"היי סימי, תקשיבי, יש לי בת מצווש לילדה בעוד שבועיים, ואני רוצה שתכיני לה עוגה ענקית עם המספר 12".
"טוב עשית שפנית לסימי עין, אמא מצווש", פרגנתי לעצמי וחיפשתי את היומן שלי. "מה פרטי ההזמנה, גברת?"
"אז תקשיבי, אני רוצה עוגה של שלוש שכבות, כל שכבה מסמלת שלב אחר בחיים של הבת שלי: ינקות, ילדות ובגרות. ובגלל ששתים עשרה לחלק לשלוש זה ארבע, אז אני מבקשת שיהיה אלמנט מרובע בכל שכבה. עכשיו, בקשר לצבעים: אני לא רוצה ורוד וסגול כמו של הבנות הרדודות. אני רוצה צבעים עם משמעות, כלומר…"
"תקשיבי גברת, עשית לי חפירה ארכיאולוגית בראש. את רוצה עוגה או שאת עושה דוקטורט בתוך המיקסר שלי?"
"עוגה".
"ניסים, צריך להכין עוגה ענקית עם משמעות. תביא לשולחן סרט מדידה". ניסים פתח את קופסת כלי העבודה. "מה עוד צריך?"
"צריך סבלנות ניסים. אנחנו הולכים להנדס כאן ביחד שתי ספרות גדולות, וכדי שלא יהיה ביטול תורה, נעשה זאת בזמנך הפנוי".
"ומה את תעשי בזמנך הפנוי?" התחכם.
"לי אין זמן פנוי, ניסים", קצפתי. "תסתכל כמה קצפות אני צריכה להקציף".
חתמתי קבע במטבח למשך שלושה ימים. חקרתי 30 ביצים, לחמתי בבן מארי (אני קוראת לו בן מרים, על שם דודה מרים זכותה תגן עליה) וחיסלתי בסיכול ממוקד עשרה בקבוקי צבע מאכל. זהו. מיוזעת ומרוצה הכנסתי את שתי הספרות למקרר הגדול. שימתינו שם עד שגברת משמעות תבוא ותיקח את העוגה לבת מצווש שלה.
שש בבוקר. עדיין בכתונת של פו הדוברמן, פתחתי את המקרר כדי לעיין ביצירת המופת, ואז הבחינו עיניי בקטסטרופה: הספרה 'אחת' הייתה חתוכה מלמטה, ולמזכרת הונחה שם סכין חד פעמית.
"מה עשיתם בלילה?!" הפניתי אצבע מאשימה לישי ודוד התאומים שלי והתעלפתי על הספה. אחרי שהתעוררתי מעלפוני, הם עדיין ניצבו מולי, אמרו שמע ישראל ווידוי והתנצלו. "חשבנו שזו סתם אינגליש קייק", גמגמו נימוק לא ממש חכם, וישי שאל מעומק הלב: "אמא, מודה ועוזב – ירוחם?"
"ניסים, תביא לי מים ותמדוד לי לחץ דם. לא עם סרט המדידה, ניסים!"
כל היום והלילה ישבתי בתעניות, אמרתי תהילים והדלקתי נרות לכל הצדיקים. גייסתי את סבתא מסעודה וכל אבות אבותיה מגירוש ספרד והלאה, זכותם תגן עלינו. אפילו התעמקתי בתיקונים וכוונות, שמתי חוטים אדומים מקברי צדיקים ונדרתי נדרים (בלי נדר כמובן) – הכל כדי שבורא עולם ייתן לי דעת ותבונה איך להתגבר על התקלה שיצרו לי תאומיי המעופפים, שייבדלו לחיים טובים וארוכים.
והנה, בשעה שתיים וחצי בלילה, בשיא האשמורת התיכונה, קלטתי פתאום זוג עיניים מהחלון של המטבח.
"סימי, מה את עושה שם עם כל הנרות האלה?" מלמלה תיקי, טרוטת עיניים ועטוית סדין פרחוני על הראש.
"שששש… שלושה ניחושים", זרקתי לה פרויקט והסטתי עיניים. איזה סדין מכוער יש לה על הראש. בטח נדוניה מקזבלנקה.
"לוחשת לנחשים?! סימי! זו עבודה זרה ממדרגה ראשונה!" הזדעקה הפרחונית. "לא למדת חומש דברים? השם ירחם עלייך ועל כל יוצאי חלצייך!"
"איזה נחשים?! מה נחשים?" ניסיתי לגונן על עצמי. אבל כבר לא היה לי עם מי לדבר. לראשונה בחייה, תיקי סגרה לי תריסים מול העיניים.
"איזה נחשים…" המשכתי ללחוש. לעצמי. נחשים! נחשים! נחשים זה רעיון גאוני! איך לא חשבתי על זה קודם?
רק עלה עמוד השחר ומייד נכנסתי לנעליים ויצאתי לחנות הממתקים של חסיבה. "חסיבה, יא חביבה, תארגני לי בבקשה ארבע שקיות סוכריות נחשים. ותדאגי שהם יהיו צבעוניים".
הגעתי הביתה, חתכתי עוד פרוסה מאמצע הספרה 'אחת' וכרסמתי בהנאה. לאחר מכן שיבצתי במרווחים שנוצרו סוכריות נחשים בשלל צבעי הקשת. מושלם.
שבוע אחרי בת המצווש של הדוקטורנטית למדעי העוגות, הצבעים והאלמנטים, הטרנד החדש שלי עשה לו כנפיים. בכל קצוות העיר אפו אימהות מסורות לבניהן התשב"רים עוגות עם חמצוצים וסוכריות נחשים לרוב.
"אמא, אני חושב שמאתיים השקלים שקיבלת כבונוס על ההמצאה הגאונית צריכים להיות שלי", התרברב ישי באוזני החמולה כולה. "בזכותי הבלעדית, שמך הטוב התפרסם עוד יותר".
"לא חביבי", צבטתי את לחיו של צעיר הצאן, "הקרדיט מגיע לתיקי. רק צריך לחשוב איך להעביר לה את הכסף דרך התריסים הסגורים".
סימי לב: התפללי באשמורת התיכונה של הלילה. זה טוב לעסקים.
סימי על האש: עוגה ללא משמעות: 4 ביצים מוקצפות עם כוס סוכר, חצי כוס שמן, חצי כוס קצפת צמחית, כוס שוקולית, כוס קמח, אבקת אפייה, 180 מעלות.
