פשוט להיות פשוט

 לתפוס את האושר

בעיצומם של ימי חול המועד הארוכים, בגן סאקר הלוהט והמיוזע, נטול פיסה אחת קטנה של דשא ועמוס לעייפה בנופשים וחוגגים, נפלה לי התובנה.

האושר והכבוד הם תאומים סיאמיים. כמה שאתה רודף אחריהם יותר חזק, הם תופסים את הספרינט של החיים. ממש אצנים אולימפיים.

על הכבוד נדבר בהזדמנות, בואו נדבר רגע על אושר.

השאיפה הכי גדולה של האנושות בעידן הנוכחי היא להגיע למצב של אושר.

בעבר הלא רחוק, אנשים לא חיפשו להיות מאושרים. הם רצו לשרוד. לחם, קצת בצל, קורת גג – וזהו. למי יש זמן לחשוב על אושר כשצריך לצאת בחמש בבוקר לשדה ולחזור לקראת ערב?

אבל היום אכשר דרא, יש המון זמן מיותר, ואנשים מחפשים אושר, סיפוק או כל מילה אחרת.

מכיוון שלהבדיל ממדעים מדויקים אין נוסחה מפורטת לאושר, הציבור מחפש אותו בכל מקום. עסוק במרדף אחרי חוויות, שלתפיסתו יביאו לו אושר.

לעיתים התהליך הזה דומה לדרך שבה ילדים לומדים לדבר או ללכת. מבקש האושר רואה אנשים אחרים שהוא תופס כמאושרים, והוא מתחיל לחקות אותם. הוא עושה בדיוק מה שהם עושים בתקווה שכך ימצא את האושר המיוחל.

אבל החיקוי הזה הוא מתיש. הוא לא נגמר. החיים הם לא תנאי מעבדה, והמאמץ הזה סוחט אנרגיות, כסף ומחשבה. אבל הבעיה החמורה באמת היא שהמאמץ לא מביא בסופו את המוצר המיוחל הזה. אין בסופו אושר. ריק מוחלט.

יצא לי פעם או פעמיים לכתוב פה על המרדף אחרי התמונה המושלמת או הסטטוס שובר הקופות. על כך שאנשים מקריבים את עצמם, את המשפחה, את החג – בשביל להשיג תמונה אחת שֶׁתְּדַמֶּה אושר. הם כבר הבינו שמאושרים הם לא יהיו – לפחות שהציבור יחשוב שכן. אולי אחרי המעשה יימשכו הלבבות, והם ימצאו שביב סיפוק.

אבל זה לא קורה.

אז נוסעים לחו"ל, או קונים יינות במחירים הזויים ובשרים שהתיישנו 45 יום, ובגדים – ומה לא, ורגע אחרי התמונה הכל קורס כמגדל קלפים. הקליפה יורדת, והאדם נשאר עם כל תלאות החיים פלוס החובות של כל המוצרים האלה שהתכלו והותירו אותו עם עוד חור בכיס. הוא לא באמת מבדיל בין בקבוק של 700 שקל לבקבוק של 70 שקל, ואם הוא יראה עוד חתיכה אחת של בשר הוא יקיא את נשמתו.

טוויסט וביצים קשות

ודווקא בגן סאקר, המקום הכי פחות נוצץ בימי חול המועד, משכנן של המשפחות ברוכות הילדים – יכולת פתאום לראות אושר אמיתי. פשוט. של פעם. ילדים צוחקים צחוק מלא בלי שאף אחד רודף אחריהם עם סמארטפון, רצים, קורעים את המכנסיים בנחת – מבסוטים.

האמינו לי, קל מאוד לתת פה תיאור סמי-אנטישמי, על המשפחה שנסחבת בשני אוטובוסים מנווה יעקב. משפחה אופיינית שנגררת עם כל המטבח על הגב. עם קופסאות של גלידת פלדמן שבתוכן חתיכות אבטיח פרוסות, וחבילה נוספת של כובעי שמש בלויים עם המיתוג הנצחי של 'חברון מאז ולתמיד' שהם קיבלו בעיר האבות אי שם בשנות התשעים העליזות.

על כולם מנצח האבא המאושר עם הפראק שיש עליו ארבעה סוגי כתמים, שמרחו עליו ארבעת הקטנים שמתרוצצים כעת סביבו. ההתכנסות המשפחתית היא לכבוד הילד הגדול שחוגג ברוך ה' את יום הולדתו הרביעי עם בני הדודים מקריית יובל, שאיתם סוכם שיביאו מלון חתוך, אבל הם הביאו טוויסט והפתיעו בביצים קשות.

אבל בסוף, כשאתה רואה אותם בגן סאקר, או בגן החיות, או בכל מקום שהוא, אתה לא יכול שלא להרהר שאולי דווקא מי שלא רודף אחרי האושר הגשמי, מי שנותן לאושר הזה להגיע אליו בלי שהוא שם לב, לוקח את כל הקופה.

את היום שלהם הם לא בילו על רכבל שנע בין הרים בגובה 3,000 מטר. הם לא סיימו אתמול ארוחת ערב עם בופה של 200 פריטים. אלו משפחות שהבחורים שלהן היו באותו בוקר בישיבת בין הזמנים ואחר כך בשיעור של אחד מראשי הישיבות שחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה, אכלו צהריים ביחד, ואחרי מנוחה יצאו בשמחה לגן סאקר.

לא נחזור לתיאורי האריזה והנסיעה לחו"ל לפסח שנכתבו פה בפרוטרוט בערב החג והשיבו רבים מעוון. וגם אין עניין לזרות מלח על הפצעים, בטח אחרי החוויות המצמררות שחוו השנה לא מעט אנשים בנתב"ג.

אבל בפסח הזה גיליתי שהפשטות היא לא ברירת מחדל. היא לא כורח המציאות או האין ברירה.

היא המצב האולטימטיבי.

והייחודיות הגדולה שלה היא שלא צריך לעשות כלום עבורה.

אתם לא עושים כלום – ואתם שם.

בהצלחה וקיץ בריא ומאושר.

לחיות על הבמה

ואם כבר תובנות מפסח, הנה עוד אחת.

פסח הוא כנראה החג הכי משפחתי בלוח השנה. להבדיל מסוכות שבבוקר רצים לבית כנסת, בצהריים לביקורי חג, ובערב לשמחות בית השואבה – בפסח יושבים בבית. כל מצוות פסח מכוונות לחזק את הקשר המשפחתי. מקורבן הפסח שאינו נאכל אלא בחבורה, דרך סיפור ההגדה מאב לבנו, ועד החומרות השונות של כל עדה שמאלצות את כולם לשבת בבית ולהכיר את המשפחה.

ודווקא בימים האלה, המשפחתיים, המנותקים, אתה מבין עד כמה 'ימי השגרה' נהפכו לסיר לחץ כמעט בלתי אפשרי, ובראש, העדכונים המיידיים משבשי שלוות הנפש. שימו לב כמה פעמים בשעה אתם מרימים את הטלפון. לא כשאתם צריכים להתקשר למישהו, לא כשקיבלתם הודעה, סתם מרימים את הטלפון מהרגל. ואם כבר מרימים, מסתכלים, מציצים, בודקים מה התחדש.

זה עוד מילא.

מי שמשתתף באחת הפלטפורמות של שיתוף חברתי עובר חוויה קשה בהרבה.

בעבר הלא רחוק, אנשים שכתבו בעיתון, היו יכולים לחשוב שבוע או לפחות 24 שעות לפני שכותבים משהו. לא שזה תמיד עזר, אבל לפחות היה מקום לשיקול דעת רחב יותר. אין רופא יותר טוב מהזמן. היום, אם אתה שחקן ברשת חברתית, אתה חייב להביע דעה על כל נושא שעולה לסדר היום תוך שלוש דקות. אחרת אתה לא רלוונטי. אתה חי על הבמה. כל תנועה שלך נראית מייד.

לא רק שאתה צריך להביע דעה, אתה חייב להביע דעה נחרצת, חד משמעית, שתעורר שיח. אחרת שוב אתה לא רלוונטי. וככה אנשים טובים, באמת טובים, עם לב טוב שמנהלים חיי משפחה לתפארת, נאלצים לצאת כל בוקר עם מכונת ירייה לרחוב ולירות ללא הבחנה. זו השיטה. הם לא המציאו אותה.

ההוא נוכל, השני שקרן, על השלישי מגחכים בקול, הרביעי עוכר ישראל. הכל עם סימני קריאה. עם דרישות חד משמעיות: שילך הביתה! היום! במדינה מתוקנת היו מפטרים אותו. אתמול!

פחות מזה, לא תופס.

ובליל הצעקות הזה ומערכות הגידופים הפכו לנורמה. כולם מקללים את כולם, כולם מחפשים את כולם. כל פוליטיקאי נסרק במסרקות של ברזל, באמצעות הטכנולוגיה. כל מילה שהוא אומר היום, נסתרת בשבע אמירות שלו בעבר. ודווקא כשיש כמה ימי חופש וניתוק, אפשר לקלוט לאיזו מדמנה הכנסנו את עצמנו.

לפעול על אוטומט

התחלתי לחשוב על זה, אחרי שיחה עם בן של איש ציבור מוכר למחצה, שהראה לי איזה ציוץ שנכתב על אבא שלו ברשעות וזלזול. והוא אמר לי: אתה יודע איזה בן אדם אבא שלי. כולו לב. את החיים שלו הוא מוסר בשביל הציבור. זה מה שמגיע לו?

הדברים שלו נגעו לליבי, אבל מה שהיה עצוב לא פחות הוא שאני מכיר את הכותב. גם הוא איש טוב. אין בו זדון. הוא פרטנר לכל מעשה חסד. אבל כמו כולנו הוא נסחף. וגם הוא רוצה שישמעו אותו. והוא הבין שהדרך היחידה היא לזלזל, לבוז, לדרוך ולרמוס.

הפוגע לא באמת התכוון לפגוע. הוא פעל על אוטומט. לו היה יודע מה גרם, היה קובר את עצמו מבושה. אבל גם הוא קורבן. הוא קורבן של מנגנון חזק ממנו.

וכמו הילד הזה שדיבר איתי, יש עוד מאות ילדים, שמה לעשות, אבא שלהם בחר להיות פוליטיקאי, עסקן, איש ציבור, גבאי. הילדים לא היו שותפים להחלטה הזו – אבל דמם הותר. גם דמם, אבל גם דם אביהם שהם כל כך מעריכים.

וכן, יש נושאים עקרוניים שמותר וצריך להתווכח עליהם. דת ומדינה, רווחה, אפליה ועוד ועוד, אבל מי זוכר בכלל מה זה דיון ענייני. הכל לגופו של בן אדם, לגופם של בני משפחתו. וטוב שהיה קצת חג להתנתק, והלוואי שהאווירה הזו תמשיך איתנו עוד קצת לתוך ימי הקיץ הבעל"ט.