עדי יסוד נחריבה

זה אתה, לא הם

טוב, בטח גם אתם הספקתם להשתכנע שהציבור כועס. המנהיגים לא רלוונטיים, העיתונות לא רלוונטית. חייבים תיקון מהשורש. להחריב את הכל ולבנות הכל מחדש.

זה לא אני, הוא יגיד. זה אף פעם לא הוא. תמיד זה הציבור.

תשמע איך הציבור מדבר.

ובכן, זה לא הציבור. זה אתה. הדובר. אתה מייצג את עצמך, ולפעמים גם את זה לא. אתה מייצג איזו דעה שאתה חושב שהיא תביא בכנפיה גשם של לייקים וטפיחות שכם מהקהל. למדת מהר מאוד מה נחשב 'אמיץ', מהן המילים הנכונות, ועליהם אתה הולך בכל הכוח.

במילים גדולות, עם דרמה, עם המון אמוציות, בטהרנות מתפרצת שמטרתה היא אחת – לסחוט תשואות מהקהל. כדי שהבריות ינידו בראשם ויאמרו: סוף סוף מישהו אומר את האמת.

ובכן, המילים לא אמיצות, הן בנאליות לעייפה. מחזור לעוס של כל מה ששמעת מפה ומשם ב-24 השעות האחרונות.

והציבור לא זועם. הציבור כואב. נפשו נשרפת. הוא מבולבל, תוהה, אין לו מסקנות ברורות. כי למי יש מסקנות בכלל. והציבור נושא את עיניו למנהיגיו, וכן, מקבל נוחם. אולי לא ב'מילים אמיצות', אבל בכל מקום הרעיפו השבוע טללי ניחומים על הילדים והנוער וגם על המבוגרים. וכולם לומדים את הסיטואציה החדשה ואת המסקנות שלה. לא בפזיזות, לא בקלות ראש. עם המון מחשבה, וניסוי וטעייה.

הסיפור הזה לא קל לאף אחד, מדובר בשבר גדול מאוד. עוד מוקדם לנתח, ולא זה המקום לנתח, אבל אין שום רב ומנהיג קהילה ואדמו"ר שלוקחים בקלות ראש את הסיפור הזה. ודווקא בימים כאלה אתה מודה להקב"ה שמי שמוביל את הציבור שלנו הם אנשים נקיים, חפים משיקולי רייטינג, שלא מציצים כל רגע לראות לאיזה כיוון הרוח נושבת ומפרמטים לפיה את המחשבות והמסקנות.

לפרק לפרק לפרק

ובחסות הקושי הגדול, יש מי שלא שוכחים את הקמפיין שלהם. הקמפיין האישי שלהם. להחריב את הכל, למוטט את החברה החרדית מבפנים, כדי להגשים את החלום הגדול שלהם.

הם אלו שמכים כעת על חָזֵנוּ בעוצמה, ודורשים "חשבון נפש". לא סתם חשבון נפש, אלא חשבון נפש שבסופו יוכרז לפרק את הכל. לדידם, לחברה החרדית במתכונת הנוכחית אין תקנה.

כמו במצעד צבאי רועם, הם עוברים ברחובות שלנו, בבתי הכנסת, בכל מקום, כאשר הסיסמה שלהם אחת: לפרק לפרק לפרק.

והסיפורים הללו הם הנשק הכי טוב שלהם.

בשבילם זו ההוכחה שהכל רקוב. שצריך להשמיד הכל ולבנות מחדש. כן כן. הם ישמידו, והם יבנו.

בואו אלינו, הליברלים. בואו נעטוף אתכם בערכים חדשים. אצלנו מטפלים בהכל. חברה מושלמת בנינו לכם. רק תעברו.

נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

הם לא מבקשים ממכם להוריד את הכיפה. להפך, עם הכיפה. תישארו שם, תאמצו רק את השפה שלנו. את עולם הערכים שלנו. תראו איזה יופי, אצלנו אין השתקות. לא מטאטאים מתחת לשטיח. אוטופיה.

קל מאוד להתחבר לתנועה הזו, אלא שההשלכות שלה הרסניות.

לבד מהעובדה שהעובדות פשוט לא נכונות, ואין שום מחקר שבסן פרנסיסקו – מעוז הליברליות העולמי – הילדים יותר מוגנים. אולי להפך. ואין אדם בעולם שחושב שלאמא מקריית ספר אכפת פחות מהילד שלה מאמא בצפון תל אביב. שתיהן יהפכו את העולם אם מישהו יפגע בילד שלהן, אבל אצלנו יש עוד עניין.

המאפיין הבולט ביותר של החברה החרדית – הוא האמון ההדדי. אמון בסיסי שיש בין אנשים. זה נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. איפה יש עוד חברה בעולם שבה אדם נותן את הדירה שלו באמון טוטלי, משאיר את המפתח בארון חשמל, לבן-דוד שהוא לא מכיר שהגיע לשמחה באזור, למחותנים של השכנים, ואפילו לשכן ספסל בירכתי בית הכנסת שהשאיר פתק על לוח המודעות?

איפה תראו בעולם אנשים שמלווים סכומי עתק זה לזה, תמורת פתק קטן? עושים עסקים בלחיצת יד? נותרנו באמת אי קטן של שפיות ואמינות בתוך ים של חשדנות וחוסר אמון.

אמת, יש לא עלינו תופעות לוואי איומות לאמון הזה, ובזה צריך לטפל ביד קשה, בלי רחמים, באפס סובלנות. אבל האם הפתרון הוא להחריב את הכל? לאבד אמון זה בזה, להגביה את החומות ולבנות חברה שכולה חשדנית ומנוכרת?

המשפחתיות, האמון, כן, האמון הזה שאולי נראה קצת נאיבי, זה הסוד שלנו. וגם בימים המבולבלים הללו צריך לזכור שלמרות התיקונים הקריטיים שחשוב לעשות באופן מיידי, אסור להרוס את הטוב שנבנה פה בדי עמל במשך עשרות שנים.

לא חשוכים

וזו תקופה שלא קל להיות בה חרדי גאה.

הפרשיות הכאובות, המצב הפוליטי והכלכלי, הגזירות, האיומים מבית ומחוץ. תקופה לא קלה. אנשים הולכים כפופי קומה, ואולי דווקא זה הזמן להאיר את מה שהועם בתקופה האחרונה: אין כמו הציבור החרדי. תקומו כל בוקר ותגידו תודה על הזכות הלא מובנת מאליה.

לא שאין עוולות. יש. חלקן מטופלות וחלקן יטופלו.

אבל הזכות לחיות במגזר הזה היא לא רק בגלל ההשוואה למגזרים אחרים.

היא מחזירה את עצמה ובגדול.

תראו את החסד ששוטף את הרחובות, תראו את העזרה ההדדית, תראו את המשפחתיות, תראו את הכיבוד הורים, תראו את החינוך הטהור, תראו את בתי הכנסת, את עולם הישיבות, את השאיפה לסטנדרט המוסרי הגבוה ביותר.

אין כאן מטרה להשוות, כי אין השוואה. אבל דווקא בימים אלו חשוב לומר גם את המובן מאליו.

מצד שני, תראו את האלימות, את ההחפצה, את השחץ ברחובות, את מקרי הרצח, את הבדידות של הקשישים שילדיהם פרחו מהקן, את תרבות ההעלאה על המוקד בראש חוצות, את השיימינג הנורא. מחוץ תשכל חרב.

זה לא שבחברות פרוגרסיביות בשיקגו, שמקפידות על קוצו של יו"ד בכללים של העולם החדש, אלו ש"לא מטאטאים ולא מטייחים" והכל אצלם לפי הספר, הצליחו ליצור חברה אוטופית. החדשות מהוליווד וממערכות העיתונים הגדולות מלמדות שלמרות הכל, העולם שמעבר לכביש רחוק מלהיות מתוקן.

אז נכון, אצלנו יש עוד מה לתקן, אבל חשוב לשים את הדברים בפרופורציה.

לעיתים נראה כי הקמפיין שלהם הצליח. הם הצליחו להחדיר בחלק מהמחנה אווירת דכדוך. כן, בנו.

אנחנו חשוכים. מנהלים מלחמות, חשוכים, מסתירים, מפגינים.

זה פשוט פייק ניוז.

בכל יום, למרות העוולות שישנן וצריכות טיפול – תודו להשם שאתם משתייכים למגזר החרדי.

בכל יום.

יתמו חטאים

ואולי צריך לקחת משהו אחד חשוב לעצמנו:

בחיים האישיים שלנו כל אחד יודע להכיל מורכבות. לכל אחד מאיתנו יש החלקים היותר טובים והפחות טובים, שחיים בשלווה יחסית זה עם זה.

אבל בציבוריות יש אפס סובלנות לכל מורכבות. הכל שחור או לבן. אין אמצע. צדיק או רשע. לנו או לצרינו, או שאתה ב'מזרח', או שאתה מחוץ לגדר. או שאתה אדם מקסים, או שאתה שקץ.

וזה לא באמת עובד ככה. יש גיל מסוים שבו אתה מבין שהחיים מורכבים ולא חד משמעיים. שאתה עצמך יכול להתגלות באצילות נפש מדהימה היום, ולהיות קטנוני וצר-עין מחר. שאתה עצמך יכול להיות מכיל ואמפתי, וגם אטום לסבלם של אחרים.

וצריך ללמוד שיש מורכבות בחיים ולהתמודד איתה בלי פחד. להעדיף את הטוב, ולגרש את הרע.

זה בדיוק מה שאמרו חז"ל, שבניגוד לכמה הוגי דעות ועיתונאים אופנתיים – מלווים אותנו כבר אלפי שנים. יתמו חטאים מן הארץ – לא חוטאים. החוטאים יכולים לשוב בתשובה. את החטאים אנו רוצים לגרש.

שחור ולבן

לגישה הטוטלית הזו יש בסיס שמושתת על המאפיינים החברתיים של המגזר החרדי.

אנחנו גדלים בתוך שבטים, ובכל שבט משבטי ישראל ניטעת גאוות יחידה.

אם זה חסידי ויז'ניץ, או ליטאים, או חב"דניקים, או בני עדות המזרח. שבעים פנים לתורה.

כל קבוצה מרגישה חוד החנית של היהדות החרדית. זה דבר טוב. זה דורש מכולם להיות טובים יותר.

אבל זה גם מנטרל בנו את היכולת לראות מורכבות. כן, לקהילה הזו יש מנהג מדהים כזה, ולקהילה שלי יש דבר יפה אחר, ויש לי ביקורת על דבר שטעון תיקון בקהילה שלי, או דבר לא מושלם בקהילה אחרת. לא כולם מושלמים בהכל.

אז כן, העולם שלנו מורכב.

יש מי שכבר יוצא לרחובה של עיר לשרוף ספרים. זה עוזר לו להגדיר את הרע המוחלט, ובעיקר להגדיר את עצמו כטוב המוחלט. מדובר במעמד שמברר את העולם לשניים. את מי צריך לשרוף, ומי הוא השורף, המטהר והמבער.

זה בסדר גמור להרחיק חומרי קריאה שאתם חושבים שלא מתאימים לילדים שלכם. שאתם לא מרגישים איתם בנוח.

אבל סממני הפולחן מדאיגים. הטקסיות הזו מביכה, והיא בעיקר מסגירה כמיהות אחרות לגמרי. כמיהות להכרה, להצהרה: טהור אני.

ואנחנו כיהודים מאמינים יודעים שדווקא בזמנים הללו אין לנו משענת אלא העומדים לפני המחנה, יהודים שטבולים במאות אלפי דפי גמרא, שיש להם ראייה זכה של דעת תורה, שהם, ורק הם, יובילו אותנו בתקופות מורכבות ומאתגרות כמו הימים הסוערים הללו.

והתפילה שלנו אחת היא – שנזכה להמשיך באמונת חכמים וצדיקים, ולגדל ככה את הילדים שלנו, חרף הסופות שבחוץ.