ישראל מאיר
כ' אייר התשפ"ה
לפני שנים שמעתי מהדורת חדשות כשלצידי יושב גיסי, הרב דוד רוזנבלום, ראש מוסדות 'קדמא'. רגע לפני סיום מהדורת החדשות, הקריא הקריין ידיעה שולית על כך שאותר באקראי נפטר אנונימי והמשטרה בודקת מיהו (ללא קשר למלחמה. דבר שקורה מדי פעם). "בעולם מתוקן", אמר לי גיסי, "סיפור כזה חייב לפתוח את המהדורה. זקני העיר הסמוכה מגיעים למקום, מביאים עגלה מיוחדת ונושאים תפילה. אבל כיום מנסים להרגיל אותנו לכך שכל הסיפורים הפוליטיים שעליהם דיברו קודם רלוונטיים לנו יותר".
זה לא מדור חדשות, אבל הנה כמה סיפורים חדשותיים שנדחקו לשוליים בכוונת מכוון וחשוב שנדע אותם. החדשות, הרי, הן לא מה שמבשלים ומהנדסים בעבורנו. הן מה שמתרחש במציאות.
1.
ההודעה הרשמית והמפתיעה של ארגון הטרור חמאס, המבשרת על שחרורו של עידן אלכסנדר, ראויה להילמד בעיון. 'מאויבי תחכמני', כפשוטו. "זה חלק מהמאמצים להשיג הפסקת-אש, פתיחת המעברים ולאפשר לסיוע להגיע לעמנו ברצועת עזה", נכתב שם. כן, מתברר שמצור והרעבה הם כלי מציל חיים בעבור החטופים. כמה פמפמו לנו שצריך להכניס לשם אוכל 'בשביל החטופים', והנה, האויב בקולו אומר אחרת (בלי להזכיר אף מילה על ה'אסירים הפלסטינים' ו'כולם תמורת כולם').
בשורה הפותחת של ההודעה התנוסס משפט מצמרר במיוחד: "בשם אלוקים, הרחום ביותר, הרחמן ביותר". כמה אכזריות, דם ישראל נשפך כמים – והכל בשם אלוקים. כן, יש להם סוג של 'בס"ד' בראש ההודעה.
לפני יותר ממאה שנה חי בירושלים המהרי"ל דיסקין, שהיה נזהר שלא לעבור לפני מתפלל מוסלמי – כדין הגמרא לא לעבור לפני מתפלל, משום שהם מתפללים לק-ל אחד. על סמך הסיפור הזה ציטטתי כאן את שם אלוקים שבהודעת חמאס עם החלפת האות ה' באות ק'.
אבל נזכרתי השבוע בדברים שאמר לפני כארבעים שנה הצדיק הירושלמי הגאון רבי בן ציון פריימן זצ"ל (מתוך הספר המומלץ מאוד 'לבקר בהיכלו'): "למוסלמים יש אלוקים דתי וזה מעוגן באמת בהלכה. אבל מבחינה רוחנית זה לא שום עבודת השם. זה אלוהים זרים. מכוח זה אנחנו צריכים להתפלל ולהיות בטוחים שתפילתם ודתיותם היא אפס אפילו נגד הכי חילוני בעם ישראל, שהולך פעם אחת בחייו לבית הכנסת ובא פעם אחת ואמר קדיש".
2.
נמשיך במהדורת החדשות האמיתיות: בוועדת הכספים התקיים דיון חשוב על ההיערכות לל"ג בעומר במירון. ח"כ נעמה לזימי, העסוקה בדרך כלל בהבערת מדורות באיילון, הגיעה לדיון כדי לדבר הפעם על מדורה אחרת. הציק לה תגבור קו הרכבת צפונה על חשבון הקווים בדרום. אני לא מאמין שאני מצטט את חיים לוינסון, אבל כדי שתבינו עד כמה הדבר הזה הוא שפיות תחבורתית, כך כתב הנ"ל בעבר כשמישהו ניסה לעורר סערה בנושא: "טוב מאוד שמתגברים תחבורה ציבורית למירון, במיוחד רכבת. עדיף עשרות מונים מפקקי הענק באזור. טוב שנערכים! תִגברו גם למרתון תל אביב. זה דופק מישהו?" אבל אצל לזימי החלוקה בין הילולה בצפון לקו רכבת בדרום היא אוטומטית הטבה למשתמטים 'על חשבון' החיילים.
"גפני!" היא צרחה כאילו היא בקפלן, "הביזה שלכם וזה שאתם סוגרים את רכבת כרמיאל וסוגרים רכבות שלמות בזמן שחיילים חוזרים מעזה, זה עליכם, זה לא 'יחד', ככה לא נראה 'יחד'". אני לא אוהב להשתמש במילה אנטישמיות בפוליטיקה, אבל כששמעתי את ח"כ פינדרוס שהשתתף בדיון אומר "אנטישמיות כפשוטו" – הנהנתי.
אגב דאגה למלחמה, הנה מה שאמרה לפני כחודש: "החזרת כל החטופים בפעימה אחת וסיום המלחמה זה אינטרס ישראלי. המשך מריחת המלחמה ועסקה חלקית זה האינטרס של מממן החמאס". לא מבין גדול בניהול מלחמה, אבל להתנסח ככה 'לא נראה יחד'.
3.
השכול הלאומי – גרסת יאיר לפיד: ח"כ מתן כהנא (כחול לבן. כעת) הגיש השבוע הצעת חוק שנועדה להעניק תגמול כלכלי נוסף לאלמנות צה"ל. בניסיון להשיג תמיכה רחבה, הוא הגיש את ההצעה במשותף עם ח"כ ואלמנת הטרור לימור סון-הר מלך. לתדהמתו, חבריו לאופוזיציה מיש עתיד קיבלו הוראה להיעדר מההצבעה, בשל העובדה שהוגשה יחד עם ח"כ מעוצמה יהודית. "ככה לא מתנהגים. לא בשם השכול ולא בשם האנושיות", אמרה אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג הי"ד, שנפל בעזה.
חכמת ההמונים: "החלטתי ללכת צעד אחורה ולהתנצל בפני ערוץ 12 ואברמוביץ'. טעיתי. התכוונתי שהדם על הידיים של נתניהו". ינון מגל בתגובה להגשת התלונה נגדו על ידי ערוץ 12, לאחר שאמר שדם ההרוגים על הידיים של אמנון אברמוביץ'.
מבט
אין לימוד זכות על הכפירה החילונית כמו הקריקטורה שהופיעה בעיתון 'ידיעות אחרונות' בבוקר שלמחרת הנס הגדול עם שחרורו של החייל עידן אלכסנדר. זה כל כך רדוד, שזה אפילו לא מכעיס. מצד שני, זה כל כך רדוד, שכל מי שרוצה באמת להעמיק בהסברה יהודית צריך להבין שאנחנו לא בכיוון.
העם במדינת ישראל הלך לישון עם התיעוד המרגש של הסבתא גב' ורדה בן ברוך מקריאה 'מזמור לתודה' בהתרגשות מתוך ספר התהילים. "זה הנשק שלי, כל הזמן אני עם התהילים. יומם ולילה. מכוונת ומתפללת".
ב'עיתון של המדינה' חששו מהנרטיב הדתי גם בשחרור הזה, ובשעת לילה מאוחרת עבדו על קריקטורה חסרת טעם (גם בפרמטרים של הומור נטו זה דלוח לגמרי) כדי לשדר מסר אחר: זה לא התהילים – זה הדרכון האמריקאי.
עזבו רגע ויכוח רוחני. מה עם "כבוד משפחות החטופים" שאתם כל כך מטיפים אליו? משפחת אלכסנדר מתחברת יותר ל"בדרך אמונה שבתי" ופחות ל"אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת". למה לבוז לה?
והכי חשוב: זאת התפיסה שלכם על אמונה ותפילה? שאם יש לנו סיפור על אזרחות אמריקאית, אז שחרור של חייל יהודי ללא כל תמורה זה לא 'ברוך שומע תפילה'? מפחיד מה זה אומר עלינו, שומרי התורה והמצוות, המתפללים ופועלים לקדם את היום שבו ידע כל פעול כי אתה פעלתו. אם בצד המכחיש את השגחת הבורא בטוחים שדרכון אמריקאי הוא 'טיעון' נגד כוחה של תפילה, אנחנו צריכים לחשב הסברה מחדש. הוויכוח לא מתנהל במישור הנכון. קל לנו, בצדק, לכתוב נגד 'ידיעות אחרונות'. אבל כפירה רדודה מהסוג הזה צריכה לעורר חשבון נפש אצלנו. דילגנו על כיתה א' בדיון הציבורי. לקחנו כמובן מאליו את העיקר הראשון בעיקרי האמונה: "שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". מישהו מאיתנו ניסה פעם באמת ללמד את זה?
