאי-סף ויש גם כאלו שאחראים עליו.

וכמו שכל מכתב בבניין מסתיים, אחתום "בתקווה להבנה".