סוכת בנימין

1.

אם בשנתיים שחלפו מאז שמחת תורה התשפ"ד הייתה קמה סוג של ועדת חקירה לבדיקת התנהלות הממשלה והעומד בראשה, סביר להניח שראש הממשלה נתניהו היה חוטף קיתונות של ביקורת על הימים שלפני ואחרי, אך לא בהכרח על השעות הנוראות של אותו יום מר ונמהר.

מבירא עמיקתא. נתניהו בבור בקריה באחד מרגעי ניהול המערכה (קרדיט צילום: אריאל חרמוני משרד הביטחון)

הסטנוגרמות שפורסמו מאז במשורה, מעידות שנתניהו היה חד וממוקד. הציע בו במקום לחסל בכירים ושאל איך זה שהמודיעין לא הציג שום חומר מקדים. נתניהו היה מהראשונים שהגיעו בבוקר שמחת תורה לקריה, והבודדים שהיו לצידו באותם רגעים, ובכללם גורם חרדי שכולכם מכירים, מספרים על קור רוח מקפיא. ככל שהגיעו הידיעות המרות ופניהם של הרמטכ"ל וראש השב"כ נפלו, כך נראה נתניהו כמי שמרים את הראש ונמנע מלהתכנס לתוך עצמו.

ההיסטוריה מספרת על שורה של מדינאים ואנשי צבא, שקרסו ברגעי ההכרעה והתאוששו רק לאחריהם, בחלוף ימים ושבועות. מסטאלין שנעלם לימים ארוכים אחרי מתקפת הפתע של הוורמאכט הנאצי על הצבא האדום, ועד, להבדיל, ליצחק רבין בששת הימים ומשה דיין ביום הכיפורים. גם למנהיג בעל עמוד שדרה יש משקל מקסימלי שהוא מסוגל לשאת על כתפו.

קשה לראות פוליטיקאי ישראלי אחר בעת הנוכחית, שהיה מצליח לנהל את האירוע בניתוק חיוני, שבלעדיו אי אפשר לנהל מערכה ברגעים כה מייאשים. נתניהו הגיע לקריה בשעה שבה הגיעו שברירי מידע באמצעות גורמים חיצוניים, בעיקר מחוץ לצבא, שלא תפקד כמעט באותן שעות, בגלל ההלם שאחז אותו ונפילת הגזרה הדרומית. מהבור החצי מנותק, ניסח ביבי לבדו את ההודעה לעיתונות, הרים טלפונים, שאל והנחה ולרגע לא נראה כמי שקורס לתוך עצמו תחת הנטל הנורא.

את הנרטיב שיקבע לדורות מה תהיה התודעה ההיסטורית של ימינו, החל ביבי לנתב כבר באותם רגעים. בחלוף יממה, כאשר הרמטכ"ל הרצי הלוי בהלם הקרב הציע לתקוף את חיזבאללה בלבנון, ביקש נתניהו לעצור. לא להגיב מהבטן הכואבת אלא מהראש הדואב. הוא שרטט, במה שנראה אז כניתוק מהמציאות, את המזרח התיכון החדש שאליו תצעד ישראל, אחרי שנגררה בעל כורחה למלחמת אין ברירה.

לא רק בעיני שר הביטחון גלנט שצידד ברמטכ"ל, אלא גם במשקפי הקרובים לו שהתנגדו כמוהו לתקיפה בלבנון, נתניהו נתפס אז כמנותק. בעוד ביבי דיבר על קיצוץ זרועות התמנון זרוע אחר זרוע – אך לא במקביל – כשהוא רואה כמה צעדים קדימה, כל השאר, מאיזנקוט וגנץ שצורפו לקבינט, ועד למקורבו צחי הנגבי, ניסו בעיקר למזער נזקים ולהקטין סיכונים.

אחד מהם הודה בפניי בשיחה שערכנו בתקופה האחרונה, כי ההצהרות של נתניהו בתוך החדר, נשמעו לו אז כסוג של מריחה, כמו אותה מנגינה נושנה של "חמאס מורתע", בשינוי נסיבות מצער. "אנחנו נאחזנו בדברים כדי לדחות את הקץ, אבל ביבי מתברר התכוון לכל מילה".

2.

שנתיים אחרי הרגע האפל בתולדות מדינת ישראל, וחרף הכאב שאינו מרפה מהמספר הבלתי נתפס של ההרוגים, והלב שיוצא אל החטופים שנמקים במנהרות, אפשר לקבוע כי צבאית, ישראל לא הייתה בנקודה גבוהה יותר, למעט אולי בימים שאחרי מלחמת ששת הימים.

צריך להיזכר בהצהרות הרהב של בכירי חמאס בקטאר בתום תקופת חגי תשרי התשפ"ד שהפכה כולה ל"ימים נוראים". ביבי שידר אז הודעה שהקליט ותסרט בקריה, ובה הבטיח לגדוע את יד המרצחים. הנייה שסיים תפילת הודיה בכריעה, התרברב ושאל מיהו הדובר המאיים, שהצבא הנתון למרותו נחל תבוסה לפני רגע.

במבחן הזמן, ההבטחה להשמיד את המאיימים להשמידנו, הפכה בסייעתא דשמיא למציאות חיינו. אפשר להתבונן במה שמתרחש בעזה, ובלחימה הבלתי פוסקת, כדשדוש מתמשך, אך המציאות מדברת בעד עצמה.

לקראת ינואר 2024, בכירי הפרשנים בארץ ובחו"ל העריכו כי ישראל תיאלץ לסיים את המבצע בעזה בתחילת השנה האזרחית, על רקע השקת קמפיין הבחירות לנשיאות בארה"ב.

באותה נקודת זמן, נתניהו מצא עצמו תחת מכבש לחצים, מבית ומחוץ, שדחק בו לסיים את האירוע. אלמלא נתניהו התעקש, מסמס ותחמן, האירוע היה מסתיים אז. כשחמאס עומד על רגליו, נסראללה בלבנון ואסד בסוריה חיים וקיימים, והאיראנים עם שלוחיהם החות'ים, נתפסים כמעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. זו שאפילו שליטי ערב הסעודית והאמירויות נאלצים לחשב מולה מסלול מחדש ולחדש עימה קשרים דיפלומטיים, ולו למראית עין.

אפשר לומר בגדול על האיש שנתפס כמי שמבטיח ואינו מתכוון לקיים אפילו התחייבויות קטנות, שההבטחה הגדולה מכל – מומשה. צמרת חמאס חוסלה, ויכולת השיגור הרקטית כמעט אופסה. כל חייל שנפצע או נופל בקרב זהו עולם ומלואו, אך ביטחונית, אנו חיים כיום בעולם אחר. בימים שלפני שמחת תורה ה'תשפ"ד, הנפת דגל ישראל במדינת ישראל הריבונית ביום ירושלים, הייתה עילה להפגזת ירושלים ותל אביב בעשרות רקטות. כיום, כשראשי חמאס מחוסלים זה אחר זה, המרצחים כמעט אינם מסוגלים לשגר צינור לאוויר.

זרועות התמנון קוצצו זו אחר זו. הקרדיט על מבצע הביפרים, מגיע ובצדק לאנשי המוסד, אך אי אפשר לשכוח מי נתן את ההוראה, אל מול הרמטכ"ל וצמרת הצבא שראו בכך פירוטכניקה שאין בכוחה להכריע את המלחמה. רגע השיא, לפני שנה, היה בשעה שנתניהו עשה את דרכו לנאום המסורתי בעצרת האו"ם, ושיגר בקור רוח באותן דקות את ההנחיה להשמיד את נסראללה בבונקר בדאחייה. ההנחיה ההיא, כפי שרמז ביבי לסמוטריץ' לאחרונה, ניתנה לא רק בניגוד לעמדת כמה מראשי מערכת הביטחון, אלא גם תוך עימות עם עמדתם של חברים מימין בקבינט הביטחוני המצומצם.

אחר כך באה בתגובת שרשרת נפילת משטר אסד בסוריה וחיסול הצבא שנחשב עד לפני כעשור למאיים ביותר על ישראל. המבצע באיראן, אחרי שנים שבהן נתפס נתניהו כמי שמדבר גבוהה ואינו מסוגל להכריע, היה רגע שבו גם גדולי יריביו של ביבי, השוו את יכולת קבלת ההחלטה, לזו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. הפינאלה, נכון לכתיבת הטור, היה חיסול צמרת החות'ים – אותה ממשלה עיקשת, שערב הסעודית התייאשה מלהכריע, וארה"ב הגדולה ברחה מהמערכה נגדה בחלוף חודשים ספורים.

3.

מנתניהו שמעתי באחד מהמסעות המדיניים לחו"ל, כי מדינאי שרוצה להשפיע על ההיסטוריה ולא להישאר רק בעל חזון, חייב להיות עם הראש בשמיים אך לשלוח את הידיים לתוך הבוץ.

בבוקר אסרו חג של סוכות ה'תשפ"ד, יום אחרי שמחת תורה, לא היה פרשן פוליטי אחד בישראל שהעריך כי הקדנציה הנוכחית תהיה מהארוכות בתולדות הכנסת, ובחלוף שנתיים, כהונה כמעט מלאה תיראה בת השגה.

אפשר לדבר רבות, ולא תמיד לחיוב, על יכולת המשחק וההונאה של נתניהו מול שותפיו ויריביו. הוא השתמש בגנץ ובאיזנקוט לתקופה, וכשפרשו הצליח בעיתוי מושלם עבורו לשלוף לגנץ מהרשימה את רביעיית סער.

את בן גביר שפרש, ביבי הצליח להכיל, וגם להאכיל. הוא ידע לשחק בין בתי הרבנים והאדמו"רים ולמכור להם הבטחות כמו חול. גם בשעה זו, כשהבלתי ייאמן מתרחש וכלל בחורי הישיבות נחשבים חוקית לעבריינים, נתניהו מצליח לשמר את ממשלתו באצבעות החרדים.

לעשות פוליטיקה ולטבול את הידיים בבוץ, זה מה שמבדיל בין מדינאי בפוטנציה למנהיג שמצליח להחזיק מדינה ולהשפיע. אין שני לנתניהו ביכולת המשחק הפוליטית, ובקדנציה הנוכחית, עם ראייה אסטרטגית קדימה כמי ששם לנגד עיניו מטרה אחת ויחידה של השמדת האיומים המרחפים על ישראל "לדורות", ביבי שכלל את יכולת הכדרור. עם כדור מנוקב וחצי מנופח, הוא הפליא ללהטט ברחבה, בלי לרדת מהמגרש אפילו לדקה.

עם הפנים קדימה, בניסיון לחזות כיצד ייראה חג הסוכות התשפ"ז, סביר להניח שכבר נהיה אחרי ולא לפני מערכת הבחירות הבאה. המועד הקבוע בחוק זהו נובמבר 2026, אך נתניהו יעדיף ללכת לבחירות לפני ימי הזיכרון המאיימים של אוקטובר 2026 ולא לאחריהם.

לנתניהו יש אסטרטגיה: להגיע לבחירות הבאות, כשאירועי אוקטובר 2023 לא קובעים את סדר היום וגם לא סערת גיוס החרדים. עזה שהייתה הזירה הראשונה, אמורה להיות גם האחרונה. זו שבה ביבי מצליח למנף את הקלף החזק ביותר שקיבל מאז פרוץ המלחמה, בחירתו של טראמפ, כדי להגיע לבחירות מעמדה שכל ראש ממשלה בישראל שואף אליה, של הכתבת סדר יום ולא היגררות לקמפיין שאחרים מכתיבים.

הדוגמאות שנתניהו נותן בחודש האחרון לשרים שמשוחחים עימו ושואלים את תמיהת האולפנים "מהי האסטרטגיה", שאובות מאותם רגעי שיא של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל: מתקפת הפתע על נסראללה, והמתקפה באיראן בעיקר. ביבי מדבר על סיום האירוע בעזה, כאירוע שייכרך בסדר אזורי חדש, בהובלת הנשיא טראמפ.

לדרמר שמלווה את נתניהו יותר משני עשורים והצהיר על פרישה בעוד כמה חודשים, יש תפקיד מרכזי באירוע שאמור להוביל את נתניהו אל הבחירות הבאות, אחרי שהשלים סבב ניצחונות ושינה את פני המזרח התיכון, בשורה של הסכמים אזוריים.

בעודנו יושבים בסוכת מלחמה ושלום, בימים אלה ממש, התרחיש של ביבי, בעיקר לנוכח הסקרים הלא מחמיאים, נראה כמו הזיה אחת יותר מדי. אך בל נשכח שכך בדיוק נראה התרחיש שהציג בבוקר שאחרי שמחת תורה התשפ"ד, ביום שבו איש מלבדו, לא העניק סיכוי להישרדותו.