נצחון בשם השם

1.
ההתייחסות לוויכוח בנושא הגיוס כ'קמפיין אנטי חרדי' בלבד, שגויה לטעמי. כלומר, ברור שמי שעמדותיו אנטי חרדיות ישמיע קול מיליטנטי בנושא. ברור שכל התבטאות של יאיר לפיד בנושא (ללא יוצא מן הכלל!) לא נובעת מדאגה ביטחונית, אלא מניסיון לגרוף הון פוליטי מהשנאה לציבור התורן. כרגע, זה הציבור החרדי שמקבל "מאיתנו" כסף "על חשבון אפודים קרמיים ורפידות ברכיים של חיילים", ואחרי המלחמה נניח מעט לכסף של הציבור החרדי ונסביר שוב ש"איפשהו בין יצהר לאיתמר, קבור הכסף".
זו לא רק השנאה של לפיד. קשה לנהל ויכוח עם מי שנותן לנושא החשוב כותרת בשם 'שוויון'. ישבו כמה אנשים לפני כמה שנים באחד ממשרדי הפרסום, חשבו יחדיו איך נכון מבחינת קריאטיבית לבטא את הכעס בשתי מילים, הסכימו ביניהם על המילה 'נטל', כתבו אותה על לוח מחיק שתלוי קבוע בחדר, הצמידו לה כמה מילים, מחקו, כתבו ושוב מחקו, ואז הסכימו על המילה 'שוויון'. ומאז, טובי המרצים, פוליטיקאים, עיתונאים ועמך ישראל, צריכים להתדיין בנושא החשוב תוך התייחסות לצמד מילים מטופש: 'שוויון בנטל'.
אבל לא כולם מתייחסים לנושא בגלל 'שוויון'. אני משוכנע שהמלחמה מייצרת שתי תופעות מקבילות בעם ישראל, וצריך מחשבה רגישה כדי לתת עליהן מענה: תופעה ראשונה, צימאון אדיר ליהדות. אין ספור סיפורי אמונה והשגחה, עדויות של צעירים שנסו על נפשם ומספרים על תפילה מעומק הלב. תופעה שנייה ומקבילה – תהיות על ההשקפה החרדית בנושא הגיוס.
בעבר, קל היה להתייחס למי שעוסק בזה כ'שונא חרדים'. היום זה לא תמיד נכון. אני לא כותב זאת כדי להכעיס מישהו ולא כדי לשנות משהו, רק כדי להסביר את גודל האתגר שלנו.

2.
בתווך, נמצאת הציונות הדתית. להתייחס אליה כמקשה אחת, זה ודאי טעות וחוסר היכרות עם הציבור על רבותיו, גווניו ותתי גווניו. טעות חמורה שלשמחתי עיתון 'משפחה' באופן עקבי איננו חלק ממנה. אי אפשר להתייחס לציבור הדתי לאומי בראשי תיבות.
התרומה שלו למאמץ המלחמתי, אין לה אח ורע. לא בשם 'שוויון' ולא בשם 'נטל'. קטונתי מלחלק ציונים לנופלים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, אבל המחשבה שיש בהם צעירים שמחוברים לתורה שבחרו במסלול של מסירות נפש (כפשוטו) מתוך תודעה ברורה שהם נלחמים על ארץ הקודש ופועלים בשם מי שברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, היא דבר שאי אפשר להישאר אדיש לגביו. אני יודע בוודאות, מהיכרות טובה עם חיילים ונופלים: זה מה שבוער בתוכם עד הרגעים הקשים של "אפילו הוא נוטל את נפשך" – ועד בכלל.

3.
היריב הגדול של התפיסה המיוחדת הזאת, הוא לא ההשקפה החרדית שחלוקה על כך. היריב הגדול הוא הצבא. לאחרונה שוב ושוב עולה השאלה אם הצבא יכול לקלוט לשורותיו צעירים חרדים שצריכים להישאר חרדים. אבל אף אחד לא שואל אם הצבא יכול לקלוט לשורותיו צעירים שמחוברים לתורה מהציונות הדתית שצריכים להישאר מחוברים לתורה מהציונות הדתית. כלומר לפני השאלה אם הצבא מתאים את עצמו לבוגרי פוניבז', אפשר לשאול אם הצבא מתאים את עצמו לבוגרי מכינת 'בני דוד' בעלי.
נכון, אין לשאלה הזאת נפקא מינה למעשה. הם הולכים לשם. בכל הכוח ובכל המסירות. אבל בימים שבשגרה הצבא מציג את הדרישות המינימליות של רבותיהם, כמטרד. למה? למה רבנים שמדברים נגד 'שירות משותף' (גם כן מילה גאונית שבאה לכבס את המילה 'מעורב') נתפסים כמפריעים למאמץ הצבאי?
למה, גם משיקולים טקטיים, שר הביטחון יואב גלנט לא מגיע עם הרמטכ"ל הרצי הלוי מדי חג להתברך ולהצטלם עם הרב אלי סדן והרב יגאל לווינשטיין? לא כדי לדבר איתם על חשש מקושקש של צעירים באיו"ש "שייקחו את החוק לידיים", רק כדי לפרגן להם על כך שהם מחזיקים ובונים את המערך הלוחם של צה"ל. צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין הודעה שיוצאת מטעם דובר צה"ל עם התיאור: "לאחר הביקור אצל רבני המכינה, יצאו שר הביטחון והרמטכ"ל מהיישוב עלי ונסעו לבקר בסוכתו של רב המועצה האזורית שומרון הרב אליקים לבנון המתגורר באלון מורה".
עד לשמחת תורה האחרון, מערכת היחסים של הדרג הבכיר בצבא עם סולם הערכים של הרבנים המוזכרים כאן, היא התנגשות.
"המוסד שלנו קיים 36 שנה", סיפר השבוע בכאב הרב יגאל לווינשטיין שייסד את המכינה בעלי. "יש עשרות אלופי משנה בין בוגרינו. עשרות! אף אחד מהם לא נמצא ראוי ב-36 השנים האחרונות להיות אלוף. זה לא רק בקרב בוגרינו. זה בכל הציונות הדתית. אלפי בני נוער ראויים למסור את הנפש, להיות שווים במלחמה ובמחירים הקשים, אבל אינם שווים להיות אלו שיובילו וינהיגו את המלחמה".
המלחמה הולידה קמפיין ושיח מאתגר על מערכת היחסים של הצבא והחרדים. כבר בימיה הראשונים של המלחמה היה ברור לכל מי שעוסק בפתרונות כאלה ואחרים, שאנחנו נמצאים במקום אחר.
אבל היה גם ברור לכל מי שחפץ בניצחון, שהציונות הדתית צריכה לתפוס מעמד ומקום אחר בניהול צה"ל.
ובכל זאת, התקשורת ניצחה והיא שמנהלת את סדרי העדיפויות. רבים בציונות הדתית מתמכרים לעסוק אך ורק בנושא הקל (תקשורתית) של חרדים וצבא, ומוותרים על השאלה החשובה הרבה יותר לרבותיהם, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, ביבשה, באוויר ובים.

מבט:

שלום ישראל, בערב פורים בשנה שעברה, נפגשתי לראשונה עם התופעה המזעזעת של בחורים שעומדים בצמתים כאחרוני הקבצנים ואוספים פרוטות במסגרת מגבית הת"ת בישיבה. אחרי פורים קראתי טור שלך בנושא והתברר לי שמדובר בתופעה שאינה רק באזור מגוריי. אבל חבל שכתבת על זה אחרי פורים – ולא לפני.
הת"תים נוסדו כדי לעזור לבחורים, תוך נשיאה בעול ועוד מידות ומעלות טובות. איך דווקא במקום כל כך גבוה מצליח היצר הרע להוריד את המצווה המרוממת לדיוטה התחתונה? איזה ביזיון לראות בחורים טהורים עומדים באמצע שום מקום, ופושטים יד. קל וחומר בשנה הקשה הזאת.
"בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר", כתב הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל לפני כשישים שנה. "תורה את הורתנו". גם אם הבחור שעומד ברמזור לא מתבייש בצעד שהוא נוקט, מדובר בפגיעה אישית בכל בן תורה.
בבקשה, תנסה להכניס תזכורת בנושא כבר לפני פורים. תזכיר לקוראים שלא ייתנו יד לשפל הזה.
בברכה ובכאב,
מתניה לבנה

חכמת ההמונים "הבא להורגך – השכם לבקש אישורים". משה קלוגהפט על נזיפת הרמטכ"ל בתא"ל ברק חירם