נערי הנדנדות

הסיבה לתחושת הזעם שעלתה בי כאשר באולפן מולי ניצבו יו"ר 'צהר' ויו"ר מרצ לדבר בנושא הגיוס

מה שמרתיח אותי באופן בו מתנהל הדיון התקשורתי על גיוס החרדים, הוא לא עצם הדיון התקשורתי בנושא. זכותה של התקשורת לעסוק בכל מה שעולה על רוחה – מהמלון שבו שוהה יאיר נתניהו במיאמי ועד ליחסי אביו עם שר הביטחון גלנט; מהשאלה מה גובה הדציבלים בלשכת ראש הממשלה ועד לשאלה החשובה מדוע המוזיקה הישראלית לא אהודה בעולם.
זכותה של התקשורת, במסגרת הלהג האין-סופי שהיא עורכת, לעסוק גם בנושא האקוטי, שעם פתרונו ייפתרו כל בעיותיה הביטחוניות של מדינת ישראל – נושא הגיוס החרדי. תדברו. תתקפו במעמד צד אחד. זכותכם. אין לי טענות גם כלפי הדוברים בזירות התקשורתיות והפוליטיות. קודם כל משום שיש ביניהם כמה שבאמת עשו דבר או שניים למען הביטחון, ומותר להם להביע דעה עניינית. גם אם אנחנו לא אוהבים את ההתבטאויות, ככה עובדת דמוקרטיה וכך נשמע חופש ביטוי.
מה שמקומם ונלעג – זו הנחרצות. הפאתוס. הפוזה יודעת־כל. אותה פוזה שממשיכה איתנו עוד מלפני השביעי באוקטובר למניינם ומתברר ששום דבר לא השתנה. יושבים פרשנים גבוהי מצח ויורים ארטילריה של סימני קריאה שהם עצמם יודעים כי לא יקדמו דבר. כולם יודעים לבוא לאולפן, לשים עניבה, לשים מייק-אפ על הפנים ועם דלוק המצלמה לפתוח בלהג ארוך שיודע להסביר בדיוק מה צריך לעשות עם החרדים האלה, אילו תקציבים לשלול ואיך בדיוק ייגררו כולם אל בסיס הקליטה והמיון. יש מתווים מסודרים, קונספטים מגובשים, ואם רק תקשיבו לו, לדובר התורן שהגיע לאולפן כדי להבריק עם הצעה גאונית משלו – הפולמוס המורכב בן ה־75 שנה יסתיים באבחה אחת. עוד בארסנל: רעיונות להכרעת חמאס ופתרונות לדעת הקהל הבינלאומית.

זה מוזר. זה פתטי. משום שאם יש משהו שהיינו אמורים ללמוד מקריסת כל הקונספציות שאירעה יחד עם הטבח הנורא – זו העובדה שלא מומלץ לקבוע מסמרות. שאין עוד טעם בלהקות מתוזמרות. שיש דברים שכדאי לנהל לגביהם דיון שיש בו יותר מצד אחד. ושבכל נושא כדאי לחשוב האם דעה ש'כולם' תמימי דעים סביבה היא בהכרח הדעה הנכונה, או שיכול להיות אחרת. הרי כולנו חשבנו עד לפני 160 יום שחמאס מורתע, והמלחמה רחוקה, והבעיה המרכזית שלנו היא בעיית האקלים. והרפורמה המשפטית. ואז – זאפטה בפנים.
וכאשר קרו דברים שערערו את תפיסת עולמנו הביטחונית, היינו אמורים ללמוד סוף סוף שבכל נושא מדינתי כדאי לשאול שאלות ורצוי שיהיה איפכא-מסתברא, ולא כל דעת אולפנים שיש לגביה הסכמה היא בהכרח תורה מסיני. אבל כאילו כלום לא קרה – האיפכא-מסתברא ממשיכה להיות נון-גרטה. אל תאתגרו, אל תציעו אפילו דעה עכשיו. הריעו לקונצנזוס. קַדְשׁוּ את החדגוניות החשיבתית.
ואם יש נושא שסביבו קיבעו כולם קונספציה אחת, שפה אחת ודברים אחדים – זו ההסכמה לפיה צריך לגייס את ###כל### החרדים, עכשיו ומיד. אם תפתחו בימים אלו את 'הארץ' ואת 'מקור ראשון' – שני עיתונים שנמצאים בשני עבריו המרוחקים ביותר של המתרס הישראלי, לא תמצאו ביניהם אחידות סביב שום נושא: לא על השאלה האם ואיך צריך להכריע את חמאס, לא על השאלה האם ואיך צריך להיכנס לרפיח, לא על השליטה הצבאית, לא על הסיוע ההומניטרי ולא על שתי מדינות. בקושי יסכימו שם על התאריך.
אבל יש נושא אחד שלגביו יש תמימות דעים: גיוס חרדים. בזה לא תמצאו אפילו ניואנס בין אלוף בן מ'הארץ' לבין חגי סגל מ'מקור ראשון'. אם תגזרו טור דעה בנושא הגיוס – גם הוותיקים שבין קוראי העיתונים והמשופשפים שבין פותרי חידוני הטריוויה לא יזהו האם הטור פורסם בעיתון הימין הדתי או בביטאון השמאל החילוני. סוף סוף יש קונצנזוס. נמצאה נקודת ההסכמה היחידה בין הירדן לים – שאפילו לגבי גבולותיו אין קונצנזוס כידוע.

את הקונצנזוס הזה פגשתי בשבוע שעבר, באולפן בנווה אילן. מולי באולפן ישבו הרב דוד סתיו, יו"ר 'צהר', ולצידו אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ. שני קצוות, לכאורה, אבל אין בזה שום מימד של הפתעה. הרי כבר סיכמנו: הנושא היחיד במדינה שסביבו תוכלו לקרוא בימים אלו תמימות דעים מוחלטת בין הקצוות הוא היותה של סוגיית גיוס החרדים הראשונה בחשיבותה, יותר, אפילו, מהחשיבות בהכרעת חמאס.
בפי השניים המכונסים מולי באולפן – בשורה שקשורה, איך לא, לנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית בימים אלה אחרי שאלת היחסים בין נתניהו לגלנט: נושא גיוס החרדים. עוד ריאיון בנושא שהתקשורת חורשת סביבו משדרים שלמים במעמד צד אחד. דווקא הרעיון מקורי – לפטור את כולם מגיל מסוים, כדי 'לשחרר' לשוק העבודה – אבל גם כאן הופיע המימד הנלעג: ה'מיועדת' אינה שותפה לדיון הזה. רב סרוג ופעיל שמאל יחליטו יחד איך והאם לגייס את החרדים – בהיעדרם.
אני עצמי נקלעתי אל הדיון אך במקרה. נכון, גם כאשר אני מתבקש – בימים אלה אינני ממשתתפתי הדיונים התקשורתיים בנושא. בוודאי לא תחת אש. המלחמה, בזה אין ספק, פתחה פצעים עתיקים בלב החברה. בתוכם נפתחה מחדש המוגלה הקשורה לשאלת הגיוס. וכאשר החדשות מהולות בבשורות איוב על חיילים קדושים וגיבורים, העמדה החרדית סובלת מנחיתות תקשורתית מובנית. לפעמים עדיף לנצור לשון.
אבל מה לעשות, נוצרי הלשון נמצאים רק בצד החרדי. בצד השני אתה רואה שמחה אלי קרב בין-מגזרי. מדורים מוקדשים לשאלה, להג אינסופי נשחת סביבו, שלא במעמד האובייקט הנדון, ובדיוק כפי שאנו מכירים, דיונים כאלה הם כר פורה ונוח לכל מיני יוזמי יוזמות, מתראיינים כרוניים, וגם כאלה שמנסים לחצוב הון פוליטי דוגמת לוחם 'במחנה' תת-אלוף במילואים יאיר לפיד.
אז מה עשיתי באולפן? ובכן, הוזמנתי להגיב על דו"ח מירון, נושא שבו יש לי יד ורגל והרבה מה לומר, במיוחד לאחר הניסיון של ראש הממשלה נתניהו 'לנפנף' את מסקנות הוועדה. עודי באולפן, ופנימה נכנס הצמד הנזכר. כבר פסעתי 'עושה שלום', אבל אז שמעתי מאחורי גבי דיבורים שהבעירו את אוזניי. "ככה נשחרר את הצעירים החרדים מבתי הכלא של הישיבות", אמר אחד מהם, ואני חשבתי שאני מתפוצץ.
חזרתי על עקבותיי ונכנסתי בחזרה. נכנסתי לתוך דברי הדובר. "הישיבות אינן בתי כלא!" הטחתי נוכח האבסורד שבו יושבים ממשדרי הבוקר ועד לתוכניות הלילה פרשנים ומתראיינים מכל מגזר שהוא ומנהלים דיון מאחורי גבו של הציבור החרדי. המתראיין מעבר למתרס הסביר שלא התכוון ללומדים, אלא למי שאינם לומדים, ולדעתו, עבורם הישיבות הם 'בית כלא'.
באותו השלב חשתי כאילו אחרון עצביי נמרט. לחשתי תפילה שיזכה אותי הבורא במילים הנכונות, ואמרתי: מי יודע אם לא לעת כזו הגעתי לאולפן.

סייעתא דשמיא הייתה לי, ובדיוק הייתה בכיסי טיוטת טורו של הרב נח פלאי, שכני לעמודים אלו, אשר ציטט מדבריו של הרב משה צבי נריה, המכונה 'אבי דור הכיפות הסרוגות'. שלפתי את הטקסט מכיסי. "הרב סתיו, בטח הכרת את הרב נריה", אמרתי, ואל מול הנהוניו של יו"ר 'צהר', הקראתי בסערה אל מול המצלמה:
"למשמע הדיבורים הבוטים-מעליבים על בני הישיבות, מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטריה הישראלית, פתאום נשתכח הדבר הפשוט, כי עוד בטרם היות לנו מדינה וצבא היו לנו בנים שמסרו נפשם על קיום האומה; בנים חיילים שצמחו ועלו אך ורק באוהלי תורה.
"צה"ל יונק את כוחו המיוחד לא רק מאימוני יום יום קשים ומפרכים, אלא גם מדורות של יהודים שחונכו למסירות נפש למען ערכים רוחניים של יהודים שלימדום בישיבות להעדיף חיי עולם על חיי שעה. בני הישיבות אינם משתמטים, אלא רתוקים הם למקומותיהם בפקודת רבותיהם. צה"ל שומר על הגוף והישיבות על הנפש, צה"ל מגן על היהודים והישיבות מגינות על היהדות. שום אוניברסיטה אינה מתמוטטת אם הסטודנטים לומדים שם לסירוגין. לא כן הישיבות, שם נדרש לשמור על לימוד רצוף ועל התמסרות גמורה לתורה".
הפולמוס הסתער עוד. הרב סתיו טען שאין כוונתו ללומדים אלא ל'עסקנים שמסתובבים בחוץ'. כבר הישג. כבר שבירת עמדה דיכוטומית באולפן שרוב הזמן מסבירים בו שכל החרדים צריכים להתגייס עכשיו. סוף דבר, נגמר הדיון, ואני יצאתי בהבנה שחידדה עוד יותר לעומק את המסקנה שהמשכיל בעת הזו ידיר רגליו מאולפנים, ומוטב שיישב וילמד.

ועל העניין הזה, הצורך לא לירות מילים מהמותן, הייתי רוצה להתעכב עוד טיפה.
בשבועות האחרונים הופץ ריאיון עם שני צעירים חרדים שראו לנכון להתראיין בנושא הנפיץ ביותר בימים אלה. הם צולמו עומדים בגינת משחקים בבני ברק, מתנדנדים להנאתם על נדנדה, ו'מסבירים' את העמדה החרדית. "נמות ולא נתגייס!" הם חזרו על סיסמה שחוקה. אני עוד הכרתי יהודים שהתחלחלו ברתת ובזיע לפני שהשמיעו את המילה 'נמות', ולבסוף לא השמיעו אותה. הקלילות שבה בחור מרשה לעצמו להתנדנד על נדנדת גן משחקים ולגלגל על לשונו מילים שאף אחד לא ביקש ממנו לגלגל, מבלי להתייעץ עם ראש ישיבה או מגיד שיעור – איננה נסבלת, בוודאי שלא מועילה, ואני מקווה שהלקח יילמד.
מי שלא מצוי בסוד ההופעה התקשורתית, רצוי שידיר רגליו, ולדעתי גם מי שמצוי – אל לו למהר, כי אין קשב. כך למשל, אוזניי בערו לשמוע את תגובת המתראיין במענה לשאלה: "מה אתה אומר לאמא שלא ישנה בלילה ומפחדת מדפיקות בדלת". "אני מוכן לקרוא בשבילה פרק תהלים", באה התגובה האדישה.
היום כל אחד נהיה כאן גביהא בן פסיסא. המצלמה נדלקת, ומתחילים בלהג אין-סופי מבלי להבחין בין 'דבר הנשמע' ל'דבר שאינו נשמע' בשום אופן וצורה. אין זו מצווה להתראיין. בוודאי שאין מצווה לומר את הדבר שאינו נשמע. ובעיקר, כדאי להשקיע ביסודות ובהבנה פנימית עמוקה לפני שיוצאים החוצה.
לאחרונה יוצא לי לחשוב, בתפקידי בעריכת המגזין, מה היה עושה מורי לכתיבה ציבורית, הרב משה גרילק זצ"ל, בתקופה כזו? עדיין אין לי תשובה ודאית, אולם אין לי ספק שלפני הכל היה ממליץ לנו – הכותבים – ללמוד לעומק את הסוגיה, ואז לקרוא גם לקוראים לעשות זאת. כלל הצופים פירשו זאת כהבעה של בוז והתנכרות לאחד הפצעים העמוקים ביותר בליבה של החברה הישראלית. לא כך עונים, ומי שאין בפיו תשובה אמפתית יותר, עדיף שלא יתראיין.
לעמוד על נדנדנה ולהשמיע אמירות שמרתיחות את כל המדינה – זה בוודאי לא מה שהתכוונו חז"ל אליו כאשר המליצו לנו 'דע מה שתשיב' ו'אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו'. ההשפעה החיצונית מטשטשת, ומולה דרושה פעולה פנימית לביסוס הראייה ההשקפתית באופן יצוק. לפני שאנחנו עונים בחוץ, רצוי שנבסס את הסתכלותנו הפנימית. ותמיד רצוי להתפלל שנזכה להאהיב שם שמים ולא להיפך חלילה.

נ.ב.
לא לאבד את הרגש
"איך נחגוג פורים השנה?", שאלו אותי בפודקאסט מטעם תאגיד השידור. ניסיתי להסביר שפורים זו לא מגילה היסטורית – אלא סיפור מתמשך עם לקחים עכשוויים. לאחר השידור שאלתי את עצמי: האם אכן ליבי מוכן לחגוג את פורים השנה – עם כל האתגר שעם ישראל נתון בתוכו – מתוך אותה תודעה של 'להודיע שכל קוויך לא ייבושו'? האם אחרי 160 ימי מלחמה, כאשר אחים ואחיות עדיין נמקים בשבי בעזה – לא קהו הרגשות שלנו ואנחנו מפטירים כדאשתקד, והנה, אפילו 'ניצחנו' בבית שמש?
השבוע טרח יהודי לשלוח לי את תמליל שיחתו של רבו, כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א, מחודש אדר לפני שנתיים. "אני מאמין שתמצא זמן לעיין. תקבל הסתכלות אחרת לגמרי על פורים" – הבטיח השולח. קיימתי, ואני יכול להעיד: קיבלתי מבט אחר.
הנה טעימה תמציתית: במדרש 'שוחר טוב' נאמר: "אין אתה מוצא ימים קשים שהיו להם לישראל ויושבין באפֵלה, כאותם הימים שהיו בימי המן". שואל האדמו"ר: "האמנם לא הייתה אפֵלה כמו אותם הימים? וכי לא היו ייסורים וצרות יותר גדולים לישראל, כגון בשואה האיומה שהייתה ממש בדורות האחרונים?"
אין זאת, מסביר הרבי מסלונים, אלא שהאפֵלה המדוברת הייתה אפלה רוחנית. הסיבה נעוצה בפרט אחד, מסוים מאוד, שהפך את הסעודה הזו למאורע האומלל והמחריד ביותר שיהודי יכול להעלות על הדעת: בסעודה הזו שולף אחשוורוש את כלי המקדש לראווה. דעתו לא מתקררת – עד שהוא מתלבש בשמונת בגדי הכהן הגדול שנבזזו מבית המקדש.
"הרי כל יהודי", מזדעק הרבי מסלונים, "באיזה מצב שהוא עומד, היה נאחז פלצות לנוכח מחזה כזה של חילול הקודש! איך כלי הקודש של היכל השם מחוללים בידי פריצים?! ובגדי כהן גדול – אשר מה נהדר היה בתפארת בגדיו – מלובשים על גופו של הערל הרשע! הרי לא היה דבר שהיו ישראל קשורים אליו, כמו אל בית המקדש. והרי בוודאי זכרו את כל הזיכרונות הקדושים של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ושאר הזיכרונות הנעלים של בית המקדש.
"בשנים כתיקונן – הרי ישראל היו מתעלפים לנוכח חילול הקודש שכזה! הייתכן שליבו של איש יהודי יהיה מסוגל ליהנות כשהוא רואה כזאת? ואילו הם – לא רק שלא שמו ליבם לזה, אלא שישבו ונהנו באותה סעודה, ללא כל רגש של עוגמת נפש! והמחזה הזה אפילו לא פגם בהנאתם מהסעודה! הם איבדו לגמרי את הרגש היהודי החם. היש לך בושה וחרפה גדולות מזה?" – – –
ובכן, אובדן הרגש היהודי – הוא הביטוי המובהק והמטריד ביותר לשפל המדרגה שאליו התדרדרו היהודים באותו דור. הם איבדו את האכפתיות. פיתחו אדישות. הפכו לאַפַּתיים. אחשוורוש מתלבש בבגדי הכהן הגדול? אז מה. בדיוק מגישים פה סטייק וול-דן בהשגחת הבד"ץ.
רק מאוחר יותר, בעקבות הגזירה שהובילה ל'כנוס את כל היהודים' – הרגש היהודי נדלק בחזרה. ההיקהלות לתפילה וזעקה – עוררה לתחייה את הנפש היהודית הישֵנה. ואז אירע הנס.
עד כאן תמצית המהלך מהכבשן הסלונימאי. השנה, בתשפ"ד, אנו זקוקים במיוחד לברכה הזו – לא לאבד את הרגש.