סינדרום ירושלים

הם צבאו על שערי הברזל של הכניסה לכנסת, והמיוחסים שקיבלו גם אישור כניסה לרכבים כמעט התנגשו זה בזה בכביש המקיף את המשכן שהפך לחניה מאולתרת. בקומה השנייה רחבת הידיים של הבניין, נסתמה המבואה בפתח אולם 'ירושלים' – המרושת במצלמות. הפעילים גדשו את המסדרון, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, עד לחצי הקומה העליונה, במזנון החלבי של בית המחוקקים. באולם עצמו, השיח היה בשרי לחלוטין, כשדרעי סירב להפוך ל'שר על האש', והגיע למשכן כדי להשיב מלחמה.

צריך היה להיות שם, בצהרי יום שני השבוע, כדי לראות איך המחאה נגד פסילתו של דרעי מלכהן כשר, מתודלקת בכל העוצמה משרוך נעל ועד קודקוד של תנועת שס. למערכה הזאת גויסו גם שחקני עבר שפרשו לא מזמן או זה מכבר. מח"כ לשעבר ניסים זאב, שתחולת 'עוצר הראיונות' לא חלה עליו, ועד לשר לשעבר איציק כהן שמצא עצמו כאחד האדם, מתפתל בנחשול הרכבים בחניון הכנסת ועולה לירושלים. אולם ירושלים.

על מה שהתרחש בתוך האולם, כבר שמעתם וקראתם מן הסתם. דרעי ישב במרכז השולחן, צמוד לדוכן הנואמים, מצידיו ראש הממשלה נתניהו וראשי הקואליציה, מאחורי גבו המקורבים, לוחשים ומתודרכים תוך כדי הנאומים. פעילי שס שגדשו את האולם וגלשו למסדרונות שיוו למקום אווירה של פסטיבל. אילו הדוברים המיליטנטיים היו מועברים למצב 'השתק' והתיעוד היה מוקרן כתמונה אילמת, ניתן היה להתבלבל לרגע ולחשוב כי נקלענו לשבע ברכות של דרעי עם צמרת המדינה.

מביבי ואוחנה ועד סמוטריץ' ובן גביר, איש לא נעדר. אפילו משה גפני שנעלם מאז פרסום ההחלטה עד שהיה מי שתהה אם האיש קפץ לסופ"ש בפריז סטייל יאיר לפיד, התייצב והשמיע קול ברור. ראשו וליבו היו בישיבת הסיעה, שם המתין לו פינדרוס ששובץ בוועדת הכספים לצידו בסוג של אמירה, וגם קטף את תואר יו"ר הסיעה שיחולק ברוטציה בין שלושה (פינדרוס, ברוכי ואשר, לפי הסדר הזה), אך בגופו ואפילו בקולו, גפני נכח באולם ירושלים. ולא שהייתה לו ברירה, אחרי שחברי מועצת גדולי התורה של 'דגל התורה' הטריחו עצמם ועלו למעונו של דרעי ברחוב הקבלן.

כמו בכל שמחה חרדית, רשימת הנואמים התארכה עד בלי די. דרעי עוד נשמע כמו הגורם המתון שבחבורה כשדיבר על כיבוד הכרעת בית המשפט, בניגוד לאזהרות האנרכיסטים. כאשר ביבי עלה לדבר, ניכר היה בטון ובבריטון, כי נתניהו שדיבר ברגש לא אופייני על מערכת המשפט הרודפת את דרעי, מתכוון בכלל לעצמו. זה קורה במשפחות הכי טובות ולדרשנים הכי מנוסים. הנואם מדבר על האח חתן השמחה, והמשתתפים מבינים שרק על עצמו לספר בא.

עם כל הכבוד לתפאורה, אי אפשר להתייחס לכינוס ביום שני השבוע כאל עוד ישיבה של התלכדות קואליציונית והוצאת קיטור, וגם לא כאירוע הנוגע לדרעי לבדו. זה היה מפגן הכוח הראשון של הקואליציה מאחורי יוזמת לוין, עם אמירות חסרות תקדים, ולראשונה כאמירה ממשלתית אחידה, נגד בית המשפט העליון. שני הדוברים המיליטנטיים ביותר היו שר המשפטים לוין שהזהיר את שופטי העליון "זה יתהפך עליכם", ויו"ר הכנסת שהגדיר את "ההתפתלות וההיתממות" של שופטי העליון כ"התנשאות, יהירות ותחושת עליונות".

עד לאותו רגע, נשמעו פרשנויות שתיארו את רפורמת לוין כהצגה של איש אחד, שכמה מראשי הקואליציה יושבים בה על תקן צופים בעל כורחם. הישיבה השבוע באולם ירושלים הוכיחה שהרפורמה המשפטית זוכה לגיבוי קואליציוני מקיר לקיר, לא רק בכל מה שנוגע לזהות המטרה, אלא גם באשר לחרון האף, הזעם והחֵמה כלפי שופטי העליון. באולם ירושלים, התייחסו ראשי הקואליציה כולם ליושבי מגדל השן בגבעת רם, כאל שופטים הלוקים בסינדרום ירושלים.

מודל 96'

הטון והבריטון במפגן התמיכה שהפך להפגנת מחאה, העידו שלא מדובר בשבע ברכות, אך מי שציפה לתחושות של שבעת ימי אבל הופתע מאווירת הקרב. במערכת המשפט העריכו כי הפסיקה המורכבת – ששילבה בין עילת הסבירות לטענת השתק שיפוטי – תחסום את הליכי החקיקה ותיצור סדקים ראשוניים בקואליציה.

ליום-יומיים, נראה היה כי ממשלת הימין הוכתה בהלם קרב ונכנסה לאלם. איך אמר אחד משרי הקואליציה? "כשהשופטים עולים להתקפה, השחקנים על המגרש מבינים שהמשחק מכור". והשופטים שעלו להתקפה, אכן הפתיעו את השחקנים הפוליטיים בצד הימני של המגרש.

התגובה הספונטנית של עו"ד מיכאל ראבילו שליווה את נתניהו במו"מ הקואליציוני ונלווה אליו בביקורו בבית דרעי בערב שבו פורסמה ההחלטה הייתה הרמת ידיים. ראבילו אינו עוד עו"ד בשורות נתניהו. המשפטן המוערך חובש הכיפה, הוא שותפו של עו"ד יצחק מולכו, בן דודו של נתניהו שנבצר ממנו לייעץ לו אחרי פרשת הצוללות. מולכו ושותפו הצמוד דוד שמרון, ליוו את נתניהו עשרות בשנים בכל אשר יפנה, כולל הדיבורים על הסכמות אישיות בין בני הזוג נתניהו שהוכחשו רק השבוע במשפט דיבה שמתנהל במקביל.

לשואלים מה חלקו של מולכו בייעוץ ניתנת תשובה, כמקובל, כי חומה סינית הוקמה בין מולכו לראבילו, אך ייתכן שהמונח 'חומה מייד אין צ'יינה', מתאים יותר. וכל זה נכתב כדי להמחיש באיזה מצב רוח הגיע ביבי לביתו של דרעי ביום רביעי שעבר. כשהוא כינה את אריה "אח לצרה", ביבי אישית העריך על סמך הייעוץ המשפטי הראשוני שקיבל כי אין לדרעי פתח מילוט שיחזיר אותו לשולחן הממשלה.

בדרך הקצרה מלשכת ראש הממשלה לשכונת הר נוף, נתניהו מהיר המחשבה כבר תכנן את האסטרטגיה במודל 96'. גם אז, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, נמנעה משותפו דרעי האפשרות לשבת סביב שולחן הממשלה. לתפקיד שר הפנים מינה דרעי את אליהו סויסה שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל בחדות אבחנתו תיאר אותו כמי שבא מ"עולם האצילות".

את משרדי שס בפועל, גם בלי שהגיע ללשכת המיניסטר ולישיבות הממשלה, ניהל אז יו"ר שס דרעי. נתניהו שהיה מודע לרגישות, נזהר שלא להעביר שום החלטה משמעותית בממשלה בלי ליידע את דרעי תחילה. מאז ועד היום יכולותיו של נתניהו השתדרגו, כמו גם יחסיו עם דרעי, וביבי התכוון לאמץ את המודל, תוך שהוא ממנף את הסיטואציה כדי לרתום את שס "על מלא" כמובילה ולא רק נגררת של המהפכה השיפוטית.

נתניהו הוא אחרון מרימי הידיים אך גם גדול הסתגלנים. לפגישה הוא הגיע עם 'פלאן איי' ויצא עם 'פלאן בי'. גם הוא וגם עורך דינו, הופתעו מהתגובה של דרעי, שהבהיר כבר בראשית השיחה כי הנפת דגל לבן אינה באה בחשבון מבחינתו. דרעי נוגע בדבר, אך הרציונל שהשמיע באוזני ביבי שכנע אותו, ולאחר מכן את יתר השרים, להתגייס למשימה ולא מתחושות הכרת הטוב למי שנשכב עבורו על הגדר חמש מערכות בחירות רצופות.

אצל ביבי אין משמעות לעבר אלא אך ורק לחישובי ההווה והעתיד. הדבר האחרון שהוא צריך זה קואליציה עם בן גביר וסמוטריץ' הפרובלמטיים כשדרעי בתווך, במצב של חמצמצות תמידית. אך בעיקר היה הרציונל ששכנע, ולפיו, הרכנת ראש בפני בג"ץ והימנעות מסלילת כביש עוקף לפסיקה, תחרוץ את גורל הרפורמה עוד לפני שהחלה. אילו מהשבוע הזה היה יוצא המסר "קיבלנו הוראת בג"ץ", ללא תגובה ציונית הולמת בתחום החקיקה, כל פקיד זוטר ומתמחה צעיר בפרקליטות היה מבין את המסר ומסיק כי במערכה הגדולה שנפתחה בין בג"ץ לממשלת הימין, יד המשפטנים הייתה על העליונה בקרב הפותח.

מצעד הדגלים

לפני שמדברים על התוכניות, אי אפשר שלא להודות בטעויות. בחדרים הסגורים שבהם התבשלה עסקת הטיעון עם הפרקליטות היה ברור לכולם שדרעי, במודל צחי הנגבי בעבר, מתפטר כדי לחזור כח"כ. עובדה היא, שאפילו היועצת המשפטית לממשלה שאינה חשודה באהדת הממשלה בלשון המעטה, לא העלתה את טיעון ההשתק השיפוטי בתשובתה לבג"ץ. לשתיקותיה של גלי בהרב-מיארה עוד נשוב, אך אין ספק שמעצם שתיקתה בתשובתה לבג"ץ למדנו, כי השתק שיפוטי לא היה.

הטעות הראשונה הייתה האמירה המיותרת של דרעי בדיון שלאחר מכן הוצאה מהקשרה, ולמעשה, לא תרמה לקידום עסקת הטיעון שהייתה מאושרת ממילא בהתחשב ברף הנמוך של עבירת המס.

טעות שנייה הייתה בתגובת עו"ד נבות תל צור בבג"ץ כשנשאל על ידי השופט שטיין לפשר האמירות והשיב כי מדובר באי הבנה. חכמת הבדיעבד היא המאוסה שבחכמות, אך תל צור היה חייב להשיב בשפה ברורה ונחרצת ולא בנימה מתפתלת ומתנצלת.

הטעות השלישית הייתה ההכרזה מראש, מול כל מצלמה דולקת ומיקרופון פתוח, על הכוונה לבטל את 'עילת הסבירות' כמענה לפסילה אפשרית של דרעי. הקלפים נשלפו מהשרוול לפני שהמשחק החל, ולשופטי בג"ץ היה כל הזמן שבעולם לשבת על המדוכה ולכתוב החלטה מסנדלת, לנעול בשלשלות את ההחלטה ולהשליך את המפתח לים.

האם ניהול חכם יותר של המערכה היה מביא לתוצאה משפטית שונה? באווירה שבה הושבעה הממשלה, ועל רקע העובדה שדרעי הפך בשנתיים האחרונות למגן הגדול של נתניהו, סביר להניח שהפסיקה הייתה מרחיקה את דרעי בכל מקרה משולחן הממשלה, אך בפחות להט ואולי גם ללא עילת ההשתק המסנדלת.

את הטעות הגדולה מכולן, ואולי במכוון, דומה שעשה דווקא יריב לוין. לדרעי אישית הוא גרם עוול כשבחר להכריז בדרמטיות על הרפורמה ערב הדיון. למחרת ההכרזה, אחרי ששנתם נדדה – הקיצו השופטים בתחושת מלחמה. שופטי בג"ץ לא היו יכולים לבחור לעצמם זירה ציבורית נוחה יותר. במשחק שכפה עליהם לוין, הם הצליחו בשבוע שעבר לקבוע לכל הפחות את מיקום המגרש, אם לא את כללי המשחק. את הפסיקה בעתירות נגד המינוי, הם ניצלו כדי להשחיר את דרעי, כשהכלילו אזכורים שאינם רלוונטיים מפרשת בר און חברון, שם אפילו כתב אישום לא הוגש, והכל במטרה לשוות למאבק נגד הרפורמה ארומה של מלחמה בשחיתות ציבורית.

"לוין לא היה צריך להכריז מלחמת עולם מהרגע הראשון", אמר לי השבוע אחד משרי הממשלה לציטוט אך לא לייחוס פן יבולע לו ברשתות החברתיות. "הרי על כך שיש צורך לערוך תיקון ורפורמה בפרקליטות שנלחמה בעבר בכל גוף ביקורת שניסו להצמיד לה, כמעט ואין חולק. היה צריך להתחיל דווקא משם, כולל בפתיחת חזית ישירה נגד היועצת המשפטית לממשלה, שאין לה רזומה משפטי כמו יועצים בעבר והיא נתפסת בעינינו כמינוי אישי של גדעון סער. במקום זה לוין הכריז מראש על היעד הסופי של רפורמה מהפכנית וגרם לצד השני להתלכד נגדנו, ולדעתי זו הייתה טעות".

את הנעשה אין להשיב, אך דומה היה השבוע שהלקחים הופקו. עוצר הראיונות שהוטל על ח"כי ושרי הקואליציה לא בא מתחושת בלבול ולשון מגומגמת, אלא נועד בעיקר לאפשר גיבוש תגובה חקיקתית עם מינימום הדלפות ופרסומים נלווים, שיאפשרו לצד השני להיערך מראש.

במקביל, במקום להפוך את המלחמה נגד העליונים לתכלית הכל, עלתה הקואליציה להתקפה נגד היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. את מה שבישלו העיתונאים המזוהים עם הפרקליטות בשבת, בהרב-מיארה אכלה במוצאי השבת. מגילת ועד אברמוביץ', כשגליקמן באמצע, השמיעו העיתונאים הידועים כמי שמוזנים ישירות מגורמים בכירים בפרקליטות ובלשכת היועמ"ש, את הידיעה על דיונים שעורכת היועצת המשפטית בשאלת הוצאת נתניהו ל'נבצרות'.

מי שהריח ראשון את העתיד לבוא והבין שמדובר בטעות, היה דווקא שר המשפטים לשעבר גדעון סער. כששאלתי אותו השבוע איך הוא מגיב לטענות הימין על כך שבהרב-מיארה פועלת להוצאת נתניהו לנבצרות בשליחותו של הממנה, סער בתגובה שלל את הדברים, כמי שיודע דבר או שניים על המתרחש בלשכת היועמ"שית. "לא ידוע לי על שום דיון שהיועצת המשפטית לממשלה קיימה בשאלת הנבצרות של נתניהו", אמר לי סער בצהרי יום שני רגע אחרי שהקואליציה התייצבה מאחורי דרעי, "ואני מטיל ספק בזה שהפרסומים שהיא עוסקת בכך נכונים".

גלי בהרב-מיארה עצמה לא סתרה את המידע שלושה ימים, וזהות המפרסמים העידה כאלף עדי מדינה מיהם מקורות המידע. זו הייתה עילת השתק מפוארת, לא משפטית אלא תלמודית. "מדשתיק שמע מינה ניחא ליה", לימדונו חז"ל, ומשתיקת היועצת המשפטית השתמע שהפרסום לכל הפחות נוח לה, גם אם לא בא ישירות ממנה.

בהתנהלותה, עשתה בהרב-מיארה את הטעות שלה, כשאפשרה לקואליציה לפתוח את השבוע בחבטה משלה. המכתב שעליו חתמו כל ראשי סיעות הקואליציה – כשיריב לוין חותם בשם הליכוד – אינו עוד שלב במאבק אלא קפיצת מדרגה. כינוי החלטה על נבצרות "קביעה שדגל שחור מתנוסס מעליה" והגדרת הדיון בשאלת הנבצרות "ניסיון הפיכה משפטית חסר סמכות ובלתי חוקי בעליל שאינו שונה מניסיון הפיכה בידי איש צבא צורר", כמוהם כשימוע לפני פיטורין ליועצת המשפטית לממשלה.

בהרב-מיארה עצמה הגיבה באיחור כי הדיון לא התקיים כשהיא מתחמקת מתוכן המכתב המאיים עליה אישית, ובכך נתפסה כמי שממצמצת ראשונה. דגל שחור לא הונף מעל לראשה, אך בהרב-מיארה נראתה לרגע כמי שמניפה דגל לבן לחצי התורן.

מוצא פיו

לסיכום השבוע הזה אפשר לומר שמהפכת לוין מסתכמת לעת עתה בדיבורים, אך מהפכה משפטית זוטא כבר התרחשה. חלפו עברו הימים שבהם שרים וח"כים חרדים יכפיפו ראש וייסוגו לאחור בגלל חוות דעת משפטיות. אחרי שדרעי שוכנע לוותר על המהלך למינויו כראש ממשלה חלופי, עומדת על סדר היום ההצעה לשינוי חוק יסוד הממשלה, כך שיתווסף סעיף המונע ביקורת שיפוטית על מינוי לתפקידי שרים.

את ההצעה מוביל סגן השר במשרדי הבריאות והפנים שאיבד את תפקידו עם הפסקת כהונת השר הממונה, בבחינת "שר שגלה, יגלה סגנו עימו". ארבל יישאר ח"כ מן המניין כדי לממש את כישוריו המשפטיים לקידום החקיקה שתחזיר את דרעי לשולחן הממשלה. בשנה וחצי של אופוזיציה, ארבל כמעט השלים את לימודי הדוקטורט במשפטים כשאחד המנחים שלו היה לא אחר מהשופט בדימוס אהרן ברק. אם התלמיד יכה את רבו ויחזיר את דרעי לשולחן הממשלה בחקיקה עוקפת בג"ץ, ברק יוכל לחוש לראשונה מהי עקיפה מימין של אחד מתלמידיו.

מי ששכנע את דרעי לוותר על רעיון ראש הממשלה החלופי, לא היה נתניהו אלא אריאל אטיאס, שהעריך כי לבג"ץ יהיה קל יותר לפסול מהלך שכזה מלפסול חוק יסוד. ברור לכולם שגם אם ישונה חוק היסוד, תימצא העילה לפסילה בבג"ץ בסבירות גבוהה, אם מכוח ההשתק השיפוטי ואם מכוחה של דוקטרינה מחודשת נוספת שתישלף מספריית העליון המאובקת.

במלחמה הזאת, שתלך עד לקצה, שום צד לא יעשה צעד ראשון של ויתור מרצון. מי שבונה על לחץ אמריקאי שיבלום את המהלכים, מוזמן לחזור לאחור בגלגל הזמן לנאום בר אילן ולהכרזת נתניהו על הכרתו בפתרון שתי המדינות. נכחתי אז באודיטוריום בבר אילן ושמעתי את אותם קולות של הפרשנים חכמי הדורות על כך שביבי לא יעז לצאת לעימות עם נשיא בעל עוצמה כאובמה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. שיגורו של רוטמן לחו"ל והמאמרים הנגדיים בעיתונות האמריקאית הם רק ההתחלה.

השאלה הגדולה היא לא מה רוצים דרעי ולוין, סמוטריץ' ובן גביר, אלא מה באמת רוצה נתניהו. ישיבות הממשלה מאז כינון ממשלתו השישית הן הרגועות ביותר בתולדות ממשלות נתניהו. "אין אווירה של עקיצות בין השרים כפי שהיה בעבר", אמר לי שר שישב בארבע ממשלות נתניהו לאורך השנים. "אפילו חילופי הדברים בין בן גביר לביבי על פינוי המאחז לזכר הרב דרוקמן נוהלו בענייניות שלא הייתה בעבר. אפשר לומר אפילו שאין דיבורים מיותרים, למעט ישראל כץ שלוקח את רשות הדיבור על חשבון כולם ומתרפק על זכר העבר כשר התחבורה והאוצר".

המסקנה של הדובר הייתה אחת: "יש ללוין גיבוי מלא בממשלה מקיר לקיר. ורק אדם אחד מסוגל במוצא פיו לעצור את גלגלי המהפכה ושמו נתניהו, בנימין נתניהו".