סיבוב שני

הדרך שעברה מפא"י ועד היום

א

"אנטשולדיגט", נשמע קול מבוגר מן הקהל, "כבר סיפרת את זה פעם".
זה קרה באולם תל-אביבי קטן, דחוס במאות ניצולי שואה קודרים שחיפשו מעט אור וצבע לחיים. למדינת ישראל הצעירה, לא היה שום דבר להציע להם. הם, שצמחו על התרבות האירופית, בקושי הצליחו להבין מה בדיוק קורה בחור הלבנטיני הזה. השמש קופחת, הטמפרטורות גבוהות תמיד. החליפה השחורה אף פעם לא מתאימה.
והייתה גם מצוקת השפה. אנשים שעד גיל ארבעים קראו, כתבו, שוחחו וציחקקו באידיש, ברוסית, פולנית והונגרית – לא באמת הצליחו לעבור לשפה השמית עם החי"ת החורכת, העי"ן העמוקה והרי"ש הקלילה; שלא לדבר על משטר ההטיות לזכר ולנקבה, או על בג"ד כפ"ת וכל מיני כללים שמעלים געגועים למחנות.
ומעל הכל ריחפו הזכרונות. עולם שלם, מלא חיים ואהבות – שעלה כולו בעשן. אחים ואחיות, ילדים וילדות, שפשוט נעלמו בצורה הכי מחרידה שיש.
כל מה שביקשו קומץ האומללים הללו, היה מעט הרפיה. כמה טיפות שישכיחו את המבול שמחה את כל היקום. אבל התרבות כאן בארץ הייתה זרה. המופעים והאירועים, דיברו בשפה אחרת. את האידיש שלהם, אסרו בחוק.
קרן אור אחת הייתה להם. המופעים של ה"קומדיאנט", שימען דז'יגאן. ליצן עם אף ובעיקר מבטא מלודז'. למשך שעה, הוא היה עולה – לפעמים עם חבר, ישראל שומאכר, גם הוא שחקן אידישאי מלודז' – ומספר להם בדיחות ותנועות, שנגעו להם הישר בנפש.
ככל שזה נשמע מוזר, השלטון הישראלי של אותה תקופה, יצא נגד אלו שהעזו להתבדח בשפה שאינה עברית. ההופעות הללו נאסרו בחוק. רק אחרי חמש שנות מאבק, הושגה הפשרה: בשליש מהזמן של כל מופע, יהיו קטעים בעברית (נשמע בדיחה? ובכן, זו הייתה המדיניות בימים ההם. בדיחה עצובה).
ומכאן בחזרה לרגע שבו פתחנו. עומד לו קומיקאי על הבמה. מספר 'ויץ' טוב. עוד רגע הקהל מתגלגל מצחוק, אלא שאז איזו קשישה נרגנית צועקת: "כבר סיפרת את זה". אם עמדתם פעם על במה בחיים, אתם מבינים שזה רגע מאוד לא פשוט.
בקורסי הדרכה למרצים, פרק שלם מדבר על "התמודדות עם הפרעות". דומני שהסיפור הזה, יכול לככב שם. כי דז'יגאן היה עשוי מחומרים של אימפרוביזטור אמיתי. עוד לפני שאותה נרגנית סיימה להתלונן – הוא זעק לה בחזרה: "תגידי, מה אני אשם (וואס בין איך שולדיג) שאת חיה כה הרבה?!"…
ביידיש זה הרבה יותר רע.

ב

ומה הקשר בין בדיחות אידישאיות, לסיבוב שני של בחירות, וסיבוב עשירי של מאבק גיוס? טוב, מלבד העובדה שנכנס אדר נוסף ויש עניין להרבות עוד קצת בשמחה.
ויש עוד עניין.
אם להמשיך עם הדימויים הפורימיים. אחד המוטיבים המעניינים הוא ההתבוננות למפרע. לא פעם, לאורך המגילה, יש אירועים אינטנסיביים. תוך כדי שהם מתרחשים איש לא שם לב. אבל אחרי כמה ימים או שעות ("אחר הדברים האלה"), פתאום יש התפכחות. ככה זה עם אנשים. כשהם שותים לשכרה, הם מסוגלים להרוג. הם שוכחים לתגמל את מי שהציל אותם. ורק כעבור זמן "כשוך חמת המלך", פתאום מתחילים להבין מה בעצם קרה כאן.
בקיצור, דווקא עכשיו, אחרי שמנקים מעט את הזגוגיות מן האדים שמילאו את המרחב בתקופת הבחירות, יש כמה תובנות שמעניין לעסוק בהן.
ככל שמתבוננים בפילוחי התוצאות, קשה שלא לחוש שההיסטוריה קצת חוזרת על עצמה. בעיקר ההיסטוריה הפוליטית. "בפעם הראשונה – זה אולי מצחיק, בפעם השניה – ממש לא". העניין הוא, כמו שהיטיב הליצן לומר, שבדרך כלל אנשים חיים קצר. לא זוכרים את העבר ולא מפיקים ממנו לקחים.
בדיוק בשבוע שבו הסתיימו הבחירות (טוב, כמעט הסתיימו) הוזמנתי לפגוש כמה צעירים חרדים שלומדים במסגרת אקדמית לא דתית. כן, גם אני חשבתי שאין דבר כזה. אבל מסתבר שלא רק שיש, אלא שהם גם מתמודדים עם אתגרי זהות לא פשוטים. ולמרבה החסד, יש כמה יהודים טובים שמודעים לעניין ופועלים בשקט-בשקט באזור הזה.
האתגר ממש לא פשוט. הרבה יותר קל לקרב רחוקים, מאשר להתמודד עם קרובים שנראים חיצונית כמו ישיבה-בוחרים ובליבם פנימה משתוללות רוחות ומחשבות מבלבלות. לאלו אי אפשר למכור סיפורים. הם בקיאים בחומר לא פחות ואולי יותר ממך.
בעבר שמעתי על יהודים חסידיים שבעקבות השואה התרחקו מדרך התורה, אך עד אחרית ימיהם – גם כשהם אכלו טרפות וכשלו בחטאים – היה עניין אחד שהם שימרו מבית אבא: השנאה. חסידים ששנאו ליטאים ולהפך; געררס לשעבר שלא שכחו את הויכוחים עם אלכסנדר וכו'.
בקיצור, התופעה הזו ממשיכה. אתה פוגש סטודנט שמבולבל בכמה מהלכות יסודי התורה; יש לו המון טענות על ה"מגזר" ולא רק. אבל כל זה מתפוגג ברגע שמתחילים לדבר על הבחירות הפנימיות באלעד, בבני ברק או בבית שמש. בבת אחת, הוא משיל מעצמו את כובע הסטודנט והופך לישיבישער זועם שמסוכן להתווכח איתו.
איך אומר הסלוגן: חרדי, כמו פעם.

ג

יש משהו מקסים בהיסטוריה. כשיודעים להתבונן בה, היא נראית כמו משל ונמשל. לפעמים, כל מה שאתה צריך לעשות כדי להבין עמדה של צד מסוים במפה הפוליטית, זה לחזור קצת אחורה בזמן. הכי כיף לקרוא את העיתונים של פעם, פתאום אתה מבין שזו אותה בדיחה – או רעיון – שמספרים אותו שוב ושוב.
אחד העניינים שריתקו את הצעירים הללו במערכת הבחירות האחרונות, זו ההתפלגות הפנימית. היו לפחות שני מוקדים ברחבי הארץ, בבית שמש למשל, שבהם רצה מפלגה חרדית לא רשמית, שלא זכתה לתמיכה מפורשת – ובכל זאת הגיעה להישגים מרשימים.
"איך אתה מסביר את זה?" הם שאלו. ההסבר שלהם דיבר על תיאוריות מרחיקות לכת של "התפרקות", "התבזרות" ועוד שורה של מילים מפוצצות שהם למדו בקורסים למדעי המדינה. "משהו חדש מתחיל", הם אומרים.
וזה בדיוק הרגע שבו אני מבקש להפעיל את המצגת שבמקרה הכינותי מראש.
מכיוון שאני לא רוצה להרוס הרצאות עתידיות, אסתפק בכמה מעיקרי הדברים. השורה התחתונה היא שאין חדש תחת השמש, גם לא תחת שמשה של אגודת ישראל (אגב, בשעתו, כשהוקמה 'דגל התורה', בתשמ"ט, הוציאו דוברי המפלגה ספר שלם – די מעניין – שנקרא 'וזרח השמש'. אבל במבט מרוחק, אתה מבין שהשמש גם היא חגה במעגל, זורחת ושוקעת, ואין חדש).
כך עשה אלוקים את בני האדם. בכל קבוצה, יש שלוש קבוצות. אפשר לכנותן: ימין, שמאל ומרכז. יש את הרוב שצועד במרכז ("מיינסטרים" בלשונם של הסטונדטים), יש מיעוט קיצוני לכאן ולשם.
את התופעה הזו אף אחד לא המציא. כבר באותן שנים שבהן קמה אגודת ישראל, נלוו לה שתי תנועות מקבילות. מצד אחד תנועת הפועלים (פא"י) – שאפשר לראות בה את האמא הרוחנית של כל התאגדויות החרדים העובדים בכל הזמנים; ומהצד השני הצעירים והמחמירים (צא"י ולימים גם פאג"י-ירושלים).
הדינמיקה קבועה. משני הקצוות מתקוטטים אלו עם אלו. הקיצונים מאשימים את העובדים שהם פשרנים מדי. הם רוצים שהם יילכו שפופים ובוכים, ושיבינו שהילדים שלהם לא מתאימים למוסדות. ולעומת זאת העובדים מאשימים את המתפלגים בשנאת חינם וברדיפה מיותרת.
הנה למשל מאמר מערכת, שלא נכתב בהפלס ולא ביתד, אלא בוורשה שלפני מאה שנה. מי שחתום עליו הוא אחד מראשי תנועת 'צא"י' – שבעצם מטיח את העובדות בחרדים העובדים:
"עובדה היא שאין להכחישה, כי 'צעירי אגודת ישראל' הם 'המהדרין מן המהדרין' ביהדות, בעוד הפועלים הם רק בבחינת 'מהדרין'. איש אינו יכול להכחיש שחבר 'צעירי אגודת ישראל' נושא על גבו עול תורה ומצוות גדול יותר מפועל פשוט, מאחר שהסביבה בפני הצעיר מציבה דרישות גבוהות.
דורשים ממנו ידיעות תורניות רבות וזהירות קפדנית בענייני יהדות […] לעומתו צעיר שאינו חזק ביראה ובמצוות, שהופך גבו ללימוד ופונה לעבוד כפועל, נעשה פתאום פועל דתי יקר, צדיק של פועלי אגודת ישראל […] שומר על יסודות היהדות ואולי אף לומד בשיעורי ערב […] אין לנו דבר נגד מידת האדיקות של הפועל. 'אנו מהדרין מן המהדרין' ומבקשים להיוותר כאלה".
האמת שזו אולי הטרגדיה הכי מורכבת של ציבור העובדים. שהוא מתקשה למצוא לעצמו מטריה רבנית מספיק מוסמכת (נעזוב עכשיו את החסות שנטל בשעתו הגר"מ קרליץ זצ"ל). התנועות הללו רצות בדרך כלל עצמאית, לכל היותר זוכות להסכמה שבשתיקה – או לאי-מחאה – מצד המנהיגות הרוחנית.
אם ניקח דוגמה מהסיפור של תנועת פא"י, אפשר לומר שהיא חוללה גדולות ונצורות. היו בין שורותיה אנשי מעלה, סופרים דגולים וגם למדנים מפורסמים. הם בנו יישובים, הקימו מוסדות ודאגו לפרט החרדי בצורה חסרת תקדים.
ועדיין, ההיסטוריה מלמדת שלצעוד בין הטיפות, זו מלאכה קשה מדי. המפלגות הללו חשופות להתקפות אידיאולוגיות קשות – מצד הפלג הקיצוני. אבל מעל הכל, האתגר האמיתי של החרדים העובדים, היה וכנראה גם נותר – הסיפור החינוכי. ילדים וצעירים, זקוקים למשנה סדורה. שחור ולבן. הם זקוקים להוראות ברורות. הם מתקשים עם הגם וגם הזה.
כפי שידוע, בשלב מסוים תנועת פא"י עשתה צעד אחד יותר מדי. היא כרתה את עצמה ממפלגת האם וממנהיגיה, ומשם ההשתלשלות הייתה כואבת. גדולי ישראל יצאו חוצץ נגדם, ותוך שנים לא רבות הסיפור הסתיים.
אלא שהלכי-רוח, כך נראה, אי אפשר לחנוק. גם אם פא"י מתה, צרכניה חיים וקיימים. הם, בדיוק כמו הקיצונים מהצד השני, רק מחליפים שמות ומנסים להתמודד ביתר זהירות. מי יתן ויופקו לקחי העבר. אולי כך, תבוא הצלחה לכל הצדדים.
אולי הפעם ההיסטוריה תחזור במהדורה מתוקנת.