נציגינו עסוקים בפניות קודמות

1.

השעה 04:00 לפנות בוקר. העלטה שולטת בעמק הפרחובה. אחת לכמה דקות נשמעת נהמת מנוע. רכב חולף, לרוב משאית, מבליח בחשכה ונעלם במעלה הדרך.

הכביש צר ופתלתל. מד הטמפרטורה עומד על מינוס 3. שלג קל יורד ונערם על האדמה. התנועה הולכת וגוברת, מאיצה את הקצב ליעד: שדות הנפט בבירת המחוז פלוישט; תחנות הכוח ב'שערי הברזל' על גבול רומניה-סרביה; חופי הים השחור המרובים מלונות פאר.

תכף השמש תעלה על יומי השלישי בעיירה פרדיאל, השוכנת על פסגת הרי הקרפטים. בתוך הבקתה, ההסקה פועלת היטב. בחוץ, קור מקפיא.

השקט משכר. אתמול פגשתי כאן את ירון, ישראלי יורד. שלושים שנה העביר בקו ישראל-רומניה, למטרות עסקים. לפני שלוש שנים תקע יתד והתמקם בכפר הציורי. "חי את החלום", הוא אומר לי ומבקש שלא אשפוט "התחברתי לשקט".

הרעש הפוליטי, יוקר המחיה, המאבק המתמיד עם האוברדרפט, צפיפות האוכלוסין והמתיחות הביטחונית, בעטו אותו לנקודה הגבוהה ביותר בקרפטים.

בהמשך היום ייקח אותי אל מעבה היער. בקודקודו שטח מישורי עצום ממדים. את הדממה המיוערת מפרים עשרות פועלים, חפירות טרקטורים, והלומות פטישים. בקצה, מבנה רחב ידיים. עד לאחרונה שימש בית נופש של אחד מעשירי המדינה. האחים חג'ג' מישראל, יזמי נדל"ן הפועלים במדינה, רכשו את החלקה בכ-60 מיליון דולר. בעוד כמה חודשים יהפוך לקומפלקס חמישה כוכבים.

עלות הרכישה נמוכה, כְּמוֹתָהּ עלות הבנייה, ובהתאם עלות השהייה. המקום שבו התארחתי, בקתה הדורה בשיפולי העמק, רושש אותי ב-300 שקל ללילה. על דבר כזה בישראל משלמים לפחות 1,500 שקלים. הדלק עלה לי 60% מהעלות בארץ. אפילו המוצרים בסופר הכשר בבוקרשט – שאמורים לכאורה להיות יקרים בשל כשרותם – זולים יותר.

מזרח אירופה מזקקת את הפערים. בכל התחומים – מתיירות ועד קמעונאות.

לפני כמה חודשים פרסמתי מאמר שכותרתו 'כתב כניעה'. טענתי אז כי הסטגנציה הפוליטית יצרה מציאות בלתי אפשרית: מצד אחד קואליציה הומוגנית שמבריחה ימין ממלכתי, אנשי מרכז מתונים; ומהצד הנגדי ניצבת קואליציה הטרוגנית שמוכתבת בידי מועצת השורא.

הסקתי מכך, שבמציאות כזאת, צריך לשוב הביתה. הנימוק המרכזי היה לאומי. ביטחוני. יהודי. אבל גם השיקול הכלכלי לא נעדר מקריאתי. המשבר הפוליטי הקשה על תפקוד הממשלה. שרים התחלפו כל כמה חודשים, ובלתי אפשרי היה לקדם רפורמות שייטיבו עם האזרח.

נוכח ממשלה יציבה, עם שישים וארבעה חברים המדברים בשפה אחת, המשימה הראשונה היא להדביר את יוקר המחיה.

ישראל מעולם לא נחשדה כמדינה זולה. תקציב הביטחון, ענייני היצע וביקוש, לא עשו לה חיים קלים. זה היה כך מאז הקמתה, אבל בשנה האחרונה שברנו את השיאים של עצמנו: מלחמת רוסיה-אוקראינה יצרה מחסור חריף בחיטה ואנרגיה, הקורונה חוללה תורים בנמלים ושיבושים בשרשראות האספקה, והמחירים טיפסו בהתאם.

כלל האוכלוסיות נפגעו, אבל הנזק העיקרי, שמשליך על כולנו, נגרם למנוע הצמיחה של המשק: מעמד הביניים. הוא כבר התרגל: לא משנה כמה קשה יעבוד, העלויות ישיגו אותו. רק שעכשיו הן מאיימות למוטט אותו.

פוליטיקה במהותה היא תמציתה של תורת הנפש. נחמד מאוד לטעון כי הבחירה בקלפי היא תוצר של שכלתנות מזוקקת. אז זהו שהיא הכי לא. אנחנו הישראלים יכולים להקדיש לכך סמסטר שלם. ארבע שנים של עובדות נגרסו ונדרסו מפני החיבור שלנו לגוש; לקנדידט שבעינינו הראוי ביותר. אותם אירועים, אותן פעולות, רק החליפו ידיים והופס, האינטרפרטציה שניתנה להם עברה צד.

אם לא יתרחש דבר מה יוצא דופן, הממשלה הנכנסת עתידה להתקיים בין ארבע לחמש שנים. בכפוף לפרשנות משפטית. שר האוצר המיועד, בצלאל סמוטריץ', נחשב לאיש פרודוקטיבי. מכריו מבטיחים קבלות. כהונתו הקצרה במשרד התחבורה ניצבת לצידם. כנ"ל ראש הממשלה המיועד ושר האוצר בדימוס.

אם ברצונם לפרק את הגוש הלעומתי, להשיבו לממדיו האמיתיים, טוב יעשו אם יפשילו שרוולים ויביאו בשורה בתחום הכלכלי.

כשהחיים עצמם יהיו סבירים יותר, הרבה דברים אחרים ייסלחו. אנשים שעובדים קשה, משתכרים יפה, ובכל זאת מתקשים לרכוש דירה, להתאים את אורח חייהם לתלוש המשכורת, מוצאים כבר סיבות נוספות להתמרמר. אם יגלו בסוף חודש שיש שכר לפעולתם, שמציאות חייהם הופכת נוחה יותר, כל היתר יהיה נסבל.

בראשית העשור הקודם, מדויק יותר: ב-7 בספטמבר 2010, ישראל הצטרפה כחברה ב-OECD. חודשים ספורים לפני כן פרסם הארגון דו"ח המגדיר את ישראל כמדינה ענייה; מפולגת חברתית. "אם ישראל תצטרף לארגון", נכתב שם, "היא תהיה המדינה בעלת שיעורי העוני הגבוהים ביותר ב-OECD".

מאז ההצטרפות חל מפנה חיובי בצמיחתה הכלכלית ובחוסנה הפיננסי. זה רחוק מלהשביע רצון. הפער בין ישראל ליתר החברות בארגון – משמעותי.

בעוד רמת האבטלה נמוכה מהממוצע, רמת ההכנסה – מרצפת הייצור, עובר דרך מעמד הביניים, העשירון והמאיון העליון – פחותה משמעותית. לדוגמה: הישראלים מרוויחים בממוצע 29,625 דולר לשנה, ואילו ממוצע ה-OECD עומד על 40,974 דולר לשנה.

בביקורי במזרח אירופה פגשתי אישוש לתחושה ששם הרבה יותר זול. אף על פי שהאינפלציה בישראל נמוכה דרמטית, המחירים אצלם זולים יותר. הכותרות זועקות באדום בוהק על זינוק דרסטי בעלויות הצריכה. חרף זאת הם עדיין רחוקים מהמספרים אצלנו.

זאת ועוד: להערכת הכלכלנים, ברגע שהמלחמה באוקראינה תסתיים והשיבושים בשרשראות האספקה יתמתנו, האינפלציה באירופה תרד הרבה יותר מהר מזו של ישראל. לדבריהם, האינפלציה כאן גלשה לשירותים ומוצרים שאינם קשורים להתפתחות המלחמה, לרבות דיור, ולכן היא דביקה יותר ויהיה קשה יותר להיפטר ממנה.

אשר על כן, מומלץ לממשלה חפצת חיים לצנן את פרץ התיאבון לחולל רפורמות נפיצות ולהתמקד באיכות החיים של כלל האזרחים.

לפני כשלושה שבועות השתתפתי בכנס אילת לעיתונות. בפאנל שעסק ביחסי החברה החרדית והמדינה נכח גם עיתונאי סרוג ומוכר. בהגיע תורו לדבר, קונן על כך שנציגות מגזרו עוסקת תמיד בטפל בעוד הח"כים החרדים מתמקדים בצרכיה האמיתיים של האוכלוסייה החרדית. "שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת", חזר שוב ושוב, בהטעמה מזלזלת, על המנטרה השחוקה שמעסיקה את אנשי הציונות הדתית.

מנחם יקירי, תנוח דעתך: הנציג החדש של מגזרך כנראה שמע והפנים. בצלאל סמוטריץ' עושה בימים אלו בית ספר לטובי המוחות ב'יהדות התורה' ושס. גם לליכוד. בלי רעש וצלצולים, עם הרבה נחישות וסכין בין השיניים, הוא מספח דה-פקטו את יהודה ושומרון, מכפיל וחצי את קצבאות האברכים, סוגר הרמטית את שערי המדינה בפני מי שאינם יהודים ומחלץ בתחכום עוד שורת הישגים ארוכה.

בזמן שח"כינו החרוצים מתעמתים על טייטל לפלוני ומשרה לאלמוני, סמוטריץ' מרוקן את הכספות. הממשלה החדשה מעניקה הזדמנות היסטורית, חד פעמית, להביא בשורה אמיתית. מנושאי יהדות – שבת, כשרות, גיור, חינוך; ועד נושאי רווחה – דיור, קצבאות, איכות החיים וכולי. בשלב הזה, היחיד שמנצל אותה עד תום הוא שר האוצר המיועד.

בלילה שבין ראשון לשני נועד במשך שעות ארוכות עם בנימין נתניהו. ההודעה שהוציא הליכוד סיפרה כי "נרשמה התקדמות משמעותית בכל התחומים". אבל רק יומיים לאחר מכן, בעלות השחר של יום שלישי, נרשמה פריצת דרך. לקח עוד יממה עד שהטיוטה הייתה מוכנה לחתימה.

המפרק הרשמי של כלל משרדי הממשלה לא מסתפק במשרות ותופינים. התקוממנו על בנט שכיהן כראש ממשלה עם שישה מנדטים. הנמסיס שלו לא רחוק ממנו. בנושאי מהות, מינוס צ'קלקות ושיירת ראש הממשלה, השיג הרבה יותר. אפשר בהחלט להכתירו כמנצח הבלתי מעורער של הבחירות.

סדר עדיפויות, זה הסיפור. בניגוד אליו, נציגינו עסוקים בפניות קודמות לפני שיתפנו לנושאים החשובים באמת. נכון ליום רביעי בבוקר, הדיונים 'יהדות התורה' התמקדו בנושאים פרסונליים. מוטי בבצ'יק, הרל"ש הנצחי, הפך גם ליועץ הצללים של יריב לוין. ראש צוות המו"מ של הליכוד משתף את האברך הגוראי בדרישות חברי הכנסת ומבקש את הכוונתו: ראובן מבקש תיק x, שמעון מתעקש על תיק v, ובבצ'יק פוסק את פסוקו.

מאיר פרוש הוא החשוד המרכזי. בליכוד מזהים אצלו רגישות יתר לתפקידו. הוא כנראה מאמין שזה חזות כל האינטרסים של בוחריו. צוות המו"מ משוכנע, שכל עוד ולא "יאורגן" (הציטוט במקור) מלא-מלא יעורר בעיות.

גם ב'דגל התורה' מאוד לא אוהבים את ההתנהלות שלו ושל אייכלר. השבוע, בישיבת הסיעה, הדברים אף הוטחו בהם במישרין. היו שהאשימו אותם בעיכוב השיחות במסווה של אידישקייט – כשכוונות נוספות עומדות מאחור.

בשיחות המו"מ הדברים מתנהלים בעצלתיים. אין שם יותר מדי דיונים על תוכן. כשעולים נושאי הליבה, לוין מדבר בקווים כלליים. בלי לו"זים; בלי הגדרת תקציבים. "סמוטריץ' עושה חילול השם", אמר לי השבוע בכיר במפלגה, "בניגוד לו, אנחנו נמנעים מלתקוע אצבע בעין". השאלה היא, אם דיונים על מפעל הפיס, תקנים וג'ובים אינם בגדר חילול השם.

אין לנו עניין בעד פוליטיקאי זה או נגד נציג זה. אבל קצת מדכדך להיווכח שאת מלחמות הדת מנהלים עבורנו במיקור-חוץ.

בכיר מאוד באחד מצוותי המשא ומתן – ולא נציין מאיזה צד – תיאר באוזניי את הדברים כך: "מתנהל דו שיח של חירשים. יושבים שעה, מברברים, מרכלים קצת, מעלים נושאים באופן כללי, ואז קמים והולכים. לא סוגרים שום דבר".

להבנתי, לוין ושות' לוקחים את 'יהדות התורה' כמובנת מאליה. הם לא מבינים שיש דברים עקרוניים שעליהם לא יהיו ויתורים. משום מה, הם משוכנעים שהכל בסוף קשור לתיקים ושכל הדרישות העולות בנושאי דת ורווחה ייפתרו ברגע שהעניין הפרסונלי ייפתר.

זאת הסיבה, כך טוען הטוען, שהעניינים עדיין יגעים. יריב לוין מסרב להיכנס לפרטי הפרטים כשהוא מתקשה לזהות את הטריגר שעומד מאחור. למקורביו הוא אומר כך: "הם הגישו 187 סעיפי דרישות. אם אתחיל לדון בהם בפרוטרוט עכשיו, לפני שסגרנו על התיקים, הם פתאום יכולים להיתפס על שני סעיפים אזוטריים כדי להפיל הכל".

כיהודה ועוד לקרא, היה מי שהזכיר את התעלול שנקט בשעתו פרוש עם 'חוק הגיוס' כדי להתקיל את ליצמן.

בהתאם לכך, לוין מתעקש קודם כל לסיים את חלוקת התפקידים, ורק אז להתפנות לענייני מהות.

אבל ב'יהדות התורה' טוענים כי הסיבה האמיתית לעיכוב נובעת מאופיו הדחייני של הביג-בוס. "ביבי לא אוהב לחתוך דברים", אומר בכיר בתנועה, "הוא משאיר הכל לרגע האחרון, נותן תשובות מעורפלות ומשוכנע שאנחנו בכיס שלו. הוא טועה".

ההערכה היא, שביומיים הקרובים ייסגרו הדברים העקרוניים בראשי פרקים. אז יתחיל תהליך שיימשך כשבועיים עד להשבעת הממשלה.

במעלה הדרך ממתין לצדדים מטען צד לא פשוט: נשיא מועצת גדולי התורה, כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, הורה לנציגו הרב גולדקנופף, להציב את 'חוק הגיוס' בנוסחת 'חוק טל' כתנאי לכניסה לממשלה. ללא יעדים וסנקציות. בעצם, מה שהיה כאן חמישים שנה עד להתערבות בג"ץ. בלי זה, כך אנחנו מבינים, 'אגודת ישראל' תישאר מחוץ לקואליציה.

אני מניח שבשלב מסוים הנושא ייפתר. נתניהו כבר למד שכשהרבי מבקש דבר מה יש לקיימו. במקרה הזה הוא יצטרך כנראה להשתמש ב'פסקת ההתגברות' כדי לצלוח את בג"ץ שכזכור פסל את החוק.

ובחזרה לסמוטריץ'. זוכרים את ההודעה הדרמטית של נתניהו על ריבונות? "ביום ראשון ההכרזה ההיסטורית", הבטיח אז דוברו יונתן אוריך. מה קרה בסוף? כולנו יודעים.

חרף החלון – הצר וקצר המועד – שפתח הנשיא טראמפ, רה"מ קיבל פיק ברכיים. הוא העדיף את 'הסכמי אברהם' וויתר בתמורה על הסיפוח.

והנה מגיע בצלאל סמוטריץ', ובלי דיבורים והצהרות מספח הלכה למעשה את יהודה ושומרון בדרישתו לקבל אחריות מלאה על הנושאים האזרחיים במִנהל האזרחי. זה אומר שמעתה ואילך כל הרחבת בנייה ביו"ש תעבור דרכו.

זה לא הלך קל. בתחילה נתניהו סירב לכך בתוקף, מחשש לביקורת בין-לאומית. כתחליף, הציע לו למנות מטעמו שר במשרד הביטחון שיהיה אחראי על המחלקה. התשובה הייתה לא בְּאָלֶ"ף רַבָּתִי. הליכוד נכנע. חלקו האזרחי של האגף יעבור למשרד ההתיישבות שבו תכהן – ככל הנראה – אורית סטרוק.

סמוטריץ' לא מעוניין להיות אחראי על שטחי יו"ש. הוא מעוניין לפרק ולמסמס את הדיכוטומיה בין הקו הירוק למה שמעבר לו. לכן ביקש את המנהל לאחריותו. היעד שהציב למשימה: שנים עשר חודש. כלומר: בתוך שנה לפרק את המנהל האזרחי.

אותו הדבר הוא מבקש לעשות לחטיבה להתיישבות. הוא יהיה הריבון להחליט והוא גם יחליט. לא עוד אלוף הפיקוד; חסל סדר שיקולים מדיניים של "מה יאמרו הגויים".

לשיחות עם הליכוד הגיע מצויד בחוות דעת שנכתבו בידי משפטנים המתמחים בחוק הבין-לאומי. רק כש-95% מדרישותיו התקבלו, נתן את האור הירוק להחלפת יו"ר הכנסת ולהתנעת המהלכים להשבעת ממשלה.

ועדיין, תאבונו לא ידע שובע. בנוסף, יקבל גם את משרד העלייה והקליטה. אופיר סופר מיועד להיות השר הממונה. מטרת המפלגה היא לעצור את זרם העלייה של אלו שאינם יהודים בהגדרה ההלכתית ומוצאים פרצות בחוק 'מיהו יהודי'.

בין היתר, ב'ציונות הדתית' דרשו לבטל את 'סעיף הנכד' ב'חוק השבות'. על כך נתניהו נעמד על רגליו האחוריות. הארגונים היהודיים בארצות-הברית כבר התריעו שאם הסעיף יבוטל יהיה לכך מחיר חמור שיעלה גם בניתוק היחסים עם הממשלה החדשה.

סמוטריץ' לא יוותר. הסעיף ככל הנראה יבוטל, שכן נכון לעכשיו הוא מתנה את כניסתו בכך. אבל גם אם בסופו של דבר תימצא פשרה, הוא ימוסמס בדרכים אחרות. לשם כך דרש להכפיף אליו את כלל הארגונים והגופים הממשלתיים שמטפלים בנושאי עלייה וקליטה. כולל את מִנהל הגיור היושב במשרד ראש הממשלה. מטרתו לנקותם מאנשי ליברמן שהשתכנו שם במשך עשרים שנה ולדקדק בקוצו של חוק – מיהו באמת יהודי.

נתניהו, שכאמור חושש מהסתבכות, הצליח להותיר – לפי שעה – את מנהל הגיור במשרד רה"מ.

4.

יו"ר שס אריה דרעי מתמקד בסבב הזה בנושאי רווחה. הוא לקח את תיקי הפנים, הבריאות והרווחה. פיזית, ימקם את לשכתו במשרד הבריאות, אך מצודתו תתפרש על פני כמה משרדים. בחדר המו"מ המלחמה שלו התמקדה בהגדלה דרמטית של התקציבים למערכת הבריאות ובהקצאת תקציב מיוחד לתלושי מזון.

חלוקת התיקים המסתמנת תיראה כך: אריה דרעי שר הפנים והבריאות, מיכאל מלכיאלי שר הדתות, יעקב מרגי שר הרווחה. גם יואב בן צור יקבל ככל הנראה תפקיד שר. אני מסייג את הדברים מכיוון שטרם יושבו כל המחלוקות. למשל: בעניין תפקיד יו"ר ועדת הבריאות. ב'דגל התורה' רוצים את התפקיד לפינדרוס אבל גם בשס מבקשים זאת. כך שהכל יכול להשתנות.

במשרד הדתות עדיין ניטשת מחלוקת בין שס ל'ציונות הדתית'. סמוטריץ' דורש לקחת משם את מנהלת 'זהות יהודית' ולהעבירה למשרד ההתיישבות. מדובר באגף עמוס תקציבים ייעודיים להקמת גרעינים תורניים. נכון לעכשיו נראה שידו על העליונה.

נוסף על כך, כדי ליצור מאזן אימה, דרש גם את תפקיד יו"ר הוועדה למינוי דיינים. דרעי התנגד. נתניהו, שהתבקש להתערב, סירב. "תסתדרו ביניכם", אמר לצדדים.

בינתיים, בסוגיה אחת, מינוי הרבנים הראשיים, נרשמה הסכמה: רב אשכנזי יכהן מטעם 'הציונות הדתית' ורב ספרדי מטעם שס.

אל תרחמו על דרעי. את ההפתעה הוא מותיר לרגע האחרון. כשייחשפו ההסכמים הקואליציוניים יתברר לרבים משרי הממשלה כי משרדיהם רוקנו מסמכויות ואגפים שלמים נדדו למשרד הפנים.

איתמר בן גביר הוא איש טוב. כוונותיו חיוביות. אני לא בטוח שהצעדים הדרקוניים שהוא מבקש לבצע במשטרה, במג"ב איו"ש, ישרתו את מטרותיו. נכון יותר: אני בטוח שלא.

גם קודמיו ביקשו לשנות סדרי בראשית. בניגוד להם, תמימותו, במובנה הטוב, דוחקת בו להרחיק לכת עם האספירציות. די לבחון את תוצאות יומרותיו של אחד מקודמיו, גלעד ארדן, ולהניח שתוכנית ההפעלה הזאת עתידה לקרוס.

זוכרים את מינוי רוני אלשיך? יפה. זוכרים מי קדם למינויו? תא"ל גל הירש, מפקד נועז, עטור קרבות ופלאפלים. חמש דקות אחרי שהתבשר על הצבתו בראש הפיקוד הכללי, הודיעה משטרת ישראל על פתיחת חקירה פלילית נגדו.

ואז הגיע רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ, מועמד מוביל לראש השירות. עוד לפני שנפתחו חקירות ראש הממשלה ואיתן מחול השדים סביבו, צבר אויבים בצמרת הפיקוד. הנחישות שלו לעשות סדר, לבלום הדלפות, לבצע בדיקות פוליגרף תקופתיות, רק שיבשו את עבודת המשטרה.

שאיש לא ישלה עצמו. יהא המוכשר אשר יהא, הטבע האנושי חזק יותר מכל מנוע טורבו ששועט קדימה. בן גביר ילמד זאת מהר על בשרו.

וגם את זה צריך לומר: הרוח שהוא מביא איתו מסייעת לו אלקטורלית אבל תקשה עליו לתפקד. צמרת המשטרה תתקשה לכוף עצמה למי שבעבר היה ברשימת משימותיה. כנ"ל שירות הביטחון הכללי וצה"ל שבן גביר היה יעד מודיעיני עבורם.

ראשי המערכת יפגשו אותו על יד שולחן הקבינט כשר בכיר. דעותיו אולי התמתנו, אבל הטמפו שלו נשאר כשהיה.

בסופ"ש האחרון פורסם תיעוד של לוחם צה"ל שמגדף קבוצת אנרכיסטים. בתוך דבריו, הביע עמדות פוליטיות המצדדות בבן גביר ודוחקות בו לבוא ולעשות סדר.

לא אני ולא בן גביר שירתנו בצה"ל. לכן, גם העמדה שאביע כאן וגם העמדה שיביע והביע בן גביר, ראויות להיאמר בצניעות הנדרשת. יחד עם זאת, ההיגיון אומר שצה"ל חייב להישאר מחוץ לפוליטיקה. היום זה חייל שמצדד בבן גביר ומחר זה לוחם שמאלן שמסרב פקודה ומתנגד לשרת ביהודה ושומרון.

לצערי, מי שמיועד להיות השר לביטחון לאומי לא מבין זאת. הוא מבקר את ההחלטה הפיקודית, תוקף את הענישה – בתחכום – ומתסיס בכך, בעקיפין, את החיילים נגד מפקדיהם. מחול השדים שנפתח ברשתות נגד המג"ד שהעניש את הלוחם הסורר הוא תוצר של התערבות פוליטית בהחלטות הצבא.

זה היה חמור בשנת 71' כשארבעה חיילי צה"ל סירבו לשרת ב"צבא הכיבוש"; זה היה תקף בשנת 79' ב'מכתב השמיניסטים'; זה היה מדויק במלחמת לבנון הראשונה כשבמהלכה נשפטו ונכלאו 168 חיילים בשל סרבנותם; זה היה נכון באינתיפאדה הראשונה והשנייה; בהתנתקות; ב'מכתב הטייסים' ובעוד שורה ארוכה של אירועים, רובם משמאל, שתכליתם הבעת עמדה פוליטית ופעולה על פיהם. עונשים ניתנו אז ועונשים ניתנו עכשיו.

אני לא מקנא ברמטכ"ל המיועד, איש הציונות הדתית, הרצי הלוי. הכהונה שלו תאותגר בידי המערכת הפוליטית וזה חבל מאד.

גם אם שיקול דעתם של המג"ד והמח"ט היה שגוי, שר בממשלה, גורם בכיר בדרג המדיני, לא יכול להתערב. בוודאי לא אקטיבית.

אני לא רוצה להישמע אפוקליפטי מדי, אבל ההיסטוריה לימדה אותנו, ממקומות אחרים בעולם, שחיכוך מתמיד בין הדרג הצבאי למדיני, עלול להוביל למצב מסוכן.

עזבו לרגע את בן גביר. בואו נדבר על שר אחר לביטחון פנים – שלמה בן עמי. או על שר המשטרה משה שחל. שניהם היו בתפקידים האלו מטעם מפלגת העבודה. בן עמי, איש שמאל בהשקפתו, כיהן בתפקיד בתקופת ממשלת ברק.

נניח ש'מכתב הטייסים', שנשלח לראש הממשלה שרון בשנת 2003, היה מתפרסם בקדנציה שלו. ונניח שהעונש שהיה מושת עליהם היה למורת רוחו של בן עמי – שמחזיק באותן תפיסות – מה היינו אומרים?

מפקד חיל האוויר דאז דן חלוץ, רמטכ"ל ההתנתקות, הדיח את הטייסים מחיל האוויר. עשה נכון או לא? זה הרבה פחות חשוב. מה שנכון הוא, שלדרג הפוליטי אסור היה להתערב. במדינה דמוקרטית יש כללי מנהל תקין. בן עמי לא יכול להתערב לטובת אותם טייסים שסירבו לתקוף בשטחים, ובן גביר לא יכול להיכנס בין הצבא לחייל שנענש.

עכשיו ננסה לקחת את הסיטואציה כמה צעדים קדימה. נניח שמתרחשים עוד כמה אירועים כאלו. החיילים נענשים ובן גביר מתרוצץ ממחבוש למחבוש להיפגש עם הלוחמים. ברור לכם שלא ירחק היום שהחיכוך בין מפקדים לפקודים יוביל לסירובי פקודה, לשבירת משמעת, לאנרכיה.

היה כאן פעם פוליטיקאי, יצחק בן אהרן שמו, שהלין על תוצאות הבחירות ב-77' שבישרו על המהפך. "אם אלו התוצאות", אמר, "אז אינני מקבל אותן". מאז, בשגגה הוא מצוטט כמי שאמר ש"יש להחליף את העם".

בחירות 2022 בישרו על החלפת העם. הציונות מקבלת פירוש אחר, שונה, מזה שנתנו לה הוגיה ומייסדיה.

הדור הצעיר שובר ימינה; הדמוגרפיה מלמדת על ציבור ישראלי מסורתי יותר, דתי יותר, אמוני יותר.

בן גביר קיבל במעטפות החיילים יותר קולות ממה שקיבל הרמטכ"ל ה-20. הלוחם מגדוד צבר בסך הכל ביטא את קולו של ההמון.

בהתאם, הפער בין המפקדים לפקודים הולך ומתרחב. ודווקא לכן, הסכנה כל כך מוחשית. פוליטיקאים יתפתו לקרוץ לחיילים ומערכת הפיקוד תמצא עצמה נגררת לעימותים עם הפקודים ועם הפוליטיקאים. זה מסוכן.

יו"ר 'עוצמה יהודית', איתמר בן גביר, עומד לקבל לידיו את השליטה על הרשות לאכיפת מקרקעין. היחידה שישבה עד היום במשרד האוצר תעבור למשרד לביטחון לאומי. האחריות היא על עבירות הבנייה בנגב, בכפרים הערביים, ועל הבנייה הבלתי חוקית ביו"ש.

יש שידרשו לגנאי ויש שידרשו לשבח; יש שיחשבו שהצעד הזה רק יתסיס את המגזר הערבי והבדואי ויש אחרים שמשוכנעים שהאיש קוסם. לגיטימי.

אבל. אתם במרכז שמאל, שמקוננים על כך שהלכה המדינה, שמאיימים לרדת מהארץ, שמבכים בכנות את סוף המפעל הציוני, תבואו בטענות אך ורק לעצמכם.

החרם שהטלתם על בנימין נתניהו הוא שהוביל לתוצאה הזאת. תחשבו על זה: ארבע פעמים הלכנו לבחירות בשם המחלוקת, ביבי – כן או לא, ובפעם החמישית קיבלנו תוצאה שונה לחלוטין ממה שעליו התקוטטנו.

"רק ביבי", צועקים עכשיו המוחים בגשרים וברחובות. זה כבר מאוחר מדי.