"זה אנחנו או הם", מנגן נתניהו על ליבם של מצביעי הימין, וחוזר אל ימי מנחם בגין שהצליח לחבר אליו את הקהל גם ללא שהיה ביניהם חיבור מהיסוד, מול בן-גוריון שהכריז: "בלי חירות ומק"י" ובכל זאת, המשימה של הליכוד תהיה כעת מורכבת יותר המחנה המכריע: מועדון ה-'לא רק ביבי' שמסכים שנתניהו מנהיג ראוי אבל לא יצליח לפתור את סבך בעיותיהם
1. המנגינה הנכונה
הניסיון לנמק בהבנת-חסר את הבחירה הרפטטיבית של הציבור הימני בבנימין נתניהו חוטא למציאות. בוחריו מודעים עד כאב לעובדה שישראל צועדת לבחירות, בפעם הרביעית מזה שנתיים, בגלל השיקול התועלתני שמניע את האיש. הם יודעים טוב מכולם, שבהיעדר תקציב מדינה ותוכנית שיקום לעסקים ולמובטלים, הראשונים להיפגע יהיו תושבי הפריפריה שחלקם הגדול נמנים בהם. התמדתם בשלשול האותיות 'מחל' בבחירות, מקורה ביכולת של נתניהו לגעת בעצבים החשופים, לנגן על המשקע העדתי ודרכו, ללוכדם תחת מנהיגותו – "מול כל השמאל".
ישאלו בהיגיון המומחים לתופעות פרדוקסליות (אין באמת כאלו), מהו סוד קסמו של מנהיג אשכנזי, ילד טוב רחביה, בוגר המכון הטכנולוגי היוקרתיMIT , שמצליח לעורר בבוחריו חרדה כל כך גדולה מסכנת שלטונם של מנהיגים כמו – אבי גבאי ועמיר פרץ או פואד בן אליעזר? איך ייתכן שדווקא בגין המנוח ויבדל"א נתניהו, הפכו לסמל המאבק הבין-עדתי בין ישראל הראשונה לשנייה?
במהלך השנים, טרו ושקלו ודשו בסוגיה הזאת אנתרופולוגים, פרשנים ומומחים מטעם עצמם. לא היינו נדרשים לסוגיה הזאת אלמלא מדינת ישראל לא הייתה נתונה כעת בפתחה של מערכת בחירות רביעית. השבר הפוליטי המתמשך מחייב להעמיק בה ולבדוק, מה גורם לציבור גדול ואיכותי לשלשל שוב ושוב את פתק ההצבעה של הליכוד, למרות הפגיעה האישית שהוא עצמו חווה מהסיאוב השלטוני שהשתלט על ההנהגה הנוכחית. זאת הפלטפורמה, הליכוד, לא האיש, יטענו הטוענים. לא זה לא. עובדה: כשאריק שרון הקים את 'קדימה', על אף שהבחירות התקיימו אחרי שנפל למשכב ואהוד אולמרט – לא האיש הכי נערץ בקרב מצביעי ליכוד – החליפו, מפלגת האם הוכתה שוק על ירך והתרסקה בבחירות לשנים-עשר מנדטים.
זה הקיפוח, יגידו האחרים. קיפוח? מצד מי? מצד ההנהגה הנוכחית שנמצאת כאן מאז 2009? בשם איזה קיפוח בדיוק אפשר להגיע בטענות לשמאל שממשלה בראשותו הפציעה כאן בפעם האחרונה בשנת 99 למשך שנה וחצי ומאז לא נודעו עקבותיה?
ואת אותן שאלות אפשר להפנות גם כלפי הציבור החרדי: אמנם בקלפי, עמדותיו בנושאים כלליים אינן באות לידי ביטוי, אבל לא אכה אתכם בתדהמה אם אגלה את אוזניכם לאמור שבכל הסקרים האחרונים שנעשו, מעל 90% מהציבור החרדי, הביעו תמיכה חד משמעית במנהיגותו של בנימין נתניהו. מול האלטרנטיבה של בנט וסער – (האחד חובש כיפה, השני שומר שבת) – זה אולי ירד במעט, אבל המגמה תימשך: הציבור החרדי רוצה נתניהו חזק.
לאורך השנים, נומקה התמיכה בליכוד בכך שלציבור החרדי חשוב לחבור למי שמצביעיו נמנים על הקהל המסורתי. קראנו לזה בשעתו: "אמור לי מי בוחריך ולא מי נבחריך". אבל עכשיו, כשבנט וסער עוקפים את נתניהו בנושאי דת ולאום, ומניתוח הסקרים האחרונים עולה שהמצביעים שלהם מגיעים מערוגות הימין, אי אפשר יותר לתרץ את התמיכה בבנימין נתניהו בשל הנימוקים הללו.
ואת התמיהות הנ"ל ניתן לתרגם גם לשפה האנגלית ולהפנותן לבוחר האמריקאי: כיצד ייתכן שמועמד שהגיע היישר מהסוויטה הנשיאותית במגדל טראמפ כבש את ליבם של יותר משבעים מיליון מצביעים בסבב הבחירות האחרון? מה מצאו מקופחי הממסד בדונלד טראמפ, שכמו נתניהו, הרזומה שלו חף מפעילות וולונטרית למען הזולת – שלא במסגרת הקריירה הפוליטית?
הם אינם היחידים במשחק הזה. כאמור, קדם להם מנחם בגין המנוח. יליד בלארוס, מנהיג האצ"ל הנערץ. שום דבר לא אמור היה לחבר בינו לבין ציבור בוחריו. ואכן, בשנותיה הראשונות של המדינה, רק אחוזים בודדים מקרב יושבי המעברות והפריפריה הצביעו חירות; רובם נתנו את קולם למפא"י. תחושות הקיפוח והדיכוי באו רק מאוחר יותר. בזמן אמת, הם תמכו בממשלת מפא"י מתוך הכרת הטוב על כך שהעלתה אותם ארצה.
דוד בן-גוריון נתפס אז בעיני קבוצות גדולות מקרב העולים, כמנהיג דגול שפרש עליהם את חסותו. וכשהוא קבע במסמרות את המונח "בלי חירות ומק"י", אותו ציבור נשמע לו. הסימטריה המעוותת שיצר בין חירות הציונית למק"י הקומוניסטית, הצליחה לגעת ברגשותיהם הפטריוטיים – (מזכיר לכם מישהו, רק מהצד השני של המפה הפוליטית? לא טעיתם). זאת ועוד, עצם מידורה של חירות ממוקדי הכוח השלטוני, מנע ממנה את הגישה למחנות העולים ולמעברות, לעומת מפא"י, שאנשיה היו אמונים על הטיפול בהם וידעו למנף זאת אלקטורלית.
עברו מספר שנים. ממשלת מפא"י הלכה וקרסה לתוך עצמה. הציבור הישראלי נחשף לצדדיה הכעורים של מפלגת השלטון. זה כבר לא היה רק האינטרס הציוני. הפרטיזניות השתלטה על ניהול חיי היום-יום: הכל נמדד ונבחן על פי מדד הנאמנות – הלנו אתה אם לצרינו; האם אוחז אתה בידיך את הפנקס האדום המפלגתי אם לאו. על פי הדיכוטומיה הזאת נקבע עתידך הכלכלי והחברתי. איכשהו, תקציבי הפיתוח, התרבות, החינוך וההשכלה, פסחו על עיירות הפיתוח והועברו היישר לערי המרכז המבוססות.
אט-אט, תחושת הכרת הטוב פינתה את מקומה לטובת רגשות קיפוח וזעם כבוש. משני צידי הכביש ניצבו מודרים ומנודים, בגין ומפלגתו מצד אחד, והציבור הפריפריאלי מן העבר השני. בשלב מסוים חצה בגין את הכביש. הוא חבר לבני עדות המזרח והצליח בכוחו הרטורי להצית בהם מחדש את אש התקווה. עוד ועוד קהלים מקופחים התלכדו סביב המנהיג הכריזמטי. ברית הדמים שנכרתה בינו לבינם היא שהביאה למהפך ההיסטורי ב-77, והיא שמלכדת גם היום את הדור השני והשלישי סביב מנהיגותו של בנימין נתניהו שמצליח לעורר בהם את פוליטיקת הזהויות; אנחנו מול האליטות.
בנוסף, מה שסייע להתגבשות הברית בין מנחם בגין ותנועת החירות לבין רבים מקרב הציבור המזרחי הוא הנרטיב הימני-מסורתי שביטא בנאומיו. הוא ניתב את הימין הרביזיוניסטי הרחק מתפיסתו החילונית האדוקה של מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי. בגין גיבש קו רעיוני ששילב בין לאומיות למסורתיות. הוא ביטא בכל הזדמנות כבוד לדת, למוסדותיה ולסמליה. הנרטיב שלו היה שזור במושגים וברעיונות שהיו קרובים יותר לתפיסה התרבותית-מסורתית של קבוצות מזרחיות רבות, מה שחיזק את הזיקה בין הציבור המזרחי לבינו.
נתניהו, כמו בגין בשעתו הולך בשנים האחרונות על אותו קו. לא חשוב מה הוא אומר בחדרים הסגורים (והוא אומר), מול המיקרופונים הוא חושף בן משפחה שעשה בדיקת DNA וגילה רקע משפחתי ליוצאי צפון-אפריקה; ומול המצלמות הוא מספר כיצד הוא מקפיד מדי שבת ללמוד עם בנו אבנר את פרשת השבוע.
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה החרדית. לכאורה, מועמדותו של גדעון סער לתפקיד ראש הממשלה הייתה אמורה להתקבל בהתלהבות בחברה החרדית. מדובר באדם מסורתי, שומר שבת במובן המחמיר של ההגדרה, אידיאולוג ימני, וחבר קרוב של חרדים רבים. אם בסבבים הקודמים האלטרנטיבה הייתה ימין או מרכז-שמאל, הפעם האלטרנטיבה היא בין ימין לימין מהודק יותר; אידיאולוגי יותר; חף מנסיגות וויתורים. בימים אחרים זה מה שאכן היה קורה בפועל, לא עכשיו. למרות שסער מתעקש לאפיין את מפלגתו על פי מצעו מקדמת דנא ומבלי לקרוץ, ולו בטעות, למצביעי שמאל, ההתלכדות מאחורי נתניהו נותרה כשהייתה.
ההסבר לכך זהה מאוד לכל מה שכתבנו לעיל. נתניהו – לא האיש הכי דתי בסביבה (באנדרסטייטמנט) – הצליח לעורר גם בציבור החרדי את התחושה שהוא היחיד שיכול לעמוד מול האיומים מחוץ. איש כבר לא זוכר לו את הקיצוצים הדרקוניים בשנת 2003 בקצבאות הילדים; אף אחד לא מגלה עניין בכך שעמדותיו האישיות בנושאי דת רחוקות שנות אור מתפיסת העולם של יהודי מאמין. חרדים רבים רואים כעת במועמדות של סער איום נוסף על הגוש.
לא סתם נתניהו חוזר כל הזמן על מנטרת "השמאל". גם הוא יודע שהפעם האחרונה שמישהו החזיר כאן שטחים הייתה ממשלת הליכוד בהתנתקות שהוא תמך בה שלוש פעמים. השמאל, זה רק שם קוד ל'אנחנו', ול'הם'. מי אלו אותם 'הם'? כל מי שקורא תיגר על שלטון הליכוד. הימין. נתניהו. ובסדר ההפוך כמובן.
2. צודק, אבל לא משכנע
ד"ר אבישי בן חיים עוסק בסוגיה הזאת כבר שנים רבות. לאחרונה הוא סופג אש וגופרית על "החוצפה" שלו להטיח את האמת הערומה בלב הפריים-טיים. הוא עושה זאת במסגרת כתבות צבע, פרשנויות רהוטות ומנומקות ופוסטים מרתקים שהוא מפרסם ברשת החברתית. "הטענה שלי", אומר בן חיים, "שהבסיס שמניע את כולנו ומגבש את עמדותינו הוא הזהויות. אנחנו לא פועלים על פי פוליטיקת הזהויות, אלא שהיא מפעילה אותנו. זה הבסיס שעליו נבנה בניין אידיאולוגי מרשים וערכי.
"נקודת המוצא הראשונה היא שהבחירה ההיסטורית, הזהותית והאידיאולוגית הברורה של ישראל השנייה הייתה ונותרה העדפת האינטרס והזהות הלאומית והיהודית, על פני האינטרס והזהות העדתית והמעמדית".
גדעון סער, אמרתי, ללא ספק המועמד האולטימטיבי של התזה הזאת.
"כדי לחזק את היסוד הלאומי", אמר בן חיים, "יש להחליש את שלטון ההגמוניה. נתניהו היחיד שמצליח לעשות זאת באופן היעיל ביותר. ההתלכדות סביבו מצד ישראל השנייה חסרת תקדים. בדיקת נתוני ההצבעה בבחירות 2020, בקלפיות שמזוהות במובהק עם ישראל השנייה ובקלפיות שמזוהות במובהק עם הראשונה – לא מותירה בכך ספק. אנחנו ראינו שככל שהקלפי היא יותר ישראל השנייה, כך היא יותר במובהק קלפי של מפלגות שנשבעו בשמו של נתניהו – כמו 'שס' לדוגמה, שהצהירה ערב הבחירות על תמיכה ללא תנאי בנתניהו כיוון שהיה ברור לבכיריה שאלמלא כן היא עלולה להפסיד מחצית מכוחה.
"למעשה", אומר בן חיים "אי אפשר למצוא אפילו מקום אחד בישראל השנייה המובהקת שבו נתניהו הפסיד, ואי אפשר למצוא אפילו מקום אחד בישראל הראשונה המובהקת שבו נתניהו ניצח. תאוריית ישראל השנייה טענה שיש תהליך שבו הזהויות הופכות להיות הדבר המרכזי ולכן נסיכי הליכוד ממשפחות מרידור, ריבלין, לבני, אולמרט, לבנת ואחרים חצו את הקווים אידיאולוגית ונפשית ועברו מחנה בגלל שפוליטיקת הזהויות מיקמה אותם סוציולוגית בישראל הראשונה וכחלק מפרויקט דיכוי ובלימת השנייה".
במילים אחרות: כדי למנוע מההגמוניה לשוב למוקדי הכוח, בן חיים סבור שדרוש מנהיג שמצליח לנקז אליו באופן המקסימלי את מצביעי ישראל השנייה כמקשה אחת "מול כל השמאל". לתפיסתו, לאיש הזה קוראים בנימין נתניהו. כלומר: חשובה לחלוטין עמדתך בנושאי מהות, אבל קודם לכן מועמדותך צריכה לעורר את רגש הזהות. על הבסיס הזה כמובן יש לבנות את הערכים והאידיאולוגיה.
גדעון סער, לשיטתו של ד"ר בן חיים, הוא לגמרי איש ימין ומנהיג ראוי. אבל היסוד, הבסיס שנדרש להנהגת המחנה קודם לכך. אז נתניהו אולי פחות אידיאולוג ועוד יותר פחות דתי, אבל כל עוד האידיאולוגיה הלאומית נשמרת על ידו, יכולתו לגעת במצביעי ישראל השנייה חשובה עשרת מונים.
הוא שולח לי מספרים שיוכיחו זאת; מדגם מתוצאות בחירות 2020. "תביט ברשימה", הוא כותב, "היא עצמה המסמך שמספר את סיפורה של ישראל".
המספרים מעניינים. הם עדיין לא עושים שכל בנוגע לתוצאות הבחירות. הציבור הימני בישראל מונה למעלה משבעים מנדטים ואילו נתניהו לא הצליח להגיע בכל שלושת הסבבים האחרונים לשישים ואחד מנדטים. אז אולי בקרב מצביעי ליכוד הוא מעורר את אותם רגשות שעליהם דיבר בן-חיים, אבל מלבדם, את יתר בוחרי הימין הוא הרחיק אל מחוץ למחנה. זה אומר שהיעד הסופי של בן-חיים מוחמץ בגלל אותו נתניהו שהוא כל כך תומך בו. רוצה לומר: ההגמוניה קרובה לשוב לשלטון מפני שבראש המחנה הלאומי עומד נתניהו.
3. המחנה החדש
אילו בני גנץ לא היה נאבק כל כך להשארתו של אבי ניסנקורן כשר משפטים, גדעון סער היה מתייבש כעת מחוץ למערכת הפוליטית והממשלה הייתה שורדת עוד כמה חודשים. "התפוצצתי על הרימון בשבילו", אמר השבוע גנץ. כמה ימים אחר כך, כשהכנסת התפזרה, ניסנקורן נטש את גנץ לדשדש סביב אחוז החסימה וערק למפלגתו החדשה של רון חולדאי; בניגוד לשר הביטחון, הוא לא מעוניין להתפוצץ על הרימון.
כך או אחרת, אינפלציית המפלגות משמאל מעמידה בסכנה את חלקן, שככל הנראה, לא ישרדו את אחוז החסימה הדרקוני. אם לא יתרחשו איחודים בין מפלגות והאגו והמשקעים ימשיכו לנהל את סדר יומם של מנהיגי המחנה יהיו כמה שישלמו את המחיר.
מפתה לחשוב שמי שאמור ליהנות מכל הטוב הזה הוא בנימין נתניהו. לא בטוח. אם גדעון סער יתרגם בקלפי את מספר המנדטים שהוא מביא בסקרים, זה אומר שלא חשוב מה יקרה בשמאל וכמה מפלגות יישארו שם מחוץ למשחק, גם אחרי הסבב הרביעי לא תהיה הכרעה. בהתאם, ממשלת המעבר תמשיך לנהל את המדינה עד לחודש נובמבר. אז, בהנחה שגנץ איכשהו יישאר כחבר כנסת, הוא יהפוך אוטומטי – לפי 'חוק יסוד ממשלת החילופים' – לראש ממשלה עד לקבלת הכרעה במערכה החמישית או השישית.
במערכת הפוליטית מעריכים שגנץ יחבור בשלב מסוים למפלגה נוספת ויבקש להיות בה מספר שתיים או אפילו שלוש, רק כדי לצלוח את החודשים עד נובמבר. מהלכיו האחרונים לא מתכתבים עם הכיוון הזה.
כך או אחרת, בשונה מהבחירות הקודמות, המשימה של הליכוד תהיה כעת מורכבת יותר. הרבה יותר קל למנוע זליגה למפלגת מרכז מאשר למפלגת ימין. ההכרעה בבחירות תהיה על שישה-שבעה מנדטים שיתלבטו בין 'תקווה חדשה' ל'ליכוד'. זהו מחנה קטן אבל מכריע. הוא אינו שייך למועדון ה-'רק ביבי' וגם לא לאלו שזועקים 'רק לא ביבי'. זה מחנה ה-'לא רק ביבי'. כלומר: בעיניהם נתניהו עדיין מנהיג ראוי. אפילו נערץ. הבעיה היא שעל רקע מצוקתם הכלכלית הם מתקשים לראות אותו בתוך סבך בעיותיו האישיות והמשפטיות מצליח לשקם את הכלכלה ולדאוג לעתידם. הם סבורים שבעיתוי הנוכחי נתניהו עסוק יותר בעצמו מאשר בהם.
על המנדטים הללו הוא נאבק עכשיו מול גדעון סער. האסטרטגיה שלו תהיה לשכנע אותם שלמרות הכל הוא היחיד שיכול להביא להם בשורה כלכלית. על רקע מסוקים (וירטואליים) שישפכו מהשחקים כסף על האזרחים, הטיעון שלו יהיה כך: כשם שהצלחתי להביא לישראל את החיסונים והפכתי אותה למדינה המובילה בעולם במספר המתחסנים כך גם את הכלכלה שלכם אוכל לשקם. סער לעומתו יטען: הייתה לך כמעט שנה לעשות את זה, אבל בחרת להכניס שוב ושוב את אזרחי ישראל לסגר שני ושלישי. מתוך עצלות ושיקולים אישיים, העדפת את הפתרון הנוח – שפגע במאות אלפי אזרחים שפוטרו מעבודתם ומחק ענפים שלמים במשק.
יהיה מרתק לראות מי יצליח לשכנע את מחנה ה'לא רק'. על כך ורק על כך, תוכרע מערכת הבחירות הקרובה.
4. בכל זאת דמוקרטיה – אבל אחרת
השבר הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה, מצית מחדש את הדיון על שיטת הבחירות הנהוגה בישראל. ביקשתי מפרופ' דן אבנון, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, לכתוב לקוראי המדור את זווית הראייה שלו על הכאוס הפוליטי.
להלן עיקרי דבריו:
"בשנה האחרונה אזרחי ישראל חווים שני משברים: משבר אמון ביחס לאיכות התפקוד של רשויות המדינה ומשבר תחלואה בגין התפשטות הקורונה. האם תפקוד לקוי של הממשלה ושל הכנסת בשנת משבר הקורונה הוא בשל היותנו משטר דמוקרטי? האם להחליף את הדמוקרטיה במשטר אחר? אציע כאן נקודת מבט שאינה מסתפקת בפעמיים 'לא'.
"ריבוי פנים פנימי, המאפיין כל אדם, משתקף בסדרי ממשל שנוצרו במדינות שנוסדו על ידי מהגרים שמאסו בצורך לציית למשטרים מלוכניים ריכוזיים, לא-ליברלים ודכאניים. לדוגמה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. שם בחרו במבני ממשל פדרליים, מבוזרים, כאמצעי למנוע רמיסה של חירויות יחיד וחופש של קהילות אמוניות על ידי ממשל מלוכני מרכזי וריכוזי. לכן יצרו מחוזות נפרדים, ובהם אזורי בחירה מקומיים. לכל מחוז ואזור בחירה – הייחוד והצרכים שלו.
"בהשלכה לישראל, במדינות דמוקרטיות פדרליות יש הכרה עמוקה בכך שדפוסי החיים בבני ברק שונים מאלו של רמת גן, וזה בסדר גמור. הבנה זו אודות צורכי היחיד כמו גם צורכי קהילה משתקפת בשיטת הבחירות האזורית. בחירת נציגים ישירות על ידי בוחרים במחוזות בחירה מחייבת נבחרים להיות קשובים למי שבחר בהם. אחרת יוחלפו על ידי המיוצגים במערכת הבחירות הבאה".
ומה עם המחויבות לכלל שלעיתים קודם לצורכי היחיד או לאינטרסים של מחוז בעל המאפיינים ייחודיים?
"זה," מציע פרופ' אבנון, "יהיה תפקידם של הנבחרים ברמה הארצית: לצד נציגי המחוזות ייבחרו נציגים ברשימות ארציות והם אלו שישמרו ויקדמו רעיונות ואינטרסים ברמה הלאומית. הם ייצגו ערכים, השקפות עולם ומצוקות של ציבור רחב, מעבר לישוב או המחוז המסוים, ויקדמו השקפת עולם חברתית כללית, תהא אשר תהא.
"השילוב בין חירות אישית לערבות הדדית חברתית, באמצעות שילוב בין נציגים הנבחרים ישירות לנציגים הנבחרים ברשימות ארציות, מאפשר פיקוח אזרחי הדוק יותר על החלטות של הממשל המרכזי. נציגי ציבור הנבחרים ישירות חייבים לתת דין וחשבון ישיר למי שבחר בהם. הציבור בוחר את מי שינהל את קהילתו וגם את מי שינהל את משאבי מדינתו. זו פרקטיקה דמוקרטית בסיסית.
"אני סבור שמה שחשוב לנו כדי להתאושש מהשפל בו אנו נתונים זה להעצים באופן מוסדי את המנהיגות ואת תהליכי קבלת ההחלטות בקהילות ויישובים בהם אנו חיים. לחזק אותם, לתת להם לנהל את המרחבים הציבוריים שלנו. זה בא לידי ביטוי בשילוב אזורי בחירה בשיטת הבחירות שלנו. לצד זה, לחזק את אותן רשויות מדינתיות שחייבות לתפקד לשם קביעת אמות מידה לביטחון ורווחת הכלל".
פרופ' אבנון משוכנע שהמשבר הנוכחי עשוי לקדם את המשטר הישראלי אל עבר הסטת משאבים מהממשלה לרשויות המקומיות, ולשיטת בחירות מעורבת, שבה ישולבו נציגי אזורים עם נציגים ארציים.
