ישראל מאיר
כ"ז תשרי התשפ"ו
1.
בין שמחת תורה לבראשית: סיפור ששמעתי מח"כ לשעבר הרב אליהו ברוכי (גילוי נאות: עבדתי איתו בעבר, ונשארתי חבר טוב שלו בהווה), עוד בתקופתו כיו"ר 'יהדות התורה' המקומית בפתח תקווה.
תשע"ד. לאחר סיבוב שני בבחירות נכנס מר איציק ברוורמן לתפקידו כראש עיר. בפגישת עבודה ראשונה עם הנציגות המקומית החרדית ביקש ראש העיר החדש ללמוד את התקציב שממנו נהנית הקהילה. בתקציב הופיע סעיף המתייחס לסיוע עירוני לתהלוכות הכנסות ספר תורה המתקיימות מפעם לפעם ברחבי העיר. ראש העיר הטרי ניסה להבין איך האירוע הזה קשור לעירייה. הסבירו לו שהכנסת ספר תורה אינה אירוע רק למשפחה או לקהילה שזוכה להכניס ספר תורה, אלא לכלל התושבים ולמעשה מדובר באירוע ציבורי.
ראש העיר השתכנע והוסיף תהייה חילונית שמאז הפכה לדבר תורה: "האמינו לי, אני אזרח שומר חוק. אבל אף פעם לא אבקש לרקוד עם החוק. ממתי אדם מקבל הוראה לשלם מס הכנסה, לשלם ביטוח לאומי ועוד אין ספור הוראות הנוגעות ליכולת שלו לעשות ככל העולה על רוחו והוא מבקש לרקוד עם ההוראות האלה? את זה לא הבנתי".
צילום: אריה לייב אברמס
2.
בין שכול לריקודים: עדיין בפתח תקווה והכנסות ספר תורה.
תשפ"ו. רחובות שכונת כפר גנים מלאים ברוקדים והצלילים הבוקעים מהרמקולים לא מותירים ספק: זו תהלוכת הכנסת ספר תורה. בתוך המעגל בני משפחתו של החייל אלקנה נבון הי"ד, שנפל לפני כשנה בג'נין, מקפצים ורוקדים בהתלהבות עם ספר התורה שנכתב לעילוי נשמתו. ארבעים ושניים יום בלבד אחרי נפילתו של אלקנה נפל בעזה בן דודו, איתי פוגל הי"ד. הסבא והסבתא איבדו שני נכדים. כאב המשפחה כולה, שלקתה בכפליים, קשה מנשוא.
מה פשר הריקודים האלו? אין משל שיכול לבטא את התמיהה. נניח שמשפחה שכולה זוכה בלוטו במיליוני שקלים בדיוק שנה לאחר נפילת בנם. האם הם יצאו לרקוד ברחובות? האם נהרת פניהם תהיה דומה למראה החגיגי של משפחת נבון הרוקדת עם ספר התורה של אלקנה הי"ד?
"נגיל ונשיש בזאת התורה". זה פלא. במידה מסוימת התרגלנו אליו. אבל לא צריך פה ראש עיר חילוני כדי שיאיר את עינינו להתפעל.
3.
בין תשרי למרחשוון: כוחו הגדול של ניגון נותן את אותותיו ביתר שאת בראש השנה וביום הכיפורים. פיוט המוכר מהיכל הנגינה, מילותיו נאמרות בלהט יותר, עם שימת לב מיוחדת בהיכל התפילה. איך מלמלתי את המילים של 'תִּתֵּן אַחֲרִית לְעַמֶּךָ' לפני שהכרתי את הביצוע של הראל טל שהפך אותן מפיוט אנונימי בשלהי תפילת מוסף של יום הכיפורים ללהיט חופות מרגש? אני לא זוכר. טוב שאני לא זוכר.
אין מי מאיתנו שלא מתרגש במיוחד בפיוט 'אָמְנָם כֵּן יֶצֶר סוֹכֵן בָּנוּ' כשמגיעים לשורה 'פְּנֵה לְעֶלְבּוֹן מְקוֹם עָוֹן לְהָשִׂים', הודות ללחן המרטיט של ר' משה גולדמן ז"ל, והדוגמאות הן רבות ברוך השם. מתחשק לי להוסיף לרשימה החלקית הזאת גם את 'לְבוֹחֵן לְבָבוֹת' בלחן הנפלא של נפתלי קמפה ואלי קליין, אבל אולי בבית הכנסת שבו אתם מתפללים טרם ניסו אותו (הפסד שלכם).
"אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה", אמר ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זצ"ל, והוסיף: "ואני אומר, שהוא–הוא היכל התשובה". יש רגע כזה באמצע הניגון שאתה מרגיש שעכשיו זה קורה. עכשיו, בניגון הסוחף, אתה מתעורר לחזרה בתשובה. עכשיו, בניגון הסוחף, אתה עומד כבן מרון. עכשיו יש סיכוי 'שיעיד עליי יודע תעלומות שלא אשוב לזה החטא לעולם'. זה לא ליד התשובה. זה אותו היכל. הלוואי שידונו אותי בדיוק ברגע הזה שבו אני מתרגש מהניגון.
'פנה לעלבון'. המילים הן מתוך פיוט שמילותיו קשות להבנה בקריאה ראשונה. הפירוש הפשוט הוא בקשה מבורא העולם לראות את הבושה שלנו מהחטא, את ה'עלבון', ולקחת אותה במקום ה'עוון', ובכך לנקות אותנו מהצחן ולבשר לנו: "לבך חוסים: סלחתי".
נתקלתי השנה בפירוש נוסף ומקורי ששדרג לי את 'פנה לעלבון', מתוך חוברת בשם 'דבר חריף'. כל שאני יודע על החוברת הוא מה שמופיע בכותרת המשנה שלה: "נלקט משיעוריו של הגה"צ רבי יהושע העשיל שארף שליט"א, רב ואב"ד חסידי רוז'ין קריית יואל".
הנה הדברים בעיבוד קל:
"'פנה לעלבון' פירושו שאומרים לבורא העולם קח את תיבת 'עלבון' המורכבת משתי מילים: עוון ולב. אבל אל תתייחס למילה עוון – 'מקום עוון להשים' בצד. ככה נשאר רק 'לב'. לב נקי וצח. כי הרי בפנימיות הלב כלל לא רוצה לחטוא וזה רק היצר שמצליח להכניס לו דמיונות ולגרום לו לחטוא. 'צחן הסר'. נשאר אך ורק הלב, ואז 'גם תבשר, לבך חוסים סלחתי'".
לבאר עכשיו את 'פנה לעלבון' זה לא אתרוגים אחרי סוכות. בחסידות מקובל לומר שהחודש שעליו נכריז בשבת הקרובה נקרא מרחשוון בגלל שהשפתיים עדיין מרחשין מעבודת התפילה של חודש תשרי. כלומר בכל הנוגע לניגוני הימים הנוראים, אנחנו עדיין בשוק ארבעת המינים.
***
בערב יום הכיפורים אירחה ישיבת מיר את המחזור התשיעי של 'ירחי כלה'. ליומיים שלמים תפסו עשרות בעלי–בתים את ספסלי בית המדרש ולמדו בחברותות סוגיות ישיבתיות, עם שיעור בעיון בסוף סדר א' ושיחת מוסר בסוף סדר ב'. זה לא 'קובעי עיתים', כי את זה אפשר גם בבית או בבית הכנסת המקומי; זה לחוות חוויה אחרת, לקבל דופק של אברך במיר.
מאחורי הקלעים נעשו מאמצים להסדיר ככל הניתן חניה קרובה בסמטאות מאה שערים. כשישבתי בפנים חשבתי שאולי חלק מהחוויה היה לשלוח אותנו, האורחים, דווקא לתחנות הפזורות בשכונות בירושלים ולהצטופף עם האברכים כבר באוטובוס בדרך למיר. עמידה בתחנה עם אברכי מיר היא לא עוד עמידה בתחנה והנסיעה באוטובוס למיר היא לא עוד נסיעה באוטובוס. הבית־מדרש מתחיל הרבה לפני ההגעה ליעד.
אבל השאלה הגדולה יותר היא לאחרי החגים: הכותרת של ההזמנה הייתה "להיכנס ליום הכיפורים מבית המדרש". למה זה קורה רק ביום כיפור? החיבור בין יושבי בית המדרש לבין מי שנמצא בחוץ ונושא עיניים בהערצה ליושבים שם, זקוק למפגש בתדירות גבוהה יותר. נכון, לא כל יום יום כיפור, אבל לא בשביל זה תיקנו לנו 'יום כיפור קטן'?
