שמעון ברייטקופף
ה' אדר התשפ"ג
…
לחזות בנועם
בעת כתיבת השורות, אני רואה בפינת החדר את המזוודה הקטנה ארוזה, הדרכון ארוז יפה בתוך הרוכסן וכדורי האקמול מונחים ברישול ליד הטלית של שבת.
הכל מלמד שאוטוטו נוסעים.
תכף זה הופך ל'חזקה', אבל בכל פעם זה מפתיע אותי מחדש.
נתחיל מהתחלה.
יש לנו בית כנסת בשכונת בית וגן, נועם ה', שנוסד על ידי בוגרי ישיבות ליטאיות. מכיוון שבית הכנסת די חדש, קשה לומר שיש בו מנהגים עתיקים, אבל מנהג אחד הולך ומתקבע כמנהג של קבע: שבת התאחדות שנתית.
עד כאן שום דבר מפתיע, אבל מה שכן מפתיע הוא הקומבינציה בין היעד של הנסיעה וההיענות המהירה. יעד הנסיעה הוא עיירה קטנה באזור דברצן שבהונגריה – קרעסטיר קוראים לה, ובה כמו שאתם בטח יודעים, שוכן הציון של ר' ישעיל'ה ב"ר משה שהפך לאבן שואבת לרבבות בשנים האחרונות.
למרות הפופולריות הגואה של הציון, לא הייתי אומר שזה היעד הטבעי עבור בוגרי ישיבות ליטאיות. נופש סקי מרסק עצמות אפשר להבין, מסע לקברו של החפץ חיים ור' ישראל סלנטר אפשר להבין, אבל מה לליטוואק'ס ולמנהיג חסידי מערבות הונגריה?
אבל הפלא ופלא, מרגע פתיחת הרישום ועד שהמארגן מביט לשמיים בייאוש מוחלט ולא מבין איך למען השם הוא מצליח לשנע ולהאכיל כל כך הרבה אנשים שסומכים עליו במאת האחוזים – חולפות דקות ספורות.
לא למותר לציין שהמארגן של שנה שעברה שקיבל עליו את המשימה כדי לחסוך את עלות הכרטיס, הפך במרוצת השנה לגביר בפני עצמו, מה שהפך השנה את משימת הארגון לתפקיד נחשק ומבוקש.
כך או כך, מהשנייה שדבר הנסיעה מתפרסם, מתחילה נהירה של ממש. עוד ועוד נרשמים מכל קצוות שמיים. מתפללים קבועים וארעיים, נספחים, בני משפחה, חברים וידידים. תוך שעות ספורות מתמלא מטוס. ולא, לא יארצייט היום, לא חודש ולא שום אירוע מיוחד. רק נוסעים לשבת לצדיק, והציבור נוהר בהמוניו.
יש רבים שיגידו: חכמה גדולה. תן לחבר'ה דיוטי פרי, תבטיח להם 'לחיים', תארגן ארוחות טובות, ותמצא ישר מאה איש שרוצים להצטרף. אולי.
בישיבה היו אומרים על זה: זה תירוץ אחד.
אולי יש בו משהו. או כמו שר"מים אוהבים להגיד על תירוצים שפורכים להם את כל השיעור: אולי זה אמיתי, אבל אמע'ס זה ודאי לא.
הרי המטוסים להונגריה קיימים, הדיוטי פרי לא זז ממקומו, ועדיין לא ראינו קבוצות שלמות שנוסעות לבלות בבודפשט בסתם יום של חול אף על פי שהקונספט קיים ואיש לא המציא פה כלום.
ברור לגמרי שההתעלות הרוחנית שעומדת במרכז המסע, משחקת כאן תפקיד משמעותי.
…
סטייק עוף
בימים האחרונים אני חושב על כך לא מעט.
הנסיעות האלה הן תמונת מראה של החינוך הליטאי. ההפך הגמור מכל מה שגדלנו עליו.
ראשית עצם 'הבילוי' כביכול, שאינו סביב לימוד תורה. יוצאים למסע בעולם, נכון, מתפללים בהתעלות, שרים בדבקות, אבל זה שייך לפויער'ס. כאלה שאין להם שייכות ללימוד. מי שלא יכול ללמוד שלושה סדרים, שייסע כמו עגלון להונגריה. אבל אנחנו? מה זה בזבוז הזמן הזה? מה זו ההוללות הזו? ובכלל, ראיתם איזה ספר על הש"ס של ר' ישעיל'ה? איזה חידוש טוב? סטנסיל על הרמב"ם? אז מה ההתלהבות?
אלו בדיוק מסוג הדברים הבודדים שהיו משיגים אידיליה נדירה בין המשגיח והראש ישיבה. זהו ביטול תורה למהדרין ולכל הדעות, שאין בו כל פקפוק.
אבל מילא ביטול תורה. לא שאנו מזלזלים חלילה, אבל לא צריך לנסוע להונגריה כדי למצוא מתחם שיש בו ביטול תורה.
גם הרוח של המסע רחוקה לגמרי מההווי של קלם וסלבודקא. אם בישיבות ליטא חינכו דורות להתייסר מכל הנאה שנופלת לך בטעות – הרי הנסיעות האלה גם בחלק הגשמי וגם בחלק הרוחני הן כולן הנאה.
הרי ההנאה הכי גדולה שנצרבה ב'גן' הליטאי היא 'הנאת הייסורים' או 'ייסורי ההנאה'. תן לו הספד טוב והופך קרביים – והוא בעננים. התחושה הטבעית והנוחה יותר היא במוצאי שבת סליחות באווירת הפחד והאימה שמתפשטת ברחוב שמגיעה לשיאה ביום הכיפורים והרבה פחות ב'זיצים' ומסיבות.
זה לא שבמקרה יוצא שלא נהנים מהחיים, אלא כל ההנאה בחיים היא לא ליהנות. זו משנה סדורה שזר לא יבין אותה.
רואים מישהו אוכל טוב, וישר נפלט מהפה: מה זה הפרעסריי הזה? איפה העדינות של בן ישיבה?
ובכלל, היחס לאוכל הוא כמו ל'רע הכרחי'. לא לעשות עסק. או כמו המשפט שכולנו גדלנו עליו 'אוכלים כדי שיהיה כוח ללמוד'.
אני אתוודה כאן. זה לא פשוט עבורי, ואני יודע שבחוגים נרחבים אשלם על כך מחיר אישי כבד. אבל למעשה, רק בגיל שלושים הבנתי שאין באמת דבר כזה סטייק עוף, ומדובר בכינוי מכובס לחזה עוף שנועד לשדרג אותו בשביל לחסוך כסף באירועים. עד לפני כמה שנים כששאלו אותי אם אני רוצה עוף או סטייק, לא היה לי שמץ של מושג שיש סטייק שהוא לא עוף. שנים לא הבנתי מה זה כפל הלשון עוף או סטייק, הרי חד הם.
והשיטה הזו, שיטת ה'סטייק עוף' – הצמיחה גדולים וענקיים. ראשי ישיבות וכל הדור הקודם שבזו להנאות, ויתירה מכך לא ראו איך אפשר לחבר את ה'עולם הזה' – את ההנאות הארורות של החיים ששואבים אותך למטה – לחיים נעלים של רוח וקרבת אלוקים.
…
לא תשפוט
אבל הדור החדש, כך נראה, מתקשה עם הסטנדרט הזה.
מי שהציעה תוכנית חלופית היא השיטה החסידית. שלא יובן חס ושלום, אף אחד לא בא לרדד את שיטת החסידות הרחבה והעמוקה מני ים לגובה של סטייק עוף, אפילו לא של סטייק אמיתי. חס ושלום.
אבל כן יש בחסידות הכרה עמוקה שהקב"ה נמצא גם בארוחה טובה, גם בדרך לציון וגם כשעושים לחיים. לית אתר פנוי מיניה.
השיטה הליטאית היא טוטלית. חד ממדית. סגפנית, צועדת בדרך העולה בית א-ל בריצה שמותאמת לאצנים אולימפיים. לא עוצרים בדרך למעלה אפילו להפסקת שתייה. זה לא מתאים לכולם. יש היום עוד ועוד אנשים שלא רוצים לוותר על הרוחניות, אבל הם לא יכולים לוותר לגמרי על הגשמיות. הם רוצים גם וגם. ואם אפשר להכניס בגשמיות גם רוחניות – זה הדבר הנפלא ביותר.
והגילוי הזה, שאפשר לקחת את כל העולם הזה ולהרים אותו טפח או טפחיים מעל הקרקע, חשף לציבור גדול עולם חדש ומופלא. אפשר לאכול טוב, ואחר כך להבקיע שערי שמיים ולבקש ישועה בציון – ואין סתירה בין הדברים. ההפך. החסידות חידשה שיהודי שבע, יהודי שטוב לו, יהודי שמח – הוא יהודי שאהוב ומרוצה לפני הקב"ה לא פחות, ואף יותר, מיהודי ששקוע במרמור ועצבות.
וזה הביא אותי לחשוב שאם יש ביקוש כזה לנסיעה אולי צריך להרחיב עוד את הקונספט. לגלות לאנשים איך אפשר להרים את היום־יום שלהם. לתת טוויסט לשגרה שכוללת לעיתים רק לימוד בכולל, ולהוסיף קצת שאר רוח. קצת חסידות. קצת שמחה. לתת טעם, כוונה וחדווה בכל דבר.
אנחנו חיים בדור השפע על כל המשתמע מכך. היהודים רוצים גם וגם. הם כבר לא מסתפקים בחיים חד ממדיים.
אין ספק שיש פה ירידת הדורות.
אבל השאלה היא מה עושים כשרואים מישהו בירידה. זורקים אבן אחר הנופל, או פותחים לו שולחן באמצע הירידה, מושיבים אותו לאכול, מעלים חיוך על פניו ועוצרים את ההתדרדרות למטה?
השיטה החסידית פותחת שולחנות לאורך כל המדרון. בכל פינה שלא תיפול תמצא שולחן פתוח. אוכל טוב ואיזו מעשייה חסידית או ווארט משובב נפש. בציבור הליטאי, השיטה אחרת. עד שתגיע למטה לא יחכה לך שום שולחן בדרך. כשכבר תגיע למטה, מרוט וחבול, מוכה בכל חלקי הגוף, יזכרו לפתוח לך שולחן קטן עם בקבוק סודה שפג תוקפו, ולא יבינו למה אתה לא מתיישב כמה דקות וחוזר מייד למעלה. לישיבה.
לר' ישעיל'ה לא נוסעים בגלל המערכות שלו בדיני בכור או קודשים. לר' ישעיל'ה נוסעים כי הוא נותן את התחושה שליהודי יש מקום רוחני נטול שיפוטיות, ולא כל ארוחה היא 'פרעסריי'. יש ארוחות של התעלות, של נשמה, של קבלה והכלה.
ולוואי שנזכה לפעול ישועות לכלל והפרט.
…
לחיים בכנסת
ואם כבר הבדלי הגישות, חייב לשתף לסיום בחוויה קטנה.
לפני כמה שבועות הזדמנתי לכנסת ישראל. התמזל מזלי, ובאותו יום הושבעו לתפקיד חברי כנסת, שניים: הרב משה רוט נציג חסידות צאנז והרב אליהו ברוכי מ'דגל התורה'.
שני נציגים טובים ומעולים, וה' יעזור שיצליחו בתפקידם ויקדשו שם שמיים.
אבל היה אפשר לראות ממש בחוש מי שייך למפלגת הסגולות ומי שייך למפלגה שעדיין לא זכתה.
הרב רוט, יהודי נכבד ונשוא פנים, הגיע מלווה במשפחתו הרחבה, ילדים וילדות כולם זרע ברך השם. כל אחד החזיק בידיו שקית גדולה עם תופינים. בורקס, רוגלך, קצת 'לחיים', אולי אפילו פירות יבשים וקצת דגים מלוחים, מי יודע.
קשה היה להסתיר את השמחה. אבא נהיה חבר כנסת. הלא דבר הוא.
אחרי שהוא הושבע לתפקיד, יצאה כל החבורה העליזה לחדר הסיעה, פתחה את השקיות, ערכה שולחן כמו שצריך וחגגה את המאורע. כולם הוזמנו כמובן, עשו ברכות, אכלו, שמחו ואיחלו לרב רוט הצלחה גדולה.
גם הרב ברוכי הושבע. אולי לא ראיתי, אבל לא שמתי לב שמישהו מהמשפחה הרחבה הגיע. ביחס למצב בערים החרדיות, חבר כנסת זה פרנוסע לא רעה, ויש אפילו נהג ודלקן. אבל עם כל הכבוד – בטח אמרו לעצמם בני המשפחה – הוא לא נהיה ראש ישיבה. על מה יש לחגוג?
כשיצא חבר הכנסת ברוכי מאולם המליאה, אחרי ההשבעה המרגשת, הוא הסתכל ימינה ושמאלה, חשבתי שהוא מחפש מישהו להרים איתו 'לחיים', אבל אז הוא שאל בקול לחוץ:
מנחה, כבר התפללת?
ואשרינו שזכינו שייצגו אותנו גם הרב ברוכי וגם הרב רוט.
נהרא נהרא ופשטיה.
