עוזבים, אבל לאן?

…
קפיצה קטנה ללונדון
הציבור החרדי עומד בפני אחת התקופות הכי מאתגרות מאז קום המדינה: אחרי יותר מ-75 שנה שהצלחנו לסחוב את העגלה, להקים ועדות, לדחות, להתגלגל מחוק לחוק – הגענו למה שמכונה צומת T.
באקלים הציבורי הנוכחי אין קשב לעוד מריחה או סיבוב בכל מה שנוגע לחוק הגיוס.
משאבים אדירים מושקעים, גם בהון וגם בתעמולה, על מנת להפוך את הקרע בחברה הישראלית לבלתי ניתן לאיחוי. בעידן שאחרי השבעה באוקטובר, סוגיית הגיוס ניצבת כסלע מחלוקת שלא ניתן להזיזו, והיא תעמוד בלב השיח החברתי בשנים הקרובות.
אבל לפני שמדברים על מדיניות החוץ ועל הדרכים להתמודד עם הגזרות הצפויות, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הרוחני, צריך לדבר על מדיניות הפנים.
במוצאי שבת מנהיגה הרוחני של ש"ס, מרן הראשל"צ הגר"י יוסף, נתן קריאת כיוון. "אם יכפו אותנו להתגייס – נקנה כרטיסים ונרד מהארץ".
נכון, זה לא הזמן הכי אטרקטיבי לקנות כרטיסים. המחירים בשיא, ויארכו עוד חודשים רבים עד שחברות הלואו-קוסט יחזרו לטוס לישראל, אבל כשזה נוגע לאידיאולוגיה אין חשבונות. לא ברור גם איזו מדינה תקלוט רבבות צעירים חסרי השכלה פורמלית, אבל כל השאלות האלה הם של קטני אמנה. הרעיון ברור – הציבור החרדי יילחם מלחמת חורמה נגד חקיקה שתחייב בחורים לעזוב את משמרתם בבתי המדרש ולעבור לשמירות ליליות בכביש הבקעה.
הרעיון של 'לקנות כרטיסים' קנה שביתה מהירה בלב העם. השבוע, בבית הכנסת השכונתי, בצומת הכיורים והמגבות, שמעתי איך יהודים טובים כבר סוגרים את הפינה.
"יש לי בן דוד בלונדון, חצי לונדון שייכת לו. אם צריך לעבור, אני חותך לשם".
"בכלל, שמעתי שהמדינה שם מממנת שכירות. סוף סוף מדינה נורמלית. הבן שלי – שלוימי, כן? – משלם כאן בשכונה 6,500 שקל שכירות. ובצרפת? על כל ילד 700 יורו. חופשת לידה? שנה. אם אשתי הייתה עובדת שם כמה חודשים אחרי החתונה היא הייתה בחופשת לידה רציפה מהחתונה ועד היום. גן עדן".
"זה גנבים! רק על זה צריך לעזוב את הארץ".
"ברוך השם יש לי אזרחות רומנית, ואני יכול לגור בכל מדינות האיחוד האירופי. תשמע, אולי הגיע הזמן להתחיל לחיות קצת בנחת, בלי כל רדיפות הדת שכאן".
בן שיחו, יהודי שאבותיו הגיעו מתימן, היה קצת פחות משועשע. "לא נראה לי שאני חוזר לתימן", הוא אמר בהשלמה.
"שטויות", התערב אברך צעיר, "יש מאכערים שמסדרים לך הכל, רק תבחר. אני אישית מעדיף את בורו פארק. תשמע, מכונית ב-450 דולר לחודש זה משהו שאין לך בארץ. בית גדול, שתי עוזרות גויות בבייסמנט, כמה אפשר לסבול כאן".
"מילא היו נותנים לחיות, אבל כעת זהו זה. הסיפור הזה מתחיל להיות רציני".
לא אוהב להיות משבית שמחות, אבל אף גוי לא מחכה לנו בחו"ל, ואף קצבת ילדים לא מסתובבת יתומה ומשוועת למשפחות חרדיות מקריית ספר שיבואו ליטול אותה. למותר לציין את הקשיים האדירים שכרוכים בהגירה, למידת שפה זרה, תחושת ניכור וזרות לילדים ועוד ועוד.
ספק אם הם יודעים עד כמה החיים רגישים ושבירים, אם הם מודעים לכך שטראומה כמו עקירה מארץ הלידה היא חוויה שעלולים לא להתאושש ממנה כל החיים.
אבל כל אלו שאלות טכניות, מעליהן מסתובבת שאלה אחת מהותית: האם אנחנו מתכוונים להילחם על העקרונות המקודשים שלנו עד הסוף, או שהכל רק טקטיקה במשא ומתן?

…
שאלה קיומית
והשאלה הזו הופכת את המעיים – יותר מאי פעם.
השאלה היום כלל אינה דומה לשאלה שהונחה לפתחו של החזון איש. לא מהצד החילוני ולא מהצד החרדי. אם לפני 75 שנה הציבור החרדי היה מיעוט זניח במדינה, וההנחה הרווחת של קברניטי המדינה הייתה שהוא מיעוט שעומד להיכחד ולכן אין בעיה לתת לו קצת תופינים שיאפשרו לו למות בכבוד, הרי שהיום הציבור החרדי הוא המדינה.
הנציגים החרדיים תופסים עמדות מפתח שלא קשורות בהכרח לניהול השטעטל החרדי. חלק מהחברים יושבים בפורומים הכי רגישים, אלו ששולחים חיילים לשדה הקרב או מכתיבים את תקציב המדינה, קובעים כמה כסף ילך לבריאות וכמה ילך לרכישת טנקים.
וכשאנחנו נמצאים במקומות כאלה, אי אפשר לשבת על המזוודות. מי שמשמש חלק מהנהגת המדינה – לא יכול להגיד שאם משהו לא מתאים לו הוא עוזב.
אנשים לא עוזבים את הבית שלהם, גם אם מישהו מאיים עליהם. הם נלחמים עד זוב דם – ומנצחים. אם מישהו ממהר לברוח מהבית מכל איום, כנראה שהבית לא היה שלו מלכתחילה.
ויש כאן גם שתי סוגיות ערכיות שמתנגשות זו בזו. מצד אחד, קדושתו וייחודו של עולם התורה שעליו אנו מבקשים לשמור מכל משמר, ומצד שני, אנחנו הרי מאמינים שעם התורה שלנו אנחנו מגינים על הארץ הזו. אם כן, כיצד אנחנו יכולים להפקיר אותה כך ולהשאיר אותה חשופה למרצחים? הלא אחינו ובשרנו נשארים כאן.
ועכשיו אנחנו נמצאים בפני פרשת דרכים שתחייב צעדים אמיצים, אבל קודם כל אנחנו צריכים לקבל החלטה: האם הבית הזה הוא שלנו, ואנחנו נשארים להילחם עליו, יהיה מה שיהיה? או שהיינו פה רק אורחים לרגע, וכל עוד לא הגיע המשיח – ליהודים מאמינים אין בית פיזי, רק בית רוחני.
השאלה הזו מציפה את שאלות הליבה, כמו שאלת הקשר הרעיוני של החרדים לרעיון של שיבת ציון. האמונה של הציבור החרדי בכך שיש לנו תפקיד – לגאול את הארץ, ולא מדובר בסתם עוד מדינה שנקלענו אליה כמו יהודים שמתגוררים באנטוורפן ובניו ג'רזי – כל אלו עומדים כאן למבחן גדול שמציף סוגיות שהעדפנו להדחיק עשרות שנים.
המסר של הראשל"צ ושל שאר גדולי ישראל הוא ברור: אין לנו מלחמה מקודשת מזו. עכשיו הגיע הזמן לדון איך נלחמים, ואיך המלחמה לא תהרוס את הבית בצורה בלתי הפיכה. הלוואי שנצליח.

…
התגלות שמימית
'שלום, קוראים לי מרדכי יוסף ליינר', נשמע קול מבעד לאפרכסת הטלפון ביום שישי אחר הצהריים.
'מרדכי יוסף? באמת?' – שאלתי, והרגשתי כאילו מכונת זמן לקחה אותי מאות שנים אחורה.
ה"מרדכי יוסף" שאני הכרתי עד ליום שישי אחרי צהריים הוא הרב'ה ר' מרדכי יוסף מאיזביצ'ה זי"ע, בעל 'מי השילוח'. שם הספר נבחר בקפידה: "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט אבל חופרים עמוק עמוק", כתב הנכד שהוציא את הספר לאור.
הרב מאיזביצ'ה סלל נתיב קסום לעולם של אמונה ושל תפיסות עמוקות ביותר בנוגע לתפקידו של יהודי בעולמו, אבל כנראה הקדים את זמנו בכמה מאות שנים. זה לא סוד. רבי גרשון חנוך, הנכד שהוציא את דברי התורה של סביו לאור, כתב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה".
וברוך ה', כמנהג יהודין גובראין, הספר עורר סערה, יש דרשו לשבח ויש לגנאי, אבל אדיש אף אחד לא יכול להישאר.
קצת קשה להיכנס למשנתו והגותו של האיזביצ'ר בטור שנפרש בקושי על עמוד אחד, אבל בקצירת האומר, הרעיון המרכזי שעומד בבסיס הספר והולך כחוט השני בין כל הדרושים שלו הוא הנוכחות האלוקית בכל דבר שיש בעולם. לא משנה אם הוא למעלה או למטה, רוחני או גשמי, טוב או רע – כל המעשים והפעולות של האדם יש בהם מן האלוקות. העמקה נוספת במונח 'לית אתר פנוי מיניה'.
המציאות השלמה, גורס האיזביצ'ר, התיקון העולמי האמיתי, יהיה שהאדם יידע מליבו, בכל רגע ורגע, מה הוא צריך לעשות. היום אנחנו מצייתים לשולחן ערוך, זהו ארגז הכלים שלנו לעבוד את הקב"ה, אבל במציאות המתוקנת הלב של כל אחד יידע בדיוק מה הקב"ה רוצה ממנו.
אפשר לכתוב על כך רבות ולפלפל בדבריו שעות ארוכות, הוא נותן מקום להרהר על משמעות הבחירה שלנו בעולם, על המקום של העבירות והמצוות, ודבריו בכל שבוע מאירים כאילו נכתבו במיוחד לדור המיוסר והשבור שלנו.
וכשהתקשר מרדכי יוסף ליינר רגע לפני שבת, לרגע הבזיקה בי מחשבה שזכיתי לחוות התגלות שמימית.
שהרבי בכבודו ובעצמו הרים אליי טלפון.
אבל זה, כמו שאתם ודאי מבינים, עדיין לא קרה. מה שכן קרה זה הסיפור הבא:
מרדכי יוסף ליינר הוא נכד לרב'ה מאיזביצ'ה, בן אחר בן. אביו, האדמו"ר מראדזין, מנהיג את קהל עדתו בשכונת בית וגן, והוא, הבן הבכור, עוסק בכתבים ובמורשת של סבותיו הגדולים.
בחודש טבת שעבר, ביארצייט של הרב'ה, הוא נסע כמו בכל שנה לפולין, לעיירה הקטנה שבה טמון הסבא זיע"א. המסע מתיש. מפרך. אין טיסות ישירות. מקראקא צריך לנסוע ארבע וחצי שעות, מוורשה שלוש שעות, לא חגיגה גדולה.
וכשאתה מגיע, אתה מגלה כפר קטן, נטול תשתיות. על נטילת ידיים או מקום לישון אין מה לדבר, ובוודאי שלא על אוכל, דוד מים חמים ושקיקי תה. והוא החליט, בניגוד מוחלט למסורת הקצת בטלנית של איזביצ'ה, לתפוס יוזמה ולהקים שם בית שישמש כהכנסת אורחים לעולים לציון.
לשם כך הוא נסע אין ספור פעמים, למד את כל החוקים והפרטים והצליח להשיג בניסי ניסים בית ראוי, שתי דקות מהציון. עכשיו כל מה שצריך זה חצי מיליון דולר בשביל לגמור את כל הפרטים ולהפוך את החלום למציאות.
והוא מתקשר להזמין אותי לדינר של המייסדים שייערך במוצ"ש.
כמובן שהלכתי. בדינר מצאתי, כצפוי, דמויות הוד. כאלה ההולכים בצידי דרכים, שקשורים לתורת בעל מי השילוח, או רבי צדוק הכהן מלובלין, או בעל התכלת. לא הרבה אנשים, אבל כל אחד מהם הוא כלי גדוש לעייפה.
והיו כמובן הרבה דברי תורה, וכל נואם הביא זווית אחרת מדברי רבנו זי"ע, ונשמעו דברים מכל הרבע'ס של איזביצ'ה וראדזין, אבל בסוף הערב גילינו כולנו דבר אחד: מתורות, חשובות ככל שיהיו, לא קונים בתים בפולין.
אני מקווה שמרדכי יוסף כיסה את הוצאות הסעודה, ויותר אני מקווה שלא נתרפו ידיו, כי ראוי הוא בעל מי השילוח שיקימו ישיבה על קברו. שיפוצו מעיינותיו. אנחנו חיים בדור שמתקשה בגלגולי שלג ובמסעות מפרכים. הציבור אוהב ציונים מסודרים, עם הכנסת אורחים, קפה חם וסודה קרה. אין ספק שהקמת ישיבה על קברו תגרום התעוררות אדירה גם בעלייה לציון, אבל בעיקר – בלימוד תורתו הקדושה והמאירה.
אז אם אתם קשורים לתורות האלה אתם כבר תמצאו את הרה"צ רבי מרדכי יוסף ליינר, ותעזרו לו להגשים את החלום הגדול: הקמת פינה אלוקית בכפר קטן ושכוח-אל בפאתי פולין, מקום שיאיר לארץ ולדרים עליה עד יקיצו וירננו שוכני עפר במהרה בימינו.