ישראל יוסקוביץ
ט"ז אדר א' התשפ"ד
1.
מי הבא בתור ומי בתור הבא
קאטו הזקן, מדינאי וסופר רומאי, היה נוהג לקנח כל נאום, ולא חשוב במה עסק, במשפט קבוע: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
העיר קרתגו נכבשה ונחרבה כמה פעמים. לפני תקופתו של קאטו ובמהלכה. אני לא יודע לומר אם יש קשר למלחמה שהכריז עליה. הספרות לא עוסקת בכך. היא כן מציינת, כעובדה, שהתעקשותו לחזור שוב ושוב על המשפט הזה, גררה גם את יריביו הפוליטיים לעסוק במה שמלכתחילה לא עמד לדיון ציבורי.
דמוסתנס נחשב לגדול הנואמים ביוון הקדומה. הוא היה כבד פה אך קל לשון. דמגוג בחסד ששכנע את מעריציו כי האור לילה והחושך יום. השקרים היו לחם חוקו. באמצעותם, שכנע את בני עמו לפתוח במלחמות הרות אסון. הוא חרחר מאבקים ורכש השפעה רבה גם בזירה הבין-לאומית.
זה עשור ומחצה ישראל לכודה בשעטנז מנהיגותי בדמותם של קאטו ודמוסתנס. במקום מלחמות חוץ, קטטות פנים. נושאים קונצנזואליים הפכו לעילה המצדיקה את חורבן הבית והעם; אירועים עם התחלה, אמצע וסוף משוכתבים ביד אמונה ומהפכים את הסיבה והמסובב.
אילו הדברים היו תחומים לכללי המשחק הסבירים, ניחא. אבל כנראה לא עברנו מספיק כדי שנבין, כולנו, שאי אפשר לבקש עוד ממה שכבר ניתן לנו.
מילותיהם משוחות נופת, חזיונותיהם נשמעים כנבואות זעם, אך כלום ושום דבר עומדים מאחוריהם.
סוגיות שהדעות תמימות לגביהן, נדחפות בכוח להצהרות רהב חלולות ושואבות את מרכז תשומת הלב, על חשבון הדין וחשבון שמנהיגינו, מימין ומשמאל, צריכים לתת לנו על חלקם במחדל הכבד של אותו בוקר איום ונורא.
גם לפני השבעה באוקטובר וביתר שאת לאחריו, רוב מוחץ ומובהק של ישראלים מתנגד התנגדות נחרצת למדינה פלסטינית. זה לא נושא לדיון בכלל. איש לא מאמין לאבו מאזן, איש לא מאמין למישהו מהנהגת הרש"פ המושחתת.
אבל מישהו אצלנו לא מתכוון ללכת. אז כעת, מבחינתו, תפקידנו לראות בו הגואל המושיע מפני אסון המדינה הפלסטינית. כאילו חסרים אסונות אנחנו.
במשך מספר חודשים ניסה בכוח להפוך את הסוגיה הזאת למחלוקת פנימית. למרבה המזל, הטריק היה שקוף גם למתחריו. הם לא נסחפו בעקבותיו ודרשו להותיר את הפוקוס הציבורי היכן שהוא אמור להיות: ניצחון על חמאס, הרחקת חיזבאללה למעבר לנהר הליטני והשבת החטופים הביתה.
2.
אין מכבש ואין לחצים
ואז הגיעה ארצות הברית. הנשיא ביידן, משיקולים פוליטיים וממצוקה חריפה בבייס הדמוקרטי – שהרחיק לכת למחוזות בלתי שפויים – מנסה להוביל יוזמה אזורית. עיקרה בנורמליזציה עם בכורת המפרציות סעודיה, ותמורתה במס שפתיים המוכן להכיר – בכפוף לתנאים שכבר הוצגו בעבר – במדינה פלסטינית עתידית. כלומר: אם וכאשר, כאשר ואם.
איש בקרב ההנהגה הישראלית לא היה מוכן בעבר ואינו מוכן היום, לשלם את מס השפתיים הזה. לא מימין ולא מהשמאל הציוני. כולם הבהירו זאת. לכן, זה לא נושא לדיון.
האמריקאים רגילים, כבר עשרות בשנים, לעמדה ישראלית, עקבית, שמסרבת נחרצות להכרזות חד צדדיות.
ניסיונות כאלו נעשו בעבר ונהדפו בהצלחה. גם עכשיו, אין קול ואין מוחה מוושינגטון על הצהרת המחליטים שהעבירה הממשלה השבוע.
אילו מדובר היה בסוגייה כבדת משקל, ביוזמה רצינית, האמריקאים לא היו עושים שימוש בזכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם – כדי לבלום החלטה הכופה הפסקת אש על ישראל.
לפי שעה, בסך הכל מדובר בבלון ניסוי שהופרח באמצעות ידיעה עיתונאית בתוספת התייחסות אגבית של מזכיר המדינה בלינקן.
לכאורה, מתבקש שלממשלת ישראל יהיה אינטרס עליון להצניע את המהלך הזה. כשמדובר בעוד הצעה, הדעת נותנת שהתעלמות ממנה תמנע דיון פומבי שיגרור מדינות נוספות ויהפוך זאת למתווה רציני.
למרבה ההפתעה, הדיווח הבלתי מחייב הזה הפך לסנסציה מקומית שהסיטה את כל הנושאים הבוערים והריצה את חברי הממשלה להצבעה בהולה על הצהרה המתנגדת להכרה במדינה פלסטינית ולצעדים חד צדדיים.
כאמור, עד לרגע זה איש בוושינגטון לא הגיב על כך. למרות זאת, בכל כמה שעות יוצאת הודעה מלשכת ראש הממשלה, פעם חזותית ופעם טקסטואלית, שהודפת את "מכבש הלחצים". בפועל, אין מכבש ואין לחצים. קאטו חוזר ומתריע, אבל קרתגו לא מבינה על מה הסערה.
כנ"ל גם בנושא פעולה צבאית ברפיח. סיכה אי אפשר היה להכניס בשיחת הטלפון האחרונה שקיימו ביידן ונתניהו בשבוע שעבר. שניהם הסכימו שפעולה צבאית ברפיח הכרחית, שניהם הסכימו כי יש להכין תוכנית מבצעית שתצמצם פגיעה באזרחים. אבל הודעת דוברות ראש הממשלה ניסתה לספר לנו שראש הממשלה הבהיר לנשיא ארה"ב כי ישראל נחושה להיכנס לרפיח וכי הדרג המדיני ביקש מצה"ל להכין תוכניות לפינוי האוכלוסייה הנמצאת שם.
בחדר הסגור, כדרכו, אמר 'הן' למה שהתבקש. מול המצלמות תמיד חזק, נחוש, תקיף. והכי חשוב: מייצר מהומה על לא מאומה.
הלוואי שזה היה ההפך. הלוואי, למשל, שבעסקת שליט היה משדר מול המצלמות נכונות לעסקה ובחדר הסגור היה מסרב בתקיפות לשחרר יותר מ-1,000 מרצחים כבדים ובראשם יחיא סנוואר.
על כך ועל עוד מתבקש לומר: אין צורך אדוני; הספיק לנו די והותר.
טעמנו. ניסינו. טעינו.
הבא בתור בבקשה.
3.
נאחז בטיטניק
מה עוד צריך להתרחש כדי שהשאלה הקבועה (להלן ולעיל) "מי יש טוב ממנו", תישלח למגרסת השישה באוקטובר?
מי יש טוב ממנו? כל אחד שהרבב בשואת העוטף לא דבק בו. וכאלו יש רבים. ראינו כבר למה הטוב הזה מסוגל. אין צורך.
הניתוק שהפגין השר גולדקנופף, כשתהה למי רע פה ותמה על הקשר המוזר שמנסים לייצר בין הממשלה לטרגדיה – לא יכול להפוך לתוכנית עבודה.
אגב, כבוד השר יכול היה להבין ש'חוק הגיוס', שהוא פעל רבות כל כך לקדם, תקוע בגלל התעקשותו להישאר על הטיטניק. בזמן שהאלטרנטיבה מציגה מתווה נוח שיכול לעבור בקול דממה חלושה (אולי הגזמתי, אבל לא רחוק מכך), שר השיכון בעצם אומר: עבורי, השותפות הנוכחית חשובה יותר מחוק הגיוס.
אני רוצה לקוות שמדובר בפרשנות קלוקלת, אבל מגרד לשאול: אינך רואה קשר בין היעדר היכולת להסדיר את מעמד בני הישיבות, לבין סדרת האירועים שמלווה אותנו מרגע הקמת הממשלה? הבטיחו לך להעביר חוק בראשית ימיה. אחר כך דחו זאת לאחרי התקציב ואחרי התקציב לאחרי החגים, ועכשיו מה, עד אחרי המבול?
ואתה עדיין שם. נאמן עד הסוף. על מה ועל שום מה?
היה כאן ראש ממשלה שהניח מכתב התפטרות בעוון החזקת רעייתו חשבון בנק זר מתקופת היותו שגריר ישראל באו"ם; היה כאן ראש ממשלה שהניח מכתב התפטרות זמן רב וממושך לפני שהמשטרה (לא הפרקליטות) הודיעה על כוונתה להגיש נגדו כתב אישום; הייתה כאן ראשת ממשלה, שאחרי מחדל יום הכיפורים, אף על פי שניצחה ניצחון מובהק בבחירות, בפער בן אחד עשר מנדטים על יריבה, החליטה – חודש אחרי שהרכיבה ממשלה – כי אינה יכולה עוד ופרשה מתפקידה; היה כאן ראש ממשלה, איש הגון ומנהיג דגול, שהתייסר על החלטתו לצאת למלחמה מיותרת בלבנון ובבוקר בהיר הכה בתדהמה את חבריו כשהתפטר במפתיע והתכנס בעצב בביתו עד יום מותו.
בגין וגולדה היו הרבה פחות אשמים בתסבוכות הצבאיות שבגינן התפטרו. אבל היה להם אינטגריטי ומצפן ביד. הם התקשו להמשיך הלאה כאילו כלום, כשבמשמרת שלהם משפחות שכלו את יקיריהן בעוון מחדל מנהיגותי.
הדרג הצבאי כשל כישלון מחפיר. על חטא שחטא בעזות מצח, בעיניים רמות, ובמיוחד, על חטא שחטא בבלי דעת.
כזעירא בשעתו, כך חליווה: הוא עצם עיניו ואטם אוזניו מאותות ממוקדים שהגיעו מהרצועה. אבל בכירים ממנו (וגם הוא עצמו) התריעו על סימנים מובהקים שמגיעים מאויבים קרובים ורחוקים שרואים בקיטוב הפנימי שעת כושר למלחמה רב זירתית.
בעמודים אלו התראיין בערב סוכות דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי. הכותרת שנתנו במערכת מדברת בעד עצמה: "דובר צה"ל בריאיון ל'חדשות משפחה': סכנה ממשית למלחמה רב זירתית במהלך החגים".
אלו אינם דברים שאפשר להפריכם. ולא, מעולם לא הואשמו אזרחים שהפגינו, ולא חשוב על מה, במה שהדרג המדיני והצבאי יכלו למנוע.
בלי השוואה, אבל אנחנו, הציבור החרדי, מכירים היטב את זכות המחאה כשציפור נפשנו נפגעת. חצי מדינה, ולפי הסקרים יותר, התנגדו לדרך, לעיתוי ולצורה שבה הוגשה הרפורמה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל זכותם הדמוקרטית למחות.
וכשטייסים בני חמישים ומעלה, שמדי שבוע עזבו בני משפחה ומקור פרנסה ויצאו לאימונים, הודיעו על הפסקת התנדבותם, זה לא בדיוק צעד הוגן, אבל הם אזרחים מתנדבים שזכותם הדמוקרטית להפסיק התנדבות. הם לא נבחרי ציבור.
ההנהגה יכלה לרקוע ברגליים על השימוש הציני ומרחיק הלכת הזה. מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל פעלו לשכנעם להימנע מכך. אחד מהם, כמדומני הרמטכ"ל, ניסה להסביר להם שגם לשיטתם צריכה בעיניהם להיות עדיפה "דיקטטורה מתפקדת" על פני "דמוקרטיה שברירה". רוצה לומר: עדיף צבא חזק גם כשלטענתם הממשלה מקדמת הנהגה אוטוקרטית, מצבא שברירי וחלש שמונהג בידי הנהגה דמוקרטית.
כל זה נכון. אבל גם נכון שאותו רמטכ"ל ואותו מפקד חיל האוויר התחננו בפני ראש הממשלה שיעצור. הם דיברו איתו על מודיעין חם שמצביע על סכנה קרובה למלחמה.
מחדלם הנורא היה בכך שהנקודה נעלמה מהצי"ח, אבל הם התריעו, באותיות קידוש לבנה ובמכתבים בהולים, על מוטיבציה יוצאת דופן מצד איראן להצית חגורת אש רב זירתית בתקופה הקרובה.
וכששר הביטחון התריע על מה שלבסוף אירע, במקום להפנים הוחלט לפטרו. אותו שר ביטחון תדרך באותה תקופה, באון ואוף דה רקורד, עיתונאים בכירים. הוא ביקר חריפות את המחאה והביע תמיכה – אם כי מסויגת – ברפורמה. אבל ההיגיון הבריא הביאו להילחם נגד המשך קידומה מכיוון שהבין את הסכנה המיידית הגלומה בהעמקת השסע החברתי.
גלנט לא היה יכול לאחל לעצמו תפקיד טוב יותר ממה שקיבל חודשים בודדים לפני כן. לשם כיוון מרגע כניסתו למערכת הפוליטית: משרד הביטחון. אבל כשהגיעה עת מבחן, למרות זעם מוצדק על אוקטבת המחאה וסגנונה, הבין שאין לו מנדט לסכן את ביטחון המדינה וקם והתריע.
הממונה עליו היה מוכן לעשות כמותו, אך כששר המשפטים איים שיפרק לו את הקואליציה אמר: עד כאן.
כשנשאל בריאיון טלוויזיוני, לפני מתקפת הפתע, על אזהרות אמ"ן ממלחמה קרובה, טען כי מדובר בהגזמה. את הרמטכ"ל סירב לפגוש ערב ההצבעה על צמצום עילת הסבירות וכך גם את ראש השב"כ. כשנפגש איתם, לא המעיט בחומרת ההתרעות אך טען כי המחאות נגדו, מקורן ברצון להפילו.
הבאתי את הדברים הללו כשהתרחשו. לא בדיעבד, אלא לפני האסון הנורא. כתבתי אז שמזעזע להכיר בכך שמנהיג מדינה לא מוכן לסכן את כיסאו גם נוכח סכנה למלחמה. זה נוסף לרשימה ארוכה ומסלימה של דברים חמורים שנעשו לנו, האזרחים, בחמש השנים האחרונות.
בכל פעם, אותם פוליטיקאים טיפסו מדרגה נוספת. כשהשיבו אותנו לסבב בחירות שני, רק כדי שהמנדט לא יעבור חלילה ליריב, הזדעזענו אבל הלכנו לקלפיות. ואז חמישה סבבים וביניהם תקציב מדינה שלא עבר, וקיטוב שהביא אותנו לסף מלחמת אזרחים קרה.
שוב: על כלום ושום דבר. השלום עם הפלסטינים לא עמד לפרוץ אז, עסקאות לשחרור מחבלים לא ניצבו במרכז הדיון הציבורי והממשל בוושינגטון כבר נואש מפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במילים אחרות: הוא ומנהיגי המערב הניחו לנו.
הקיטוב הזה, שמקורו בהצפת סוגיות מיותרות במטרה לגרור דיון מיותר, הביא אותנו לנקודת שבר פנימית שהזמינה עלינו את הנורא שבאסונות.
4.
צחק אחרון
בראשית ימיה של הממשלה הקודמת, נכחתי באחד הדיונים שיזמה האופוזיציה בכנסת. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, עלה לדוכן להציג הצעת אי אמון בממשלה. נאומו, שארך כעשר דקות, עסק מראשיתו עד סופו בשותפות עם רע"מ.
בפאתוס, שהיקום שמר בלעדית עבורו, הפליא להסביר על הסכנה הקיימת מממשלה הנשענת על שלוחת 'האחים המוסלמים' בכנסת ישראל.
כאילו לא חלפו שבועיים בלבד מאותו מפגש חשאי בין הרב דרוקמן, מנהיגה הרוחני של הציונות הדתית, לראש המל"ל מאיר בן שבת שנשלח לחלות פניו בתחינה שיפעיל השפעתו על בצלאל סמוטריץ' – כדי שיאמר הן לממשלה עם רע"מ; כאילו שופרותיו לא ניהלו אך תמול-שלשום קמפיין ממוקד ואכזרי על ראשו של שר האוצר הנוכחי – רק בגלל שהתעקש לסרב להרים אצבעו בעד ממשלה משותפת עם התנועה האסלאמית.
בשלב מסוים קפץ ממקומו מנסור עבאס. "ארבע פעמים", נופף באצבעו לעבר הנואם, "ארבע פעמים ישבת איתי בבלפור; עשרות פעמים שוחחת איתי בטלפון".
יציע העיתונאים קרוב יחסית לפודיום. הוא נטול מחיצת זכוכית, ויושביו יכולים לצפות בנואם באופן בלתי אמצעי.
הבטתי מרותק במחזה הבלתי נתפס: המפגשים עם עבאס היו אז סוד גלוי שאיש לא חלם לסתור. אף על פי כן, שריר לא זע בפני דמוסתנס של דורנו. הוא השלים את דבריו ושב למקומו.
בזמן אמת זה היה נראה מגוחך מכדי להיות רציני. איך אפשר להתווכח עם מה שהארכיון מוכיח? כמותי גיחכו רבים אחרים. מאוחר יותר התברר עד כמה הוא זה שגיחך על כולנו: שנה וחצי בלבד אחרי אותו נאום, נישא על קמפיין "ממשלת האחים המוסלמים", ביצע קאמבק מפואר וגרף שישים וארבעה מנדטים ששברו את הדד-לוק המתמשך והשיבו אותו למשרד ראש הממשלה.
ולהלן הנמשל:
הכי הוגן ומתבקש לצדד בעמדתם השמרנית והראויה של אנשי 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית'. בלא מעט דברים הם דייקו. אבל כשהשקפתך שונה בתכלית וענייני הישרדות מונעים ממך לקבל החלטות שאתה מאמין שהן אלו שצריכות להתקבל לטובת מימוש יעדי המלחמה והשבת החטופים, זה מלמד ששום דבר לא השתנה.
כמו בברית האסונית עם 'האחים המוסלמים': מתבקש להתנגד לכך בכל דרך אפשרית. אבל אתה לא יכול רגע אחרי שהכשרת את השרץ ותקפת את אלו שהתנגדו לתת לכך יד – ליטול שלט מחאה בידך ולהוביל התנגדות עזה ששיתקה את הכנסת בימים ההם.
נזכרתי השבוע בהתנהלות דומה בימי ההתנתקות. חמש פעמים, בממשלה ובכנסת, תמך בתוכנית הגירוש המחפירה. ברגע האחרון, כשהבין ששרון מקים מסגרת פוליטית חדשה ונוצרה הזדמנות לשוב להנהגת הליכוד, התפטר מהממשלה.
סיכומם של דברים
יומו הראשון של זמן חורף השתא, הכניס אותנו לתקופה עצובה. לא היה טעם וזה לא היה במקום לכתוב פוליטיקה ולחזור לשיח השישה באוקטובר.
רבים בציבור היו משוכנעים שמה שהיה לא ישוב עוד; קיוו שנצא מהאבל הכבד מחוזקים ומאוחדים יותר.
לצד זאת, כולנו הסכמנו שמגיעה לנו הנהגה טובה יותר. ביטחונית ומדינית. "הוא סיים", חזרו ואמרו רבים מאלו שעד אתמול תמכו בו והעריצו אותו. הוא סיים גם בגלל שהגיע זמנו, אבל גם בגלל שהיה ברור שאי אפשר לאתחל מחדש את החוזה הפנימי בינינו כשדמויות שנויות במחלוקות נותרות במקומן כתמול שלשום.
מתברר שהוא לא סיים. הוא מתכוון להמשיך בכל הכוח ועם כל המחיר שייגבה על כך מאיתנו.
תחשבו רגע: שישים וארבעה מנדטים לא הספיקו למנוע את שיתוק המדינה ושיבוש השגרה. בדיוק כמו ששישים ושניים מנדטים בממשלת בנט-לפיד לא הצליחו למנוע את עוצמת המחאה של האופוזיציה שהביאה לסוף כהונת הממשלה. עכשיו תתרגמו זאת למספרים שמשתקפים מהסקרים ותבינו איזו מציאות איומה מצפה לנו.
וזאת השורה העגומה ביותר מתוך רשימה ארוכה: אחרי חמש מערכות בחירות, אי העברת תקציב, מחאות המוניות, חטיפה המונית וטבח ברברי, עלינו להיערך למאבק פנימי מתמשך שסופו לא נראה באופק.
כל זה יכול להימנע, אם צמרת הצבא וצמרת ההנהגה יעשו את המתבקש ויאפשרו לדם חדש לזרום בעורקי המדינה.
למרבה הכאב, בעוד הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ מתכוונים להניח מפתחות כבר בחודשים הקרובים, האחראי הראשי, מתוקף תפקידו ומהנימוקים לעיל, אומר שאין לו כוונה ללכת לשום מקום. כמו כולם, הוא יודע היטב מה המשמעות לכך. זה לא מעניין אותו.
הגיע הזמן למשהו חדש.
