פסח מצה וחיסון

האתגר של חג הפסח תשפ"א: להיחלץ מהמחולות סביב עגלי הזהב של העידן המודרני ולשוב אל התודעה היהודית האותנטית

א.

תחושה של חירות מנשבת באוויר. אחרי שנה של סגרים, בידודים וגלי תחלואה עולים ויורדים, העקומה מתייצבת תודה לקֵ-ל, המסכות יורדות והחיוכים חוזרים. השתא, בארעא דישראל, כולם חשים בני חורין. זכינו להיות המדינה הראשונה בתבל, שבה האוכלוסייה מתחלקת בין מחלימים למחוסנים. כולם מצפים כבר לחזור אל שולחנות ליל הסדר הערוכים והמלאים; לזכות סוף כל סוף למגע ידם של ההורים, לשמוע את ברכתם ולשיר יחד עימם בליל התקדש החג.

וזה בדיוק הזמן, כשכולנו מסובים כבני מלכים ורוח הגאולה כבר מנשבת, לעצור לרגע, לרומם מעט את המבט ולהעמיק בכל מה שעבר עלינו מפרוץ הנגיף ועד הנה. לספר את סיפור יציאת מצרים של תשפ"א. הסיפור שלנו.

השנה החולפת הייתה רבת טלטלות. בכלל ובפרט. סמלי שלטון מפוארים קרסו בקול רעש גדול. מצד אחד מנהיגים רבי עוצמה נחשפו במלוא עליבותם. המדע העולמי נתפס לא מוכן מול נגיף מיקרוסקופי. וגם במישור הפוליטי הכל מעורפל ומעורער. אם בארץ ישראל הניסיון הרביעי להרכבת הממשלה עוד לא ממש ברור, הרי שבאמריקה קם מלך חדש שנראה כמו מי שאינו רוצה להכיר את יוסף.

והטלטלה העיקרית מתחוללת במגרש האישי שלנו. היהודים של פסח תשפ"א שונים לגמרי. אין מי שלא חווה קושי בשנה האחרונה. לא מעט יהודים שזעקו 'לשנה הבאה בירושלים', כבר נמצאים בעולם שכולו טוב. אחרים נושאים עימם זיכרונות וקשיים. שלא לדבר על מיליונים שאיבדו הון, נכסים ומקומות עבודה. האדמה המוצקה שעליה דרכנו, חוותה רעידה וכמעט שאיימה לבלוע אותנו אל קרבה.

בתזמון הכי מדויק שיכול להיות, מגיע חג החירות שלנו. אנו זוכים לקבל מנת חיסון רוחנית: שבעה ימים של אכילת מצה, 'מאכל הרפואה' כלשון הזוהר הקדוש. מאכל שמחסן את הגוף ובעיקר מרפא את הנפש. ואם להודות על האמת, הנפש של היהודי בן ימינו, זקוקה לרפואה בתודעה האישית.

כל מה שצריך זה לברך המוציא ולהכניס מעט מצה אל תוך הפה. לטעום את המרקם הפריך ולשים לב אל הרכיבים: קמח ומים. וזהו. בלי שום אוויר של דמיונות, בלי יציאה מפרופורציות ובעיקר בלי שום מיתוג מנופח של כוחי ועוצם ידי.

המצה, היא כל מה שחסר לנו בנקודת הזמן הזו. בשנה האחרונה רבים מאיתנו מתנהגים קצת כמו הלחם החמצי. נכון, הרכיב הבסיסי הוא אותם לחם ומים. אלא, שכאשר מזניחים את חומרי היסוד ונותנים להם יותר מח"י דקות של תפיחה, הם פתאום מקבלים אגו ומנפחים את עצמם באווריריות חסרת פרופורציות. הם מחמיצים.

במקום לדבר על המשל, בואו נביט קצת סביבנו. העולם המערבי של זמננו – בעיקר בגרסה האמריקאית שלו – מציע לנו יותר מדי אוויר וכלום. מיליארדי דולרים מושקעים בפרסום ומיתוג. והפרסום הזה עובד. שלא לומר משבש את הקולטנים. כולנו התחלנו לסגוד לבועות, ולא משנה אם אלו מוצרים או אנשים ואפילו מנהיגים. כל אחד נבחן לפי רמת הידוענות שלו, ככל שיש יותר אוויר, הרי זה משובח.

עגל הזהב המודרני, הוא עגל של בועות אוויר ממותגות.

פתאום, בתוככי חדרים מסוימים בשטיבל'ך ובבתי המדרשות, אפשר לפגוש יהודים טובים עם כל ה'שמונה-בגדים', שמשוחחים בשפה המוכרת, אבל תוכן הדיבורים שייכים לעולם ההוא של עגל-האוויר. אפילו במחוזות הכי שמרניים ניתן לראות עצב וחרדה מנפילתו של דונלד טראמפ, או לשמוע דברי שבח וקילוסין על מבצע החיסונים הנהדר של בנימין נתניהו. ולהאמין באמונה שלמה שכל סדרת הפיצוצים המסתוריים באיראן, מקורה בנועזות של לוחמי הצללים הישראלים. ואלו הם רק דוגמאות מעטות מני רבות.

לרגעים נראה, שאימפריית הפרסום האמריקאית מצליחה להבקיע את חומות התודעה הכי שמרניות. לכל אחד מאיתנו יש שורה ארוכה של 'טראמפים' אישיים. מצבור של נכסים, תכונות וכישרונות, שהוא מייחס להם את כל ההצלחה. כשמישהו רק נוגע לנו ב'מגדלי טראמפ' האישיים, אנחנו נכנסים לסחרור סביבתי קשה מנשוא.

וזהו הלקח הכי דרמטי שהשנה האחרונה לימדה אותנו. המנהיג הגדול, בורא השמים והארץ, יצא בכבודו ובעצמו לטלטל את כל האלילים האישיים שלנו. שנה שלמה שהוא מערער את כל המציאות שהכרנו. סדר היום האישי שלנו וכל התוכניות – קורסים אל תוך עצמם. מלכים של אתמול מחזרים היום על הפתחים. העתיד של כל העולם מוטל בערפל גדול.

בשלב הזה, כמו במצרים, צריכים להרים את הראש השמימה, להיזכר בגורם היחידי שמניע את כל ציר חיינו מאז ומעולם. "וַיֵּדַע אלקים".

ב.

אחת הבשורות הכי חשובות שהגיעו ליהדות העולמית לפני למעלה משלוש מאות שנה, עם מהפכת תנועת החסידות, קשורה לגלגל השנה ולחגים שבתוכו. אם בעבר הורגלנו לחשוב שחגים וימים טובים הם ימי זיכרון שמציינים נקודה מן העבר, הרי שמאורי החסידות מציגים גישה מהפכנית: מדובר בימים שבהם מתחולל שינוי גדול בהווה. בדיוק כפי שהתרחש אז. אנחנו לא 'מציינים', אלא 'חווים'.

בחג החירות, אנחנו לא רק נזכרים שפעם יצאנו ממצרים, אלא אנחנו יוצאים פיזית ממצרים. האמירה הזו 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים', היא מאורע עכשווי. בכל דור ודור אנחנו חייבים לעשות את המהלך הזה, פשוט לצאת מן ה'מצרים' שלנו, השעבודים המנטליים שכולאים אותנו. בכל שנה יש לנו את ההזדמנות לצאת מהמצרים הרוחניים והפיזיים שהתכדררנו ביניהם. התנופה של היציאה ההיא, ממצרים, מאירה ומקרינה במלוא עוצמתה עד לימינו ודוחפת אותנו לצאת מהמצר הפרטי שלנו.

זה קורה בכל שנה, אבל בתשפ"א אי אפשר להישאר אדישים לכך. אחרי שראינו בחוש איך נעשו שפטים גדולים בכל אלוהי-מצרים המודרניים, הגיע הזמן שנתעורר גם אנחנו ונתחיל לטפל בבצק שלנו, שלא יחמיץ.

כי בשלב הזה של השנה, זו כנראה המשימה הראשונית שעלינו לטפל בה. להוריד מהעיניים את המשקפיים האלה שמתפיחים ומחמיצים את כל המציאות שסביבנו. לקבל קצת יותר הבנה ופרופורציות לחיי היום יום.

נכון, ברמת הדקלום, שם שמים שגור בפינו. כולם אומרים 'ברוך השם'. כל השירים והלחנים מזכירים את 'הקדוש-ברוך-הוא', אלא שרגעי המבחן מלמדים אותנו, שיש פער גדול ובלתי נסבל בפרופורציות.

חסידים פיקחים היו מדגימים את העניין בשני סוגים של יהודים. שניהם עובדים לפרנסתם, שניהם מפגינים כישורים יוצאי דופן ושניהם מתפרנסים בסכום זהה. מה שעושה את ההבדל הגדול, זאת התודעה. האחד רואה את עצמו אדם כישרוני, מוצלח, מוביל, כריזמטי שגם זוכה לסייעתא דשמיא. אחרי כל עסקה הוא מרים עיניים לשמים ומודה. ליתר ביטחון. לעומתו, החבר השני חי בתודעה שיש מישהו שמנהל אותו, עושה לו, מוליך אותו וסוגר לו את העסקה. וכן, הוא גם נתן לו כמה כישרונות, כדי שלא יפריע לעסקה. אבל הכל מעשי שמים.

במילה אחת, ההבדל בין השניים, הוא ההבדל בין החמץ למצה. בין בועות האוויר לבין המציאות האמיתית והטהורה.

ג.

אחד הרגעים הכי דרמטיים בתנ"ך, מתאר מפגש פסגה מתוח מאוד בין שני אחים אויבים. יעקב ועשו. הישראלי מול האדומי. עשו כבר הכין את הסכינים ואת ארבע מאות שכירי החרב. יעקב כבר התפלל, שלח דורון ואפילו עשה סלקציה בתוך המשפחה, אולי ככה מישהו יינצל. ואז הם נפגשים. כמו אחים תאומים, הניסוחים שלהם ממש דומים. רק מילה אחת מבדילה ביניהם. כשהם מדברים על הנכסים וההישגים, עשו מתנסח 'יש לי רב', יעקב משיב 'יש לי כל'.

מי שממקד את המבט להבדל הדק הזה, הוא רבנו 'אור החיים' הקדוש זי"ע. במילה הבודדה הזו הוא מזהה את כל ההבדל. לעשו יש 'הרבה'. הוא מוכשר, מוצלח, איש עסקים קשוח ומרוויח. ואת ה'רב' הזה הוא מייחס לעצמו ולמעשה ידיו. לעומת זאת ליעקב יש רק נכס אחד – 'כל'. יש לו את הקדוש ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו והכל שלו. וממילא, לא משנה כמה יש לך. כי גם אם יש מעט ויודעים שהוא משמים הרי שזה 'כל', ולא חסר דבר.

ההנכחה של הקב"ה מעניקה ברכה אדירה, למעלה מדרך הטבע. האדם שמקושר אל הבורא, הרי שבאמת יש לו 'כל' לא חסר לו דבר. בדיוק כמו שאמר הנביא: 'כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר'.

ומכאן בקפיצה חדה אל ניסן תשפ"א. כולנו שמחים על מבצע חיסונים מוצלח, כולנו גם מחבבים נשיא אמריקאי אוהד ישראל, שמו של יוסי כהן ראש המוסד נישא בהערצה, אבל מה שמטריד, שלפעמים נראה שבשעת המבחן אנחנו מעדיפים את מבט החמץ. סבורים ש'אין על ביבי' או חוששים 'מה יהיה עם ביידן'. בעוד שמי שחי בתודעת המצה יודע, שברגע אחד ליבו של ביידן יכול להמציא את ההטבה הכי גדולה, ואחרון הח"כים שבמדינת ישראל יכול להנהיג ולהביא מזור גדול לעולם.

בדיוק כמו ביציאת מצרים המקורית. יש את אלו שהעדיפו להישאר במצר. גם בסיפור יציאת הקורונה, כנראה שיש כאלו שבמקום ללמוד ממנו מי השליט הכל יכול בעולם, יעדיפו להתחפר עמוק יותר בתוך המצרים, לחשוב שאולי התנהלות כזו או אחרת, או קשרים עם מנכ"ל פייזר או מודרנה, עשויים להציל.

וזה התפקיד שלנו ברגעים הללו של 'מכת חושך' המודרנית, כשהכל מסביב מתבלבל ולא ראו איש את אחיו, אנחנו נקום ונתעודד, נצא מאפלה לאור תודעתי גדול. נפסיק לסמוך על עצמנו ונתחיל להישען על אבינו שבשמים בהכרה חווייתית מלאה.

ד.

והיה גם אתגר חרדי נוקב בשנה החולפת. לימוד התורה, מוסדות החינוך ובתי המדרשות, ספגו מהלומה לא קלה. שערים נסגרו, מלמדים שבתו והרחובות מלאו בילדים משוטטים. זה אמנם כואב, אבל גם כאן יש לנו דרך להתבונן על המציאות במבט יהודי אותנטי, שיראה לנו את האור שמאחורי האפלה.

וגם כאן תמיד מרתק לחזור להיסטוריה. לאותו רגע הכי מצמרר בתולדות עמנו. כשמשה רבנו הרועה הנאמן יורד מן השמים ושני לוחות בידו. הרגע הכי נשגב, אלא שאז הכל מתרסק. העם יוצא במחולות סביב עגל הזהב. ידיו של הרועה הנאמן כושלות. הלוחות הקדושים, החרוטים באצבע אלוקים, מושלכים ונשברים.

לכאורה זהו רגע השפל הכי קשה. אבל כשמתבוננים לעומק, יש כאן גם בשורה ענקית. כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע מכוון את תשומת הלב לדברי המדרש המופלאים: "אמר הקב"ה למשה: 'אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשר דיברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם כמה מדרש ואגדות. כמו שנאמר 'ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושייה'".

והדבר נראה תמוה. מה היה חסר בלוחות הראשונים? מדוע בפעם הראשונה לא ניתנה התורה שבעל פה, זו שאין לה גבול ומידה? למה צריך לעבור כזו טרגדיה כדי לקבל תורה רחבה?

הרבי זי"ע, מפנה לאותה תפילה שכולנו אומרים שלוש פעמים ביום: "נפשי כעפר לכל תהיה – פתח ליבי בתורתך". כדי שהלב ייפתח לתורה, חייבים להכניע את הנפש, להשתלט על האגו היהיר, לחזור אל המצה, אל התודעה הראשונית, שיש משפיע ומנהל לעולם. הכרה שהיכולת שלנו להכיל את השפע האלוקי היא רק כאשר אנו מבטלים את עצמנו, מוכנים לברכת שמים.

רבותינו ז"ל במסכת שבת מלמדים אותנו, שהקדוש ברוך הוא הודה למשה על מעשה שבירת הלוחות. "יישר כחך ששיברת". ריש לקיש מנסח זאת בהסבר ברור: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה". והמסר מהדהד. מסתבר שעדיף לבטל לפעמים את התורה שניתנה בקולות וברקים, רק כדי להשיג את התודעה הפשוטה – שכדי להיות כלים לאור האינסופי הרוחני, היא בהכרת זהותנו.

ולא, 'נפשי כעפר לכל תהיה' – אין משמעו להיות מפסידן כרוני. להפך, אדם יכול וצריך לעשות חיל ולשגשג בכל דרכיו. כל השאלה היא התודעה, למי הוא מייחס את ההצלחות ועד כמה הוא מזהה את המציאות הרוחנית שמנהלת את הדברים.

ה.

כשאדם חושב שהוא הגיבור ובעל היכולת, מפקידים בידיו משמים את מושכות החיים ואומרים לו: 'בוא נראה אותך'. את התוצאות, ראינו על בשרנו בשנה האחרונה. כל המתוכננים, אלו שהתנהלו עם דו"חות וחישובים, המדענים במעבדות – נותרו הלומי פה. תפיסת העולם המערבית לא עמדה להם, כשנזקקו למעט חמצן נשימה.

לעומת זאת, אלו שזוכים לצאת מן המצר המנטלי, יודעים שיש להם 'כל'. הם מחוברים אל הסיפור הפנימי שמניע את העולם. כל ההתנהלות שלהם מול הסביבה, נקייה מחיפוש אשמים ומיצירת חיכוכים. הם בני החורין האמיתיים.

התקופה הקרובה, מזכירה במעט את היציאה למדבר. אחרי היציאה נכנסים לעידן חדש. צועדים בו אל הבלתי נודע, אבל יש לנו פתרון ומשימה. להשליט את התודעה האלוקית על כל חיינו. להיות תלויים בחסד שמים. כמו שביאר רבנו ישראל בעל שם טוב זי"ע בפסוק 'אשרי שקֵ-ל יעקב בעזרו' – מהי העזרה הכי גדולה שאדם יכול לקבל בחייו? ש'שׂברו אל ד' אלוקיו'. היכולת לנטוע את רגלינו בחיי המעשה ולא לשכוח לרגע שהמפתחות בידי שמים. היא הברכה הגדולה ביותר.

זוהי התפילה והבקשה הכי חגיגית שלנו. אחרי שאנו מצהירים 'אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו', אנחנו מייחלים ומקווים ש'שמך הגדול והקדוש, עלינו קראת'. שאכן נזכה וייקרא בנו השם הגדול ונזכה במהרה לאותו אור שאינו יום ואינו לילה, בבניין בית הבחירה במהרה בימינו.