כבר ביום ראשון בהנץ החמה האקסקלוסיבית, העמסנו באוטוקראוון פחוני חומוס, פיתות וחמוצים, כי מי יודע באיזה הונולולו ניתקע בשבוע הראשון לעבודתנו. ארזנו כמה בגדים, ציוד בסיסי (תכשיטים, גחלים מאום אל פחם וקבוקים) וגם ציוד חומצי (אקונומיקה, 00 ומסיר שומנים) ויצאנו לדרך.
אחרי כמה קילומטרים ביקשתי מניסים שיעצור לריענון בכינרת. ניסים שלף מנגל ושיפודים והתחיל להכין ארוחת בוקר צנועה ביותר, כשלפתע צלצל הטלפון שלי, ועל הצג היה מספר לא מוכר בעליל.
“בוקר טוב”, פתחתי בשלום לתומי הרב.
“זה בוקר טוב זה?!” צרח עלי הטלפון בחזרה. “הגעתי לסימי שלום ושות’?”
מייד חסמתי את הפומית והודעתי לניסים בחגיגיות שיש לנו קליינטים ראשונים ושיכין את חשבון הבנק לקליטת העניינים הזוטרים ביותר שאין להם כל חשיבות בעיניי כמו תשלומים נפוחים. ניסים נטש את המנגל והטה אוזן לשיחתי.
“כן, כן, גברתי, הגעת לסימי עין ושות’. וגם ניסים פה. במה נוכל לעזור?”
“אנחנו צריכים שלום בית דחוף! אפשר ייעוץ?”
“בטח שאפשר”, קרצתי לניסים. “איפה אתם נמצאים?”
“בטבריה. בחנות של ירוסלב רהיטים!”
“ניסים, אני מתפלאת עליך שאתה עדיין לא אוחז בהגה”, נזפתי בו בעדינות מרבית. “יש זוג שעומד להתפרק בכל רגע ואתה מתעסק בפרגיות?!”
ניסים הנהן בצייתנות ומייד שמנו פעמינו לעיר הקודש טבריה תיבנה ותיכונן. כשהגענו לחנות של ירוסלב רהיטים, חשכו עינינו. קודם כל, השלט של החנות היה מכוער ביותר. ממתי כתום הולך עם אדום?! מזעזע. שנית, מימין לחנות היה סופר דלוח מימי הטורקים. איך אפשר למכור רהיטים ככה?! ושלישית, המהומה שם הייתה גדולה מאוד: במרכז החנות, ליד פינת ‘עשה זאת בעצמך’ עמד הזוג המרבון ומסביבו מעגל צפייה של קונים.
מייד נכנסנו למשרד ואני חטפתי את המגפון של הכריזה מגברת ירוסלב והודעתי: “עם ישראל היקר! שמועה גונבה לאוזניי הענוגות ולפיה, בסופר הענתיק והדלוח שמימין לירוסלב מוכרים קולה שמונה בעשר, והמבצע מוגבל לחמישים הקונים הראשונים!”
לא חלפו שלוש שניות, והנה התהווה לו נהר אנושי והחנות התרוקנה. חוץ מירוסלב, אשתו, כמה זבובים והזוג המרבון.
“אז מה קרה פה?” שאלתי את האישה המרוגזת. “על מה יש לריב בחנות רהיטים?”
“החלטנו ביחד, שזה נס בפני עצמו”, פתחה את סיפורה קורע הלב, “שנקנה כוננית חדשה ונרכיב אותה בשיטת עשה זאת בעצמך. א–ממה? שבעלי רוצה ללכת בדיוק בדיוק לפי התרשים וההוראות שכתובות בדף, כולל סדר הצבעים! לא היית משתגעת מזה?!”
“אוהו הייתי משתגעת!” נופפתי באצבעי לכיוון ניסים. “גם ניסים פעם הכריח את ניסיקו, הנכד שלי שימדורה יאנא, לצבוע דף צביעה של חילזון שנתנו להם במעון, בדיוק לפי הצבעים שיש בטבע!!! מסכן הילד! מה הקיבעון הזה, תגידי?! ממש נורא ואיום! אני בטוחה שלניסיקו שלי יש טראומה מהסיפור הזה! נו, ומה בצד שלך?”
“אני אומרת שגם אם יש הוראות, צריך להתייחס אליהן בגדר המלצה. צריך דמיון, מעוף, מקוריות, גמישות ואלתור!”
“תני לי לראות את התרשים המדובר”, חטפתי ממנה את הנייר הסיני הדקיק, “טוב מראה עיניים אחד מכל הברברת”.
בצר לה וביד רועדת הגישה לי את התרשים, ואני עיינתי בו ברפרפת מצויה.
“ובכן, כל דרדק יודע”, פתחתי בנאום חוצב להבות, “הודות לקשת בענן, שסדר הצבעים הוא אכן חשוב. אבל באותה נשימה חנוקה עליכם לדעת!” הנחתי את אצבעי על התרשים הסיני מעורר החלחלה, “שהסינים הידועים לשמצה אשר הביאו עלינו את מיסיס קורונה הם אנטישמים ממדרגה ראשונה, וכל מטרתם בייבוא הנ”ל הוא לזרוע תככים ומריבות בתוך בתי ישראל הזכים והטהורים! אי לכך ובהתאם לזאת, עליכם לשוב בתשובה שלמה, לסלוח זה לזה ולהרכיב את מערכת המידוף המכוערת הנ”ל באופן הבא: חצי לפי הקשקושים של הסינים וחצי לפי מעופה של נוות הבית!”
מייד פרץ הזוג בבכי בדמעות שליש, והם הבטיחו זה לזה לקנות רק מתוצרת הארץ, ונוסף על כך, לקנות רק דברים לא צבעוניים, כדי לצמצם את מרחב התמרון של היצר הרע בתוך ביתם הקט.
***
“חמש מאות שקלים בבקשה”, ביצע ניסים את החלק שלו בעסקה, “ושיהיה בעזרת השם שלום על כל ישראל!”
***
“חמש מאות שקלים בבקשה”, עצבן אותנו הפקח בחוף הכינרת. “ממתי משאירים מנגל דולק בשטח ציבורי?!”
***
מרכיבים שלום
סימי על
השולחן
עצבים! היום הפסדנו 750 ש”ח כולל הדלק, הפרגיות והקולה שמונה בעשר שלא קנינו.
על הניסים
זה עדיין הסטאז’, לא?
