עלטה בחנוכה

זו הייתה ישיבת קבינט המלחמה הראשונה שבה לא השתתף הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, מאז חבר 'המחנה הממלכתי' לממשלת החירום. בקריה היה מי שהציע לחבר את איזנקוט באמצעות 'ורד הרים', אך אחרי נפילתו של האחיין מאור כהן איזנקוט, ופציעתו של אחיין נוסף, היוזמה נגנזה והמציע נכלם להעלותה.
גדי איזנקוט הוא דוגמה לא משקפת לרמטכ"ל לשעבר היודע לשים את האגו בצד. כשנקרא לדגל והתבקש לכהן כרמטכ"ל אחרי פסילת מינויו של יואב גלנט בשעתו, סירב וטען שאינו בשל לתפקיד. כשהצטרף לפוליטיקה, העדיף לחבור כמספר 2 למפלגתו של בני גנץ שדשדשה בסקרים, ולא למפלגתו של ראש הממשלה דאז יאיר לפיד. הדמות שבחר להביא עימו כנדוניה, היה ח"כ מתן כהנא, בתקווה שהביע בפניי אז, שאפשר יהיה לגשר בין המחנה הדתי לרחוב הכללי. כשנכנס לפוליטיקה, סיפר לי בהתרגשות על החינוך האמוני שהעניק לו אביו מאיר ז"ל, ששני נכדיו הקרויים על שמו נפלו בימים האחרונים בקרב.
בעלטה כמו זו שנפלה על משפחת איזנקוט בסוף השבוע האחרון, קשה למצוא נקודת אור – גם בעיצומם של ימי החנוכה. את הידיעה על מות בן הזקונים גל מאיר, קיבל הרמטכ"ל לשעבר וחבר קבינט המלחמה גדי איזנקוט בעודו יושב בחפ"ק של חטיבת עזה.
ביקור של חברי קבינט המלחמה בשטח – משנה תמיד את אופיו בהתאם לזהות השרים המשתתפים. בקבינט הנוכחי, שניים מתוך חמישה חברים הם רמטכ"לים לשעבר. כשהם מגיעים לשטח, השיח בינם לבין הקצינים והחיילים נראה יותר כמו תדרוך של קצין לחייליו, מאשר כשיח בין גורם מדיני לבין כוח צבאי.
הגנרלים אוהבים לחוש מעורבים עד לרמת הצפייה בפעילות הנעשית בשטח, בשידור חי. איזנקוט ידע שבנו גל משתתף בלחימה תוך כדי שהייתו באוגדה, אך באינטואיציה של אב שליבו מנבא רעות, העדיף להימנע מלצפות בתיעוד שהגיע היישר לחפ"ק באמצעות המצלמות שמותקנות על קסדות החיילים.
גם סיפורו של 'המבשר' מלמד על אופי המלחמה. האלוף במילואים נדב פדן שהתגייס בצו 8 ומשרת באוגדה, הוא בנו של בנצי פדן ז"ל, מפקד גדוד השריון 377, שבמלחמת יום כיפור בלם בגופו כמפקד חטיבת טנקי שרמן את כוח המשלוח העירקי, וסירב להתפנות מהחזית גם אחרי שנפצע בפניו וברגליו.
פדן האב קיבל על גבורתו את עיטור המופת. חמישים שנה אחרי קריסת הקונספציה ההיא, בנו נדב שהוקפץ לשירות מילואים נאלץ לבשר לרמטכ"ל לשעבר, תוך כדי סיור באגודה, על מות בן הזקונים שנפצע אנושות מפיצוץ מטען בפתח פיר של מנהרה בג'באליה ונפטר בדרכו לבית החולים.
דמים בדמים נגעו – של שני בני דודים הקרויים על שמו של הסב מאיר שעלה ממרוקו, ובן דוד נוסף שנפצע בינוני באותה מערכה. דמותה של ישראל בחג החנוכה התשפ"ד, רדופת שכול וכאב, מעמידה לרגע את הוויכוח הפנים חרדי שצץ לרגעים על מידת הכרת הטוב, באור שונה לגמרי.
הכיצד ניתן לנחם משפחה שמבכה על שני נרות הכבים באחת, בעיצומם של ימי החנוכה? וכי ניתן לומר מילת מחאה רעיונית – כשאחינו ובשרנו מחרפים נפשם ונופלים על קידוש השם והגנת עם ישראל? עת צרה היא ליעקב, והמשכיל בעת ההיא יידום. אין לנו אלא להתפלל וללמוד לשלום הלוחמים. ומן השמים ירחמו.

התחזית השחורה

החדשות הקשות שעליהן אנו מדווחים מדי בוקר, באיחור של 12 שעות איומות שבהן מתבשרות המשפחות על אובדן היקר להן מכל, כואבות עוד יותר לנוכח מראות הכניעה של מחבלי החמאס. בתחילת התמרון הקרקעי, הובאה כאן תחזית הגורם האמריקאי שביקר בקבינט המלחמה, והעריך כי מחיר המלחמה הכואב יעמוד על בין ארבעה לעשרים הרוגים, מדי יממה.
הגורם הביטחוני האמריקאי, הסתמך על הניסיון הצבאי המר של המרינס האמריקאי בקרבות נגד דאעש במוסול. ההשוואה לא הייתה במקומה, היות שתנאי השטח ברצועה סבוכים בהרבה. התשתית שבנה החמאס מעל ומתחת לפני הקרקע במשך שנים של סבבים שבהם הסתפקה ישראל ב'הרתעתו', הפכו את החמאס לאימתני יותר מדאעש בשעתו.
אם בתחילת המערכה נדמה היה שצה"ל מצליח למזער נזקים, הרי שכעת, ככל שהחדירה לשטח עמוקה יותר, גם מספר הנופלים הולך וגדל, בהתאמה לאותה תחזית איומה. מספר הנופלים על רקע כניעת החמאסניקים, מחדד את ההבנה כי למרות הצלחת המבצע, פנינו מועדות לתקופה קשה.
נכון לאמצע השבוע, צה"ל חצה את המספר הבלתי נתפס של מאה לוחמים מאז החלה המערכה הקרקעית. וכל זאת כאשר הלוחמה בשטח נמשכת ורחוקה מסיום. כיבוש הרצועה מתנהל לפי התוכנית, והתיעוד של מאות המחבלים שנכנעים במחזות שמזכירים את מלחמת ששת הימים, בהחלט מרשים. אך צריך לומר בכנות כי המטרה של חיסול החמאס טרם הושגה, אחרי יותר מחודשיים של לחימה.
לאן הולכים מכאן וכמה זמן עוד יימשך הגיבוי הבין-לאומי? השאלה הזאת התחדדה אחרי הווטו האמריקאי בראשית השבוע שמנע את קבלת ההצעה להפסקת אש במועצת הביטחון. מול 15 החברות הקבועות, התייצבה ארה"ב לבדה בהתנגדותה, לצד בריטניה שנמנעה.
העילה להימנעות הבריטית הייתה היעדר אזכור כלשהו לטבח ה-7 באוקטובר, והיא מדברת בעד עצמה. ישראל מאז ומתמיד – אהודה בקרב העמים אך ורק ברגעי חולשתה.
"האמריקאים הם המשענת הבין-לאומית והצבאית שלנו, והנשיא ביידן מתגלה בגדלותו כאוהב ישראל אמיתי", אמר לי השבוע המשקיף ומדליק החנוכייה בקבינט המלחמה יו"ר שס אריה דרעי. כששאלתי עד מתי יימשך הגיבוי האמריקאי מול עמדות שאר מדינות העולם, ובכללן מדינות המערב, השיב דרעי בהתאם לקו הרשמי: "אין דד ליין אמריקאי לסיום המבצע".
דרעי מציע שלא להציב שעון עצר ומדבר על לוחמה שתימשך תקופה ארוכה. גורמים בצה"ל נקבו השבוע בסד זמנים של כחודשיים וחצי עד להשלמת התמרון הקרקעי הגדול, שלאחריו יידרש צה"ל לפעול בעצימות נמוכה יותר, בדומה לנעשה כיום בתחומי יהודה ושומרון – שם השליטה והפעילות הצה"לית בשטח לא נפסקות לרגע.
אפשר לומר שבנקודת הזמן הזאת, אנו עדים לעימות המשמעותי הראשון בין ישראל לארה"ב. לא מדובר רק בשאלה התאורטית על מעמד הרשות הפלסטינית בעזה אחרי חיסול החמאס, שביידן ונתניהו מציגים לגביה שתי תפיסות עולם שונות – שמשרתות את שניהם מול הבייס.
האמירה המשמעותית יותר, היא זו שהשמיע הנשיא האמריקאי בנוגע לצורך של ביבי בהחלפת ממשלתו. מאחורי אותה עמדה, וחרף הגרסה הרשמית על היעדרו של דד-ליין מצד הממשל האמריקאי, מסתתרת מחלוקת על היום הבא, ולא רק על היום שאחרי.
אחרי החגים האזרחיים האמריקניים, מתכוון ביידן שמפגר בסקרים, לנהל קרב בלימה מול הציבור הדמוקרטי על הכהונה השנייה, והדבר האחרון שהנשיא זקוק לו מבית, הוא המשך מראות הלוחמה בעזה. תיעוד מאות אלפי העקורים ויותר משלוש מאות אלף בתים שנהרסו עד היסוד והפכו לעיי חרבות, הוא משקולת של ממש בקמפיין הבחירות הדמוקרטי של הנשיא הישיש שגם כך מתקשה לרוץ. כאשר לכל זה מצטרפים קולות השרים מימין שמובלטים, וכל אמירה שלהם – סטייל איום הטלת האטום על עזה – מובלטת בתקשורת האמריקאית, ביידן חש תעוקה.
את ההסכמה הישראלית, כמעט ללא תנאי, לדרישות האמריקאיות בנוגע לסיוע ההומניטרי יש לראות אפוא גם מהזווית הזאת. כל דרישה אמריקאית בחזית הסיוע שנענית בחיוב, מאפשרת לסחור בממד הזמן שמעניק הממשל לישראל בחזית המלחמה.
בניגוד לרושם שנוצר ולפיו ארה"ב כופה על ישראל העברת דלק, מזון, מאהלים וסיוע הומניטרי לרצועה, דרעי מדבר על קבלת הדרישה האמריקאית – כאינטרס ישראלי תחילה. "בלי דלק וחשמל, לא יהיו מים בדרום הרצועה ומשאבות הביוב לא יפעלו. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות גם לנו, אלה מגפות שיתפרצו וייאלצו את צה"ל להפסיק את המלחמה. למגפות, כפי שכולנו למדנו על בשרנו בקורונה, אין גבולות, וגם חיילי צה"ל ששוהים בשטח עלולים חלילה למצוא עצמם במצב סכנה".
הצגת הבקשות האמריקאיות כדרישות שישראל נאלצת להיכנע להן, משרתת את שני הצדדים. את ביידן תחילה, בזירה הפנים אמריקאית לנוכח הביקורת שמוטחת כלפיו באגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. הנראות של לחץ אמריקאי שמאלץ את ישראל להתקפל, מאפשרת לביידן להצטייר כמי שאינו מעניק לישראל רישיון להרוג, ללא הגבלה.
את קבינט המלחמה, שנשען על תשתית של ממשלת הימין הקיצונית ביותר מאז קום המדינה, ההצגה הזאת משרתת היטב גם כן. אלמלא מדובר היה בדרישה של ארה"ב שישראל נשענת על תמיכתה הצבאית והמדינית, נתניהו היה מתקשה להתמודד עם שרי הימין, שרוטנים על כל גלון דלק שעושה את דרכו לרצועה. אפשר לומר אם כן, כי גם בדרישותיו לישראל, מסייע ביידן לנתניהו בעקיפין. על פי נתוני הסקרים בארה"ב, לא בטוח כלל שהסיוע הדדי.

תוכנית פרישה
"אם מהלך ההצטרפות כולל מועד מוסכם לעזיבת נתניהו, יש על מה לדבר". זהו המסר שהועבר בימים האחרונים מכיוונו איווט ליברמן במענה לגורמים ששבו ובדקו את נכונותו להצטרף לממשלת החירום, כמשקיף בקבינט המלחמה, בלי לתחום את השהייה בממשלה אך ורק לתקופת המלחמה.
חודשיים מאז פרוץ המלחמה, והמחנות הפוליטיים בישראל מתבשלים על אש נמוכה, כאשר כל השחקנים עושים פוליטיקה תוך כדי לחימה: גנץ קורץ למחנה השמאל ונלחם בתקציבי החינוך החרדי, נתניהו משמר את קואליציית הימין וקורץ לבייס החרדי עם נאום ה'ילד חרדי אינו חצי ילד'. אך בתווך, עיני המערכת הפוליטית נשואות לשני גורמים מרכזיים: איווט ליברמן וגדעון סער, שחזרתם למחנה הימין עשויה להטות את הכף ביום שאחרי – ולא בעזה, אלא בירושלים.
גדעון סער אומר את דברו כמעט מדי שבוע, הן ברמת הקשר האישי שהתחדש עם נתניהו, והן בהצהרות שהאיש משמיע בתקשורת אך בעיקר בדיוני הקבינט המדיני-ביטחוני. הבידול של סער מגנץ בלט השבוע במיוחד, לנוכח התייצבותו של גדעון בראש מחנה השרים שקראת תיגר על המלצת קבינט המלחמה להתיר את כניסת הפועלים הפלסטינים לישראל. מרוב התמקדות בהתנגדות שרי הימין להצעת נתניהו, כמעט ונשמטה לה קריאת ההתרסה של סער מול גנץ.
"זו הצעה הזויה", הגדיר סער את המלצת מערכת הביטחון שקבינט המלחמה בהשתתפות שרי 'המחנה הממלכתי' ביקש לאמץ. "הרי הרציונל שלכם להכניס פועלים, נשען בדיוק על הקונספציה שקרסה, בלי לבדוק כמה מהפועלים בני 35 ומעלה היו מעורבים עד היום בפיגועים. הרי זה בדיוק מה שאמרו לנו לפני ה-7 באוקטובר, שאם נאפשר לעזתים להיכנס ולעבוד בישראל, ניתן להם אופק כלכלי ונפחית את האיום הביטחוני. כולנו ראינו את הצהלות של האוכלוסייה ביהודה ושומרון בשמחת תורה. זו אותה אוכלוסיית אויב שרוצה בהשמדתנו, ובזמן מלחמה אסור להכניס אותה לישראל".
המשתתפים שפשפו עיניים לנוכח הגורם שאליו כוונה הביקורת – קבינט המלחמה. מכל משתתפי הקבינט המורחב, רק השר לביטחון לאומי בן גביר נשמע כה נחרץ, כשהביע עמדה חד משמעית נגד הכנסת פועלים מיהודה ושומרון, ואף דאג לגיבוי מקצועי כעמדה רשמית של משטרת ישראל המתנגדת למהלך. מי שיכולים לנשום לרווחה הם רבבות תושבי הערים החרדיות צמודות הגדר, שהחזרת הפועלים הייתה מעמידה אותם בסכנה ברורה ומיידית. אז נכון שאי אפשר לזלזל בטיעון הכלכלי לנוכח המשבר במשק בכלל ובשוק הבנייה בפרט, אך 'החיים עצמם' כפי שלימד אותנו נתניהו בעבר, קודמים לאיכות החיים.
מעבר לשיקול הביטחוני, הפוליטיקה כמובן משחקת אף היא תפקיד מרכזי. גם בעניין המשך הישיבה בקואליציה, סער המחזיק בארבע אצבעות מתוך השתים עשרה שיש כיום למחנה הממלכתי, נשמע השבוע אחרת לגמרי מיו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, מה שגרם לאחרון לאפסן את איומי הפרישה, כדי שלא להישאר בדד עם ארבעים מנדטים בסקרים ושמונה במציאות. כך או כך, הנחת העבודה במערכת הפוליטית היא, שסער וגנץ – כבר לא.
מוקדם להריע לשובו של סער למחנה הימין. גם אחרי הקריצה ימינה וחידוש הקשר האישי עם נתניהו, כולל החלפת צעטאלע תוך כדי ישיבות הממשלה, כפי שנחשף כאן לפני כחודש, אי אפשר לצפות שסער ואלקין ידלגו חזרה לזרועות הימין, כאילו כלום לא קרה.
"חזרה של איווט למחנה הימין, תקל מאוד על סער לחזור הביתה", אמר לי השבוע אחד מראשי הקואליציה שמעריך כי נתניהו, שמבין זאת, מתחרט על הרגע שבו נענה לבקשת גנץ, ובלם את כניסתו של איווט, מטעמיו שלו, לקבינט המלחמה.
איווט עצמו מנמיך פרופיל מאז פרוץ המלחמה ונמנע מלתקוף את הימין ואת החרדים כמקשה אחת. אך נתניהו כפרסונה ממשיך לסבול מנחת זרועו כמעט בכל ריאיון. כשאיווט נשאל על כך בפומבי, הוא התעקש גם השבוע כי יסכים להיכנס לממשלה אך יצא ממנה ביום סיום הלחימה כל עוד נתניהו מכהן כראש ממשלה.
בשיחות הפנימיות, מתקבל הרושם שאיווט יסכים למהלך משולב, במסגרתו ביבי יפרוש מתפקידו במועד שייקבע מראש ויוסכם על כל ראשי קואליציית הימין. הסיכוי שנותנים למהלך כזה בסביבת איווט, אפסי עד בלתי אפשרי. נתניהו יודיע על תוכנית פרישה מרצון, ביום שגנץ יוותר מעצמו על הפנסיה התקציבית.

ביטחון אישי
העיניים נשואות אפוא למועד החמקמק והבלתי ידוע של סיום הלחימה – שהוא כשלעצמו מושג לוט בערפל. כבר כעת ברור, כי גם אחרי סיום המבצע הגדול, צה"ל ימשיך את פעילותו בתוך הרצועה בעצימות נמוכה. בד בבד, הולך ומתפתח האיום מצפון, כאשר בקבינט המלחמה נשמעים קולות ניציים שמתיישרים עם עמדת גלנט מלכתחילה, שלא להבליג על ההתגרויות של נסרללה.
אחד מחברי הקבינט הסביר לי השבוע כי בשלב הנוכחי, ואחרי שהאיום הרקטי מעזה צומצם משמעותית, יהיה נוח יותר להגיב בצפון כשסוללות ההגנה של כיפות ברזל – פחות ממניין בכל רחבי ישראל, בסך הכל – יוכלו להתמקד באיום מצפון.
אך שוב, גם כאן, השיקולים הביטחוניים והפוליטיים מתמזגים. לראשונה מאז הושבע כראש ממשלה ב-96', נתניהו הוא בעל עניין ניצי בניהול לוחמה, בניגוד לתוכנית ההפעלה שאפיינה אותו לחתור תמיד לרגיעה. ראשית, כל עוד הלחימה נמשכת, כיסאו מובטח. שנית, גם נתניהו עצמו מודע לכך שהסיכוי היחיד לאופק שיאפשר את המשך כהונתו, עובר בניצחון חד משמעי ובהגשת תוצאה של ריסוק החמאס.
נתניהו כרך תמיד את גורל האומה בנוכחותו ליד הגה ההנהגה, אך האינטרס הפוליטי של האיש היה מאז ומתמיד לשמש גורם ממתן ומאזן, ושבתקופת כהונתו תשרור רגיעה ביטחונית. מאז שמחת תורה התשפ"ד כל זה השתנה, והאינטרס הפוליטי העליון של נתניהו כיום הוא להותיר את המדינה ב'מצב מלחמה'.
"אני יושב לידו שעות על גבי שעות ויכול לומר ששיקול הדעת שלו נקי וממוקד בצורכי הביטחון", אמר לי אריה דרעי, אך אי אפשר להתעלם מכך שהפוליטיקאי השרדן בתולדות ישראל, נושם פוליטיקה גם בעיצומה של מלחמה.
בסקרי דעת הקהל שנתניהו מציג בסבב השיחות שהוא עורך עם ח"כי הליכוד, מצביע ביבי על מגמה שונה מזו שבאה לידי ביטוי בסקרי המפלגות שמתפרסמים בערוצים.
ביבי מציג כמה סקרי עומק שנעשו, ובמסגרתם ניכרת נטייה חדה ימינה של דעת הקהל הישראלית, כלקח ישיר ממראות ה-7 באוקטובר. הנטייה ימינה מזוהה אוטומטית עם דרישה שמשמיע מרבית הציבור הישראלי, בכל הסקרים, להמשיך את הלחימה עד למיטוט החמאס למרות המחירים הכואבים. האינטרס הביטחוני הכלל ישראלי והביטחון האישי של ביבי, שלובים זה בזה, והפעם מהאגף הימני דווקא.
ומכאן למסקנה שקוראת תיגר על כל מי שמתייחס לנתניהו כאל הססן סדרתי הבורח מהמערכה ומעגל פינות. האינטרס הישיר של נתניהו במערכה הנוכחית, הוא לוחמה ללא הגבלה. בכל קריאה של ביבי שתישמע מעתה ואילך להפסקת אש או למחווה הומניטרית, יש לראות אפוא המלצה אמיצה שמנוגדת לאינטרס האישי הישיר של האיש, ולא בריחה הססנית מהכרעה.