קדיש בליל הסדר

השיחה האחרונה עם ראש הממשלה המנוח, והזעקה שחייבת להדהד בכל דלת יהודית בעולם

העם היהודי היושב במדינת ישראל של ימינו מחולק כיום לשניים. אפשר להציע כל מיני סוגי חלוקות. ימין ושמאל; שמרנים ופרוגרסיבים; נייחים וניידים, ועוד שמות וכינויים כגון דא.

אך בשנים האחרונות החלוקה שהולכת ותופסת היא 'ישראל הראשונה' לעומת 'ישראל השנייה'. בדרך כלל הכוונה היא לחלוקה בין ישראל המבוססת, הוותיקה ובעלת המעמד החברתי-כלכלי הגבוה, לבין ישראל של ערי הפיתוח ושכונות המצוקה, של מפוני המעברות ועולים שזה מקרוב באו, או של בעלי מעמד חברתי כלכלי נמוך. זו החלוקה המקובלת.

מזווית הראייה האישית שלי, יש אכן שתי 'ישראל', אך בעיניי יש כאן חלוקה שונה בתכלית:

בעשר השנים שבהן הייתי ספון בהיכלי התורה, בישיבת 'קול תורה' בירושלים, בישיבת 'כנסת חזקיהו' בזיכרון יעקב ובישיבת פוניבז' בבני ברק, הכרתי את מדינת ישראל ה'אחת'.

עם נישואיי עברתי מירושלים לתל אביב, נעשיתי רב ומנהיג קהילות ושם כבר התוודעתי לישראל 'האחרת'. בימים ההם התחלתי להורות תנ"ך ותלמוד בבתי ספר תיכוניים-כלליים בפתח תקווה ובתל אביב ואז נוכחתי לדעת כי תהום פעורה בין שני חלקי החברה הישראלית וכי התהום הזו הולכת ומעמיקה מיום ליום.

מאז, כבר יותר משישים שנים שהנושא הזה עומד בראש מעייניי. החלוקה הזו בין 'האחת' ל'אחרת' לא נותנת לי מנוח. עשיתי פעולות רבות כדי לגשר על הפערים, אך עדיין יש עוד מהלך עצום ורב.

כל אחד יודע כי האמונה היהודית, התורה והמצוות, שמרו על עם ישראל לדורותיו בכל התפוצות. כל אחד מבין כי ללא המורשת היהודית היינו יורדים חלילה מעל בימת ההיסטוריה, כדרך שירדו ממנה אימפריות ענקיות, כמו עמון ומואב, פלשתים ואדום, צור וצידון, אשור, בבל, פרס ומדי, יוון העתיקה, רומא גבירת הממלכות, קרתגו ואומות נוספות.

המורשת התורנית המפוארת שלנו היא זו ששמרה עלינו, שתרמה להישרדותנו בכל הגלויות שעברנו אלא שדווקא כאשר הגענו לכאן, לארץ שעליה חלמו כל הדורות, נוצרה לה 'ישראל האחרת', חלקים עצומים ורבים מבני עמנו שהמורשת הזו לוטה בערפל בעיניהם.

ברוב המקרים נהוג לכעוס על המתנגדים ליהדות שפוחדים מכל צל הדתה. אך האמת שאפשר להבין. זו לא כפירה אלא בורות: וכי איך אפשר להוקיר את מה שאינך יודע? כיצד אפשר לכבד את מי שאינך מכיר? חוסר הידע של יהדות בסיסית זועק ומשווע לתיקון ולהשלמה. רבים מבני העם היהודי אינם מכירים את עיקריה של האמונה היהודית, הם אינם יודעים מה מכיל נרתיק המזוזה או מה כתוב בפרשיות התפילין.

הם אינם יודעים לברך את ברכת המזון, או את ברכת העלייה לתורה ואף מתקשים באמירת הקדיש. המשנה והתלמוד, י"ד חלקי 'היד החזקה' של הרמב"ם וארבעת חלקי ה'שולחן ערוך' – טמירים ונסתרים מתודעתו של רוב הציבור במדינת ישראל. המצב הזה מחייב הקמת גשרים על פני התהום הפעורה.

בהקשר הזה אני נזכר באנקדוטה שהתרחשה יומיים לפני התמוטטותו המפורסמת של ראש ממשלת ישראל המנוח אריאל שרון, התמוטטות שממנה לא התעורר עוד. הוא התקשר אל ביתי. היה זה כשעה לפני הדלקת הנרות בערב שבת.

שרון נשמע קצת לחוץ והוא החל לדבר: "אני נכנס לצנתור בראשית השבוע הבא ואשהה יום אחד בבית החולים. עם שובי לעבודה למחרת אני מבקש ליצור עימך קשר ולקבוע פגישת עבודה בנושא כאוב שמדאיג אותי ביותר. נוסף לכל בעיות הביטחון והכלכלה של מדינת ישראל יש לנו שתי בעיות מהותיות, והן: הניתוק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל והניתוק של הנוער מן המסורת היהודית.

"אם חלק גדול מהנוער יודע כי 'מעריב' הוא שם של עיתון יומי, ואין לו מושג שזו תפילה יומית שנאמרת בעם ישראל מדי ערב כבר אלפי שנים, יש לנו בעיה" – דברי אריאל שרון. הטלפון לתיאום הפגישה בין שנינו בשני הנושאים הללו מעולם לא צלצל. נפרדתי ממנו בשיחה זו באיחולי 'שבת שלום' ו'רפואה שלמה', ולא ידענו אז כי הייתה זו שיחתנו האחרונה.

עד היום מפליא אותי כושר הראייה של מצביא ולוחם, שלא דאג רק מהבעיה האיראנית, מהיחסים עם סוריה, מהשאלה הפלסטינית ומאירועי הטרור. הוא היה מוטרד גם ממה שמתרחש כאן, בתוך עמו. מהקשר בין מדינת ישראל לבין תורת ישראל.

במובן מסוים נראה לי שהשנים האחרונות יצרו חיבור בתחום הזה. יש היום הרבה יותר ידע ונכונות לשמוע. ייתכן שזהו שילוב של ארגוני הקירוב ושל המצב המתחולל. במובן מסוים נראה שברוך השם 'ישראל השנייה' ניצחה. הנקודה היהודית הולכת ומתעוררת. אבל זה עדיין לא מספיק.

והנה בא לקראתנו החג המופלא, חג הפסח. זמן שבו מצווה עלינו להעיר ולעורר את התודעה היהודית. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – אפילו כנגד הבן הרשע. לאף אחד אסור לצאת מן הכלל. לכל אחד יש שפה וסגנון הראויים לו.

שהרי חג הפסח איננו רק סיפור היסטורי. הוא למעשה האירוע המכונן של התודעה היהודית. כאשר אנו מסבים לשולחן הסדר, אנו לא מספרים את הסיפור שקרה לאבותינו, אלא אנו מקיימים את הסיפור שלנו עצמנו. את הסיפור "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". המילים 'עשה השם לי' מהדהדות בכל בית יהודי: לא לאבותינו בלבד, אלא לי, לך, לכולנו.

מנהג ותיק ומרגש יש בעיצומו של ליל הסדר. אחרי שמסיימים את כל מצוות הלילה, קמים ושולחים נער לפתוח את הדלת. הדלת נפתחת ואנו מכריזים בהתרגשות "שפוך חמתך על הגויים". בכל שנה מחדש אני חושב על המנהג היהודי העתיק הזה, מנהג שכורך את פתיחת הדלת עם הזעם על הגויים.

בשנתיים האחרונות יש למנהג הזה רובד מצמרר של ממש, משום שממש שם, על אותו גבול מצרים, שבויים עתה אחינו ואחיותינו היקרים שנחטפו באותו בוקר של שמחת תורה. השמחה שלנו, שמחת הגאולה, לא יכולה עדיין להיות שלמה. עלינו להיות עימם בצרתם, בכאב האדיר של משפחתם.

כשאנו מכריזים 'שפוך חמתך' ומתפללים למפלת שונאי ישראל – עלינו גם לפתוח את הדלתות הפיזיות והנפשיות. לפתוח דלת ולהתחנן עבור אותם אחים ואחיות שיצאו כבר לחירות עולם ובמקביל גם לפתוח את דלתי הלב, להשמיע זעקה על כל אח ואחות שלנו: אתם שומעים, הגויים הם 'אשר לא ידעוך', הממלכות הן אשר 'בשמך לא קראו'. אבל אנחנו, בני ישראל, עלינו לדעת את השם ולקרוא בשמו בכל מקום בעולם.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.