ישראל יוסקוביץ א' ניסן התשפ"ה

 

נתחיל מהסוף: רונן בר חייב ללכת הביתה. עכשיו, שלשום, לפני שנה.

אם מוסד האחריות עדיין קיים, ראש השב"כ היה צריך להניח מפתחות בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, בשעה 06:30. דקה לא אחרי.

אף על פי שבאותו לילה גורלי היה היחיד מהנושאים באשמת המחדל שלא הסתפק בשיחת ועידה טלפונית אלא מיהר למשרדו ושיגר לדרום את יחידת הסיכול המיוחדת, צוות טקילה, האומץ המבצעי לא מכסה על כישלון ההתרעה.

ואחרי שכתבתי את המובן מאליו, חשוב לדעת: עובדתית, לא ספקולטיבית, לא זה מה שהביא את ראש הממשלה להדיחו.

לפני שלושה שבועות, שעות לאחר שנתניהו האשים את בר ב"סחיטה באיומים", השניים נפגשו. בר, שותף לשורת מחדלים אך גם אדם שמבין דבר או שניים בפוליטיקה, ביקש לדעת: על מה אתה מבסס את ההאשמה הזו? מתי בדיוק סחטתי אותך?

נתניהו גמגם. הוא שלף מאמר פרשנות שעליו חתומה פובליציסטית חסרת רלוונטיות, שבו טענה כי מומלץ לו להיזהר מראשי שב"כ לשעבר ש"עלולים לחשוף דברים עליו ועל משפחתו". בר, שכבר שמע תאוריות קונספירציה משונות, לא האמין למשמע אוזניו: "מעולם לא פגשתי את הכותבת; לא דיברתי איתה", טען.

נתניהו לא קיבל את זה. הוא כבר היה מושקע בהליך הדחתו; המאמר היה בסך הכל קטליזטור להראות לו את הדלת החוצה בלי שיידרש לצעד אקטיבי.

בניגוד לנטען, אמר דובר רה"מ: ההחלטה לסיים את כהונת ראש השב"כ הייתה שם הרבה לפני שפרשת קטאר-גייט פרצה לחיינו. על הדיוק בלוחות הזמנים יש עוד עבודה לעשות: בשונה ממה שאמר, השחיקה ביחסי האמון לא החלה בשבעה באוקטובר אלא  בימי המחאה נגד הרפורמה, כשמשפחתו סברה שבר לא עושה את תפקידו בהגנה עליה מפני המוחים.

השבוע, נוכח הפרסומים על כך שהורה לעקוב אחרי אנשי משטרה והשר הממונה, ואולי גם אחרי המפכ"ל כפי שטוען בן גביר, ניתן להבין מה מקור החשש. לפעמים, גם אם אתה פרנואיד – אין זה אומר שלא רודפים אחריך.

לעניות דעתי, במקרה דנן מדובר בפרנויה שמזינה עצמה. הכשלים שהיו בליל גלנט – כשמפגינים הצליחו לחדור את מעגל האבטחה הפנימי – הפכו לאירוע מכונן בבית משפחת נתניהו. מאז כל חריקה נשמעת כמו תוכנית הפיכה. ההיגיון התחלף באינסטינקט הישרדותי.

וכשהכובע בוער על הראש ואתה ממילא לוקה בתחושת נרדפות, מן הסתם גם תחשוד במי שאוצר את סודותיך שיום אחד יחשוף אותם. בוודאי אחרי שקודמו של רונן בר בתפקיד, נדב ארגמן, איים בטיפשותו בריאיון עיתונאי כי יחשוף פרטים רגישים על ראש הממשלה אם הוא יפגע בדמוקרטיה.

בר, שבלאו הכי היה על הכוונת, נחשד מייד כמי שעומד מאחורי הריאיון והרעיון המאפיוזיים.

כך או אחרת, במדינה דמוקרטית, מתוקנת, הדרג הנבחר הוא הדרג שמחליט את מי למנות ולמי להראות את דלת היציאה.

בקטטה המכוערת בין בר לנתניהו, אין לי צל של ספק מה צריך להתרחש מכאן ואילך: רונן בר חייב ללכת הביתה. זה לא הוא, זה אנחנו. אין מצב שהמדינה תמשיך להתנהל כשראש השב"כ וראש הממשלה לא מדברים ביניהם. אין מצב כזה.

 

 

בבוא העת להכריע, נתניהו יחליט כנראה לכבד דקלרטיבית את החלטת בג"ץ, ודה־פקטו לנטרל את כוחו והשפעתו. בדיוק כפי שנהג (אחרי אין ספור הכחשות מוקדמות) עם צוות המו"מ כששלף אותו משם והכניס במקומו את סגנו מ', אח שכול ומועמד ראוי לכל הדעות.

לכן, מצופה מראש שירות הביטחון הכללי לוותר. ממילא מסגרת האשראי שלו הסתיימה אחרי האסון שהתרחש במשמרתו.

אילו היה מסתדר עם הדרג המדיני ניחא, אבל במצב הנוכחי לא ייתכן שימשיך. הוא אינו יכול להיאחז בתפקידו כשזה בא על חשבון הציבור שמשלם את המחיר על הנתק השורר בין הדרג הנבחר לדרג הנבחר על ידו.

תהא אשר תהא הסיבה לסירובו של רונן בר להשלים עם הדחתו. בין אם מדובר בפרשת קטאר-גייט שטומנת בחובה חשדות חמורים, ובין אם בלחצים פוליטיים מסיבות אחרות, דבר אחד ברור: גם אם החקירה תיכנס להילוך איטי, או תוקפא כליל, הסכנה האמיתית נמצאת במקום אחר.

שכן, חמור בהרבה הוא תרחיש שבו שירות הביטחון הכללי יידרדר למלחמות פנימיות. אם רונן בר ימשיך להיאחז בכיסאו, ההמשך ידוע מראש והתוצאה מדאיגה: נתניהו ירחיב את סמכויות הכפופים לו, בר יעתור לבג"ץ כדי להגביל אותם, ומשם זה יתגלגל לבד: קרבות סמויים, תדרוכים הדדיים, איסוף חומרים, מחנות פנימיים, וכל הטוב שחסר לנו בתקופה שבה אנחנו נמצאים.

אני מנחש (לא יודע) שבימים הקרובים רונן בר יודיע על מועד סיום תפקידו. ההיגיון הבריא אומר שאם טובת המדינה באמת עומדת לנגד עיניו, עליו להגיע למסקנה הפשוטה: בשקלול הכולל, הצעד הנכון והאחראי הוא להשלים עם ההחלטה ולעזוב.

למיטב הבנתי, הוא אף התכוון לעשות זאת מייד אחרי השלמת התחקירים, אבל אז באה ההסלמה מול ראש הממשלה סביב פרשת קטאר-גייט, והובילה אותו לדחות את הפרישה. לטענתו, מחשש שהחקירה תיגנז.

כעת, לנוכח ההתפתחויות האחרונות – ובעיקר העננה הכבדה שמרחפת סביב הדיווחים על מעקבים שבוצעו נגד שרים בכירים – סביר שיבין בעצמו: הצר כבר איננו שווה בנזק המלך. אם נתניהו יחליט לנהוג במקרה זה כפי שנהג עם הצבא וימנה אישיות קונצנזואלית כמו מ', לחששו אין גם על מה להישען. הנ"ל ידוע כאיש הגון. עד כדי כך הגון, שכבר אמר למקורביו כי אם בר יסרב ללכת ובג"ץ יאשרר את סירובו, הוא לא יסכים להתמנות במקומו.

ובשולי הדברים, קצת סאטירה:

אחת הטענות החדשות שמציג רה"מ בכתב האישום נגד בר, נוגעת לכך שלא העירו באותו לילה גורלי. לא חשוב שמיניסטריאלית אין זה תפקידו אלא של המזכיר הצבאי – ששלישו אכן קיבל עדכון אך משום מה המידע לא עבר ממנו הלאה. גם אם נניח שזו כן אחריותו, אי אפשר שלא לחזור לדברים שאמר לי ממש לאחרונה אחד ממקורביו, גורם ביטחוני בדימוס: "יש לו נס שלא העירו אותו", טען. וכל כך למה? שאלתי. "כי אילו היו מעירים אותו", אמר בכנות, "הוא היה מבקש לקבוע דיון ל־08:30 בבוקר וחוזר לישון…"

 

 

 

הרה"צ ר' נחמיה אלתר, בנו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, הציג השבוע לגדולי ישראל הקלטות שבהן נשמע רה"מ נתניהו מתחייב באוזניו ערב העברת 'חוק הרווחים הכלואים' כי מייד לאחריו יעביר חוק המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות.

לפני שאמשיך, גילוי נאות: לא שוחחתי בימים ובשבועות האחרונים עם שום גורם, רשמי ושאינו רשמי, מחסידות גור. אני כותב את הדברים הבאים כי אני מאמין בהם בכל ליבי ומנסה לשקף אותם לציבור הקוראים.

תודה על הסבלנות, עכשיו נוכל להמשיך: הדברים שהשמיע הרב אלתר צריכים להטריד כל חרדי שההיגיון מנחה את דרכו. מעבר לשאלות הפרקטיות שממילא נתונות אך ורק לפתחם של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, יש כאן נקודה עמוקה יותר, שעליה ביקש להצביע בנו של הרבי. המסר שלו היה ברור: היהדות החרדית הפקידה את גורלה בידי פוליטיקאי שמתחייב פעם אחר פעם, אך מתקשה לעמוד בהתחייבותו הבסיסית ביותר: יישום הסעיף המרכזי בהסכם הקואליציוני, שמסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות.

ולא מדובר בכישלון חד פעמי, אלא בדפוס. מיומה הראשון של הקואליציה הבטיח לשליחי גדולי ישראל כי יסדיר את מעמד בני הישיבות, אך הדבר לא קרה. מה כן קרה? כשממשלתו עמדה בפני פרשת דרכים והנ"ל נדרש לקולותיהם, שב והבטיח כי אם רק יעניקו לו את גשרון המעבר מעל המהמורה התורנית, תרתי משמע, מייד לאחר מכן יסדיר את הסוגיה.

זה קרה ערב הקמת הקואליציה כשחברי 'יהדות התורה' דרשו לסיים את הסאגה עוד בטרם הושבעה ממשלה; זה המשיך בתקציב המדינה הקודם; אחר כך ברפורמה; במלחמה; והנה הגענו למצב שבו חלקים גדולים ממחנה הימין אינם מוכנים לקבל מתווה גיוס כפי שהחרדים דורשים.

כלומר, במקום לקדם פתרון מקיף ברוח ההסכמות, דחו אותנו שוב ושוב, עד שעכשיו גם חוקים מצומצמים יותר מתקשים לעבור אפילו בקרב "השותפים הטבעיים".

אין לי מה להשיב לאלו שטוענים כיום, בהיגיון רב, שכל אלטרנטיבה שתבוא תהיה גרועה יותר. לכאורה, הם צודקים. במצב הנוכחי, אם תקום ממשלה שאיננה בראשותו, כולל ממשלת ימין מלא-מלא, חוק הגיוס שיונח על שולחנה יהיה הרבה יותר דרקוני ממה שמוצע כעת, שכן אין בסביבה עוד מישהו, שאיננו ראש הממשלה הנוכחי, שמוכן להפליג עד ועד בכלל במחיר נחישותו לשמור על הקואליציה שלו.

אבל אלו שצודקים כיום הם בדיוק אלו שטעו טעות חמורה אתמול. כמה התחננו אליהם; כמה הפצירו בהם. דבר לא עזר. במקום להבין שנתניהו הוא הבאג, הם האמינו בכל ליבם שהוא הפיצ'ר. אין מה לומר, בשורה התחתונה הם צדקו! הבאג אכן הפך לפיצ'ר. האלטרנטיבות שהיו התפיידו. אין כיום מישהו שייתן חצי ממה שהוא מוכן לתת. לפני המלחמה היו לא מעט, עכשיו אין. אנחנו כעת במצב שבו פירוק השותפות עם הליכוד יעלה לציבור החרדי במחיר כבד מאוד.

קָצְרָה, באמת שקצרה היריעה, מלהסביר עד כמה גבוה מחירה של הטעות הזאת. מישהו באמת חושב שהשנאה כלפינו, בדציבלים האלו, הייתה קיימת לוּ היינו מוציאים עצמנו מהוויכוח המתיש כן ביבי, לא ביבי?

לפיכך, מתישהו, אם וכאשר תצוץ נקודת יציאה נוספת ופרטנרים חדשים יפציעו בסביבה, ראוי לשקול מחדש את האופציות, שכן היהדות החרדית מעולם לא עמדה בסיטואציה כמו הנוכחית, כשהיא איננה יכולה לסחור בין המבקשים את השותפות עימה. יש מבקש אחד שאינו נושא ונותן אלא דורש שניתן וניתן, כשהוא טרם פרע את חלקו.

בדיוק כפי שאמר לו מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה הלל הירש שליט"א בשיחתם השבוע. בלי לצטט במדויק, אוכל רק לציין כי נתניהו נתקף בהלם כששמע את מרן שליט"א מדבר מנהמת ליבו ומתעכב איתו על כל פרט ופרט בהתחייבויות שנתן.

הוא הבין שגם אם צלח את המהמורה הנוכחית, מסגרת האשראי מתקרבת לסיומה.

 

 

 

לסיום, אני רוצה ברשותכם לשתף אתכם בעניין אישי. הדברים עמוקים מעט, לכן אבקש מכם להיות איתי עד הסוף ורק אחר כך להגיב.

בשבועיים האחרונים, בצל האירועים הקשים בין רה"מ לראש השב"כ, הייתי משוכנע בכל ליבי שגם אנשים שהיו מזוהים עם מחנה נתניהו, אך אינם ביביסטים, מתחילים להבין שהאיש איבד את זה. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, שעומד ראש ממשלה בישראל ומאשים את שירות הביטחון הכללי ורשויות ממלכה אחרות בתאוריות קונספירציה מופרכות. זה פשוט לא ייתכן. אדם כמו רונן בר שהקדיש שלושים וחמש שנים מחייו למען ביטחון ישראל, שסיכן עצמו תחת אש בסיירת מטכ"ל, ששלח אנשים למשימות נועזות בשטחים – איננו דיפ סטייט.

כשהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הפיץ מודעות בתשלום נגד ראש השב"כ לא יכולתי לעמוד מנגד. כמי שמיודד איתו ברמה האישית כתבתי לו שאני מזועזע. לא האמנתי שחודשים ספורים לאחר מכן כבר נהיה במקום אחר לחלוטין: הצעד של בן גביר ינורמל וראש ממשלת ישראל ירחיק לכת בטענות שלטעמי מופרכות מהיסוד. בעיניי, ההתפרצות של בן גביר על בר בישיבת הממשלה עד לכדי, כמעט, תגרה אלימה, היא תוצר לוואי של ההתרחשויות הללו. אין דין, אין דיין, אנרכיה.

מרוב כאב אישי על המצב, מיעטתי לדבר אקטואליה עם חבריי ומכריי בתקופה האחרונה. זה כאב לי ועדיין כואב לי, פיזית ממש.

עד השבוע, בבוקר יום שלישי. חבר קרוב, יועץ פוליטי שאני מאוד מעריך, התקשר. מפה לשם התחלנו לדבר פוליטיקה. בניגוד לשיחות הרגילות בינינו כמעט לא דיברתי. נתתי לו לשפוך את שעל ליבו. חצי שעה הוא דיבר ודיבר כמעט ללא הפרעה. ואני מוכרח לומר לכם: לא הפכתי לביביסט מושבע אבל הבנתי שיש צד שני למטבע. ולצד הזה ישנם הרבה טיעונים הגונים והגיוניים. לאו דווקא בהקשר ישיר להדחת בר, אלא בתפיסה של אלו שמשוכנעים באמת ובתמים בקיומו של שלטון פקידים. הם סבורים שמדובר באיזו קליקה אפלה שמתנהלת במחשכים כדי למנוע משלטון הימין להנהיג. אני לא בטוח בכך, יותר נכון לומר שאני בטוח שלא, אבל לגמרי מבין על מה מבוססות התחושות. הרבה מאוד פרטים נכונים, החיבור ביניהם, ההקשרים, שגויים אך מובנים.

מסקנות:

א.) אנחנו חיים בתוך תיבות תהודה. מומלץ לכל צד לבקר מפעם לפעם בצד השני. הוא יופתע מעוצמת השכנוע של בני הפלוגתא. הוא מן הסתם גם יתקשה להבין איך ייתכן שיש דעה כל כך מוצקה ומשכנעת שאיננה דעתו.

ב.) אני נדהם בכל פעם מחדש לראות את תגובת האנשים כשאני אומר להם: אתה יודע, באותה מידת שכנוע שאתה מדבר, גם הצד השני מדבר. ויותר מכך: הפחד, הדאגה האמיתית שפורצת ממך, זהים בעוצמתם לחששות הכבדים שהצד השני מביע. "מה אתה משווה", הם אומרים לי. "'הם' מוסתים בחדשות 12; 'הם' מוסתים בערוץ 14". ואז אני חוזר ואומר להם: אבל גם הצד השני טוען שאתם מוסתים. 'אז הוא טוען, אנחנו צודקים', הם אומרים. חד גדיא, חד גדיא.

ולמה אני כותב את זה? הרי אין סיכוי בעולם שמישהו ישנה את עמדתו. אגיד לכם למה: כי אני חושב שגם בציבור שלנו ישנם רבים-רבים שמאמינים שגם אם עמדתם צודקת, אי אפשר למחוק ולבטל את עמדת אלו שחושבים אחרת מהם. וככל שרבים יותר יאמצו את תפיסת העולם הזאת, כך תרד השנאה בינינו.

והאמת והשלום אהבו.