שמעון בריטקופף
כ"ה חשון התשפ"ו
אל תתעסקו איתנו
לפני תקופה, אמר לי יהודי שמחזיק בתפקיד בכיר במה שנקרא 'הפלג הירושלמי': "אנחנו ניצחנו את השיטה".
"אתם עוד מתקשקשים" – הוא התגרה בי. "כן חוק לא חוק. כל ראשי המפלגות שלכם מבולבלים, אנחנו כבר מאחורי הסיפור.
"אם אתה רוצה לדעת מה להגיד לבחור ישיבה שמסתבך עם הצבא, אתן לך טיפ זהב: שיגיד שהוא מהפלג הירושלמי. הם יזרקו אותו מהניידת באותו רגע. הם יודעים שאיתנו לא מתחילים. אנחנו נשתק את הארץ תוך שעה. אין להם כוח לבלגן, ויש לנו הסכם שקט איתם. בחורים של 'הפלג' – הם מחוץ לתחום. רק כוח הם מבינים".
לא בדקתי את זה, אבל אני מתאר לעצמי שיש בזה משהו.
משטרת ישראל כבר היום אומרת שאין לה כוח אדם להתמודד עם המחאות, ולכן היא לא מאבטחת את המעצרים של בחורי הישיבות ולא מלווה את המשטרה הצבאית. אם בבחורי ישיבות רגילים ככה, על אחת כמה וכמה בחורי הפלג.
אז למה שלא נהיה כולנו הפלג?
למה אנחנו לא משתקים את המדינה? הרי אם נעצור את התנועה לנתב"ג לכמה ימים מייד יתחילו לדבר איתנו ואולי לא נצטרך להתחנן בפני ביסמוט על כל פסיק ונקודה בחוק המתהווה.
האופציה הזו קיימת והיא רחוקה מרחק של שיחת טלפון אחת מגבעת הישיבה אל בית המדרש. גדולי ישראל יודעים היטב את כוחם. הם מכירים היטב את מעיינות המרץ שיש בעולם הישיבות. לא תעבור שעה והמדינה סגורה.
הסיבה שגדולי ישראל לא עושים את זה, כי הם יודעים את המחיר.
כשאתה נותן לבחור צעיר את נשק האלימות ואתה נותן לו הכשר להשתמש בכלי הזה, בהתחלה הוא משתמש בו נגד הצבא ונגד המדינה ונגד השוטרים, אבל מהר מאוד זה נהיה עבורו אמצעי לפתור בעיות. מהר מאוד הוא הופך לבריון גם כלפי הסביבה שלו.
יש בעיות עם השכנים? אלימות היא הפתרון.
יש מחלוקת בין רבנים? מצוין. החזק מנצח.
יש בעיות עם האישה? נלך בכוח. נראה לה מה זה.
האלימות היא פתרון ממכר.
במקום לדבר בפה, מדברים בידיים והרגליים, ואופס, יש קיצור דרך. יש כפתור קסמים לכל בעיה. העניין הוא שבפועל האלימות היא קללה נוראית שלא עוזבת את הבן אדם.
זה הדבר הרחוק ביותר מבן תורה, ואף על פי שאפשר 'לנצח', ההפסד לדורות הרבה יותר חמור. אנחנו במלחמה על ציפור נפשנו, אבל אם גדולי ישראל מלמדים אותנו משהו בשנתיים האחרונות, הוא שאסור שננצח בקרב ונפסיד במלחמה. אם ננצח באלימות, אולי לא נתגייס, אבל נמות מבפנים. ואף אחד לא רוצה למות ולא להתגייס. לא באמת.
אז נכון, אולי אף אחד לא עוצר בחורי ישיבה מהפלג, אבל הם שילמו על זה מחיר לא פשוט. כמובן, כל יהודי צריך לנהוג על פי הוראת רבותיו, אבל לא צריך להיות חוקר מופלג בשביל לראות את המחיר ששולם עבור פתרון המצוקה של מעצר בחורי הישיבות.
כשרואים כמה פלגים בלי עין הרע הפלג מייצר, מבינים שלכל התנהגות יש מחיר. אם אתה הופך את הפילוג לדגל המרכזי שלך, יגיע הרגע שזה יתהפך עליך. את אותה עזות שהייתה לך להתפלג, באותן אנרגיות שהסברת למה גדולי הדור לא מבינים בדיוק, ולמה רק אתה מבין – אותם טיעונים בדיוק יבואו נגדך.
זה העולם. מסתובב.
פרקטיקות קפלניסטיות
איך אכתוב בעדינות: אני מעריך שאם תתאמצו מאוד, תצליחו למצוא עשרה חסידים יותר נלהבים ממני של יו"ר שס. אבל בשבועות האחרונים הוא הפך ליעד למתקפה מרושעת ומניפולטיבית. את האמת צריך לומר: הנחשים והחתרנים שנלחמים בו מזהים בו את הטרף הקל. הם ממקדים בו את האש, כי הוא היום נציג הציבור הרלוונטי היחיד שמתרגש מהקמפיין. אז הם לוחצים עד הסוף. אילו היה מתעלם באלגנטיות, זה היה כבה. אבל מי שעומד מאחורי הקמפיין מזהה פניקה, ורואה שהעסק עובד – ולכן הוא לוחץ עד הסוף.
הקמפיין הזה מרושע ואכזרי, והופך את אחד מנציגי הציבור היחידים שעמל להחזיר את החרב המתנוססת מעל עולם התורה לנדנה, למחריב היהדות. חוץ מהנזק האישי והמשפחתי שנגרם לדרעי, זה בטוח מונע מהדרעי הבא להיכנס לפוליטיקה. מי רוצה את המדמנה הזו? את ההשמצות וההפגנות באישון בוקר מתחת לבית?
אבל המתקפה הזו לא מגיעה בהפתעה. היא לא באה משום מקום.
בשנים האחרונות, הפוליטיקה החרדית התירה לדרוס את כל הכללים בשביל להגיע למטרה. מערכות הבחירות הכי רעילות – מתקיימות במגזר החרדי, מערכות שבהן כל הכללים מותרים, יותר נכון אין שום כללים. הכל מותר בדרך לניצחון.
רוב הציבור לא מודע להלכי הרוח שנשמעים בחדרים הסגורים, אבל בקמפיינים היום הכל מותר. יש זרוע אחת גלויה ששם מועברים המסרים המיינסטרימים, ויש זרועות פרוקסי סמויות שעוסקות בחיסולים באמצעות הפצת שמועות והכפשות בצורה עקיפה. אין כלי שיש עליו טאבו. האזנות, מעקבים, ועוד שלל פרקטיקות עולם תחתון.
אבל לא צריך לחכות לבחירות כדי לקבל את כל הטוב הזה. כל מריבה על רוטציה בין ח"כים הופכת למסע השמצות וגידופים, כל מינוי או ג'וב הופך לזירת קרבות, עד שלעיתים קשה לדעת על מה ולמה נכנסנו בכלל לזירה הציבורית. מה המטרה ומה הדרך.
ונכון, יש מי שלוקחים את ההיתר הזה עוד צעד קדימה, ורודפים פוליטיקאים ובני משפחותיהם מתחת לבתים שלהם, ותולים מודעות ביוש אכזריות מתחת לבתיהם – פרקטיות נבזיות מבית היוצר המופרע של הקפלניסטים. אבל זה הסוף של הסיפור, לא ההתחלה.
הפוליטיקה החרדית, זו שהייתה אמורה להיות סימן ומופת לנקיות הדעת והלב, ליחסים של בין אדם לחברו, להמחשה יומיומית שלא כל מטרה מקדשת כל אמצעי, זו ששומרת על חוכמתם וטהרתם של אנשי יבנה לפני שהיא דואגת להם למשכורות, הפכה לג'ונגל, וכשאתה מתיר את זה, אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אף פעם לא איפה תסיים.
ואולי הקמפיין הזה, שהוא עוד נדבך באלימות ובדרכים האנטי–תורניות שהשתלטו על המרחב הציבורי התורני, הוא הזדמנות לעשות שינוי בכללי המשחק. שראשי המפלגות החרדיות ינסחו קודם כל את כללי המשחק מחדש: לא להתווכח לעולם לגופו של איש, לא לגדף ולא להשמיץ, לא לבזות רבנים משום חוג או עדה, לדבר בכבוד ובתרבות דיון, לא להקליט ולא להוציא הקלטות, לא לבזות ולא להתנהג בבריונות.
אחרת, כל מי ששמח היום לאידו של דרעי, יקבל מחר את אותה התנהגות בכפל כפליים. מי שחושב שהוא מרוויח משהו מקמפיין הרסני וחסר אנושיות, לא יודע שהתוצאה של זה מחכה מעבר לפינה והוא הבא בתור.
נורמות פסולות
אם חוזרים אחורה בהיסטוריה אפשר לראות שכל התנועות החרדיות הפוליטיות בארץ ישראל הוקמו מחוסר ברירה. כשכלו כל הקיצין. כשהעיוות והעוול הגיעו עד לב השמיים. עבור אף אחת מהן זה לא היה טיול בפארק. כמעט כולן הוקמו אל מול מכבש לחצים אדיר על ראשי התנועה לחזור בהם. המוסדות הישנים לא ויתרו כל כך מהר על ההגמוניה שלהם.
כך היה כשהוקמה תנועת שס בירושלים לאחר שזכויות הציבור הספרדי נרמסו בשיטתיות, וכך היה כשהוקמה 'דגל התורה' אחרי שבמשך שנים קיבלו אנשיה פירורים ממי ששלטו בפוליטיקה החרדית, וכך עד ימינו אנו עם השש–שלוש המפורסם שכלל איומים מפני אפוקליפסה.
בטור הזה לא נכתוב שמות מפני כבודם של הנפטרים הנכבדים, אבל לאורך ההיסטוריה החרדית בארץ ישראל, לא כולם היו תמימי דעה שבני תורה צריכים לעסוק בפוליטיקה וממשל.
אף אחד לא הקל ראש בעובדה שבני התורה לא מקבלים את זכויותיהם בשום תחום, אבל על המחיר היו דיונים לא פשוטים. בגיליונות התקופה יש לא מעט מאמרים של ענקי המחשבה בדורות הקודמים שסברו שהכנסת הפוליטיקה לתוך עולם התורה תגרום נזק חמור לעדינות של בני התורה, תהפוך אותם לרודפי הישגים בכל מחיר, ובעיקר תכניס את הנורמות הנהוגות בעולם הפוליטי: יצרים, ניצחון בכל מחיר, השמצות וגידופים – לתוך היכלי התורה. כשאתה מתחיל בזה – גם כשהמטרות מצוינות – אתה לא יודע איך זה ייגמר.
השאלה העדינה הזו עמדה בפני גדולי ישראל שהכריעו כי "עת לעשות להשם הפרו תורתך". לעת ההיא, באותם ימים של שנת תשמ"ט, לא הייתה ברירה, אבל למרות הניצחון הגדול, כבר מייד בבחירות שלאחריהן, מיהרה הנהגת 'דגל התורה' להורות על אחדות השורות בחזרה. למרות המחיר הפוליטי. מחיר המחלוקת והסחי הפוליטי – היה כבד יותר.
מייד אחרי הבחירות של שנת תשמ"ט, כשכל פלג בציבור החרדי היה באופוריה מהניצחון של עצמו, נערכו בחירות לעיריית בני ברק. היה מי מגדולי הדור של היום שהוציא מכתב מנומק נגד הליכה עצמאית של הליטאים בבחירות האלה מאותן הסיבות בדיוק: העמקת המחלוקת, הכנסת תחרות לתוך עולם התורה, השחתת המידות ועוד.
והריקוד העדין הזה בין הצורך לדאוג לצרכים של בני התורה לבין הצורך החיוני לא פחות לשמור על המידות שלהם ועל ההתנהגות שלהם, מתקיים עד היום ומנוהל על ידי גדולי הדור ברגישות רבה. צריך לדאוג לאינטרסים של יבנה וחכמיה, אבל שלא יגרום חס ושלום שיהיו פחות חכמים או שהעיר יבנה תהיה מוקד של מחלוקת ומריבות.
ואולי דווקא מנקודת השפל הזו, בעיצומה של מתקפה על אחד מראשי המפלגות החרדיות, תנוצל ההזדמנות לנסח מחדש את גבולות הגזרה של הציבוריות החרדית. פחות השמצות, פחות ירידה לפסים אישיים, אף פעם לא לערב את המשפחה, ואולי גם קריאה למפרסמים והמדביקים: לעולם לא לפרסם קמפיין אנונימי. כזה שאף אחד לא רוצה לחתום עליו.
אם נצליח בזה, אולי יחוסו אולי ירחמו מן השמיים ויסורו הגזרות מעלינו.
אכי"ר.
