המהלך הזה תפס את נתניהו בהפתעה מוחלטת. אף אחד מהסיסמוגרפים המחודדים שלו, אלו שאמורים לצפצף ולאותת במקרים של רעידות אדמה פוליטיות שמתבשלות להן מתחת לרדאר – לא התריע בזמן אמת. המודיעין לא עבד. המשקפות והטלסקופים שמופעלים בבלפור ונושאים מבט לעבר האופק הפוליטי ברדיוס של 360 מעלות – לא הראו כלום. מחדל.
על פניו, מדובר הפעם באירוע לא דרמטי במיוחד; מסוג האירועים שכמותם קורים בכל מערכת בחירות. אלא שהפעם היה כאן מוטיב נוסף: נתניהו היה מוטרד מגילויו של תא הטרור שהתגבש מתחת לאפו – הרבה יותר מאשר מחשיפתה של פעולת החבלה עצמה.
המדובר היא בחתימה על הסכם העודפים בין שני צמדי המפלגות המתנגדות לנתניהו: מצד אחד – 'יש עתיד' של לפיד ו'ישראל ביתנו' של ליברמן; מצד שני – 'תקווה לישראל' של גדעון סער ו'ימינה' של נפתלי בנט. הפעולה כשלעצמה – בדגש על הצמד השני, כמובן – מונעת מהליכוד את האפשרות לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה כלשהי (המפלגות היחידות שנותרו בגוש הימין הן ש"ס ויהדות התורה, אשר חותמות בינן לבין עצמן), מה שמותיר את הליכוד בבדידות מזהירה. המהלך של בנט וסער סוגר אופציות לליכוד ובתרחיש מסוים מסכן אובדן של מנדט נוסף – דבר שיכול להתברר כמשמעותי מאוד במקרה של תוצאה בין-גושית צמודה.
אבל מנדט לפה ומנדט לשם; מה שהטריד יותר את נתניהו – היא האסטרטגיה מאחורי המהלך: בפעם הראשונה מזה אחת-עשרה שנים, נתניהו נאלץ להתמודד מול יושב ראש אופוזיציה רציני, קשוח, ממולח ומתוחכם, שרוקם לו מהלכים שכל אחד מהם ממוקד וקולע ישר לבטן הפוליטית הרכה. סער הוא יריב עז נפש, שעובד קשה מתחת לרדאר, מְמַדֵר אפילו את סביבתו הכי קרובה ופועל תוך שליפת שפנים מיומנים ונקיטת תחבולות ערמומיות במיוחד בדרך ליעד שהציב לו כמטרה – לפנות את נתניהו מהשלטון, ויהיה המחיר אשר יהיה.
זה הפרופיל של גדעון סער, ששוקד על מלאכתו כמו נמלה עמלנית, בשקט ובחשאי, בעקביות ובשקדנות. נתניהו לא ידע מראש על כוונות הפרישה שלו, ואף סוכן סמוי בסביבתו של סער לא עדכן על המהלך שבדרך, וזאת מהסיבה הפשוטה: סער מידר אפילו את אנשיו. כך עובד האיש תמיד: תופר הכל בשקט, בעקביות, בחוט ובמחט; פורם צירים בעדינות מיומנת ורוקם מהלכים בדייקנות ובחשאי.
ואז, כשהכל תפור מכל צדדיו – הוא מגיח לאוויר ומותיר את המערכת בהלם.
האיום הסעריסטי
הסכם העודפים בין סער לבנט משלים פעולה רביעית מעשה ידיו של גדעון סער אשר נתניהו נתפס מולה מופתע לחלוטין. הראשונה הייתה עצם הפרישה הדרמטית וההקמה המהדהדת של מפלגת ימין ממלכתית אשר קוראת תגר על השלטון ואינה נבהלת להודיע שמטרתה המוצהרת היא להעיף את נתניהו מהשלטון.
הפעולה השנייה – רקימת הדיל החשאי עם מורדי כחול לבן לסיכול החוק להארכת ימיה של הממשלה. גם כאן, מדובר בתפירה חשאית מבריקה ומחושבת, כאשר כל פעולות ההסחה האפשריות מבוצעות בשטח. מביתו בתל אביב ישב סער וניצח על תרגילי ההטעיה, על פעולות ההרדמה, על תרגיל ההסתתרות בחניון הכנסת – ויציאת המורדים מהליכוד וכחול לבן בדיוק ברגע הנכון, כדי להביא להפלתה המיידית של הממשלה.
ההפתעה השלישית שבישל סער לנתניהו – הייתה עריקתו המדהימה של זאב אלקין. מהלך שלגביו נתניהו לא סולח ליועציו עד לרגע זה. הוא אינו מסוגל לשאת את המחדל באי זיהוי הסימנים להתקרבותו של אירוע בסדר גודל דרמטי שכזה. "אלקין זה לא עוד אחד", אמר נתניהו מספר פעמים מאז האירוע. "הוא יוצא למהלך כזה דרמטי ולא ידענו קודם? אני לא מאמין שזה קורה", הטיח נתניהו בעצבנות.
וכאמור, פעולת החבלה הרביעית שזימנה לנתניהו תדהמה – היא החתימה על הסכמי העודפים בין שני צמדי המפלגות מימין ומשמאל, אשר הותירה את הליכוד בודדה, ללא שום אפשרות לרקום ברית כלשהי עם מפלגה אחרת. היא גם אותתה, למקרה שהיה למישהו ספק: הפנים של סער ושל בנט לשיתוף פעולה. אחרי הבחירות, הם יְמַצוּ כל אופציה אפשרית להקים ממשלה יחד, ולהשאיר את נתניהו מחוץ לחיים הפוליטיים.
האיום הסעריסטי – הוא תזקיק סיוטי חלומותיו של נתניהו בימים אלה. "סער עם עשרים מנדטים", אמר לי השבוע אחד האנשים המקורבים לראש הממשלה בדאגה, "הוא מסוכן הרבה יותר מבני גנץ עם ארבעים מנדטים; גנץ הוא הפוליטיקאי הקלאסי שאתה 'מפרפר' אותו ומנצל את העדר הידע והניסיון הפוליטי שלו כדי להכניס אותו למארבים, למכור לו הסכמים מחוררים, להשלות ולערבב אותו, כמו שביבי יודע הכי טוב; סער זה סיפור אחר לגמרי. הוא האיש שהוביל את נתניהו לראשות הממשלה בשעה ששימש כראש המטה שלו, בסוף עידן אולמרט. הוא המוח שמנע מציפי לבני להתמנות לראשות הממשלה. הוא זה שכרת בריתות והפיק מהלכים עד שהוביל את נתניהו לעבר הכהונה הארוכה ביותר. אויב כזה", אמר הדובר בשפתו הציורית, "זו חתיכת תיק".
יהודי מגרש יהודי
עכשיו סער מרוכז במשימה אחת, שאפתנית מאוד: לגרש את גדול הקוסמים מהמעון בבלפור. אחרי כמות גבוהה כזו של דם רע שזרם בין השניים – כשהשיא הוא החלטתו של נתניהו לראות בסער אוויר ולא למנות אותו לשום תפקיד שהוא, ואחרי שסער הבין כי תיקי נתניהו עשויים להיסחב שנים רבות מאוד עד להכרעה – אם בכלל תהיה כזו – כך שאופציית הישיבה על הגדר בהמתנה לנפילתו המשפטית כבר איננה מעשית, הפור נפל אצלו: יוצאים לקרב, ראש בראש. ובקרב הזה, סער לא מוכן לצאת מובס.
אל תתבלבלו לרגע: סער אינו שונה מאיווט ליברמן במיליגרם. שניהם מוכנים לעקור לעצמם שתי עיניים – ובלבד שיעלה בידם לעקור לנתניהו עין אחת. ויותר משהם רוצים לשבת במשרדי ממשלה – הם חותרים לשלוח את נתניהו אחת ולתמיד לפח האשפה של ההיסטוריה. ההבדל הוא אחד: סער פחות מגושם ונלעג מליברמן. אצלו הכל עובד בשיטה דידקטית, מחושבת וממולחת. הוא עובד בקבוצות של סיעור מוחות ורק לאחר שהכל תפור ומחושב – הוא יוצא החוצה. ליברמן, לעומתו, עובד בשליפות. הוא יותר מדבר מאשר חושב; יותר מברבר מאשר מחשב. יש לו רזומה ארוך בפרובוקציות שמובילות אותו לפספוסים וכישלונות ורזומה מועט במהלכים מוצלחים.
במרוצת השנים שבהן סער מלווה את ראש הממשלה במעלה הדרך הפוליטית – האיש, שהחל את דרכו כמזכיר ממשלת נתניהו, למד את נתניהו במדויק. הוא מכיר את כל המבואות, הסמטאות, החולשות, הפספוסים והשטחים המתים שדרכם ניתן להשחיל לנתניהו את מטעני החבלה הפוליטיים. שיחוללו את הנזק הכבד ביותר. גם ליברמן – עוד מקורב מהעבר שחצה את הקווים – מכיר את סט החולשות של נתניהו, וכנ"ל בנט ושקד. ההבדל הוא אחד: סער הוא המחושב מכולם. לא שולף, לא אמוציונאלי. יש לו בראש תיק משימות מסודר, שבו נקבע מראש איזה טיל יישלף ומתי, הכל לפי מתודה סדורה ומפורטת.
לאחרונה מגלה נתניהו שנפתלי בנט לא ממש קיים במציאות, ואילו סער נוכח ומשפיע הרבה יותר משחשב. בסקרים הפנימיים שערך עבורו הסוקר רפי סמית, התברר שגדעון סער יושב על מאחזים משמעותיים, גם בליכוד וגם במרכז המפה הפוליטית. אם בתחילה חשב נתניהו שרון חולדאי (מפלגת 'הישראלים') ולפיד ('יש עתיד') יצליחו לשים את ידם על נתחי קולות במרכז ויכייסו את סער אשר ככל שיתקדמו הבחירות כך יילך ויירד עד לאזור עשרת המנדטים – כעת הוא מגלה שגדעון נושק למנדט העשרים. אלה מנדטים יצוקים. אם לא יעשה טעויות – הוא יהיה שם בסיום הבחירות.
לכן, את כל קני הארטילריה מעבירים בימים אלה בסביבת נתניהו מבנט ושקד – לסער ואלקין. מבחינת נתניהו, הספרה 20 היא הקו שממנו ומעלה יוכל סער להתחיל לתפור פלטפורמה לממשלה אלטרנטיבית.
בבנט, למשל, נתניהו מזלזל לגמרי. הוא מעריך שכמו תמיד – כמעט משחר הפצעתו הפוליטית – הוא ימשיך להתבשם מסקרים אבל יסיים, כרגיל, עם שבעה מנדטים. את הביטוי להערכה הזו ניתן למצוא בפיטורי היועץ האסטרטגי חובש הכיפה הסרוגה, משה קלוגהפט, שנחשב בבלפור ל'מחזיק תיק בנט'. כל עוד בנט היה אישו, היה צורך לרכז סביבו כוחות, וזו הייתה הסיבה לשכירתו של קלוגהפט. כעת, כשזירת הלחימה עוברת לגדעון סער – אין לקלוגהפט מה לתרום; זקוקים לארטילריה מסוג אחר.
יריב נחוש ומסוכן
את הקרב על המשך חייו הפוליטיים מנהל נתניהו בימים אלה בעזרת כוורת מצומצמת המונה שישה אנשים בלבד. לא נתן אשל, לא עו"ד יוסי כהן, ולא כל השמות המסורתיים והוותיקים. צוות צעיר, חשאי ומבריק. הבכיר שבשישייה הוא אדם מסתורי בשם אהרן קליין, בחור ממשפחה חב"דית אמריקאית שעבר לאחרונה להתגורר בסמיכות למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור והוא אחראי על משימות שיווקיות שלא מותירות טביעות אצבע. לצידו פועל עופר גולן – הדובר והמפיק של הקמפיין; טופז לוק – אחראי הניו-מידה וההפקות הדיגיטליות; יונתן אוריך המבריק – שמזקק את המסרים בכל בוקר מחדש; שרוליק איינהורן – אחד המפיקים המבריקים, מי שאחראי על הפקת סרטונים, קליפים וסיסמאות; ואחרון חביב – שרון דרטווה, הנחשב יועץ למשימות מיוחדות.
מדובר בחבורה צעירה שכרתה ברית עם נתניהו. הם הולכים איתו באש ובמים. אין להם ג'וב אחר, אין להם אספירציות לקידום פוליטי ונתניהו סומך עליהם בעיניים עצומות שהם לא יהיו כמו עשרות רבות שקדמו להם – שפרשו ברגע מסוים ומאז לא חדלים לתחוב סכינים. החבורה הזו היא כזו שנתניהו נותן בה אימון רב כאנשי איכות שכרתו איתו ברית אמיתית. איתם הוא חולק את המסע שהוא מקווה לסיימו עם ארבעים מנדטים. נתניהו מנסה לשכנע את הצוות שהמנדט הארבעים נמצא במרחק נגיעה וכי בעבודה נכונה וממוקדת – ניתן בהחלט להגיע אל התוצאה המיוחלת הזו. בשיחות אישיות הם מוכנים לחתום על תוצאה שקרובה יותר לספרה שלושים, אבל הם מוכנים לעשות כל שנדרש כדי להתקרב לממשלת שישים ואחד, יחד עם החרדים ו'ימינה'; משימה שנראית כרגע רחוקה מאוד.
שימו לב לנזילוּת ולפריכוּת של הפוליטיקה הישראלית. מי זוכר שפעם היה האויב של נתניהו יאיר לפיד; אחר כך בני גנץ; כעת האויב הוא גדעון סער. אין אויב שני. כל השאר לא רלוונטיים. אין תרגיל, שטיק או תיק שלא ינסו להנחית מבלפור על ראשו הפוליטי של גדעון סער.
כיוון שאין לנו עסק עם בחור טיפש – סער מודע לכך, נערך לכך בהחלט; הוא מצפה מזאב אלקין, איש הסוד הסמוי שצבר המון רגעים וסודות כמוסים ביותר עם נתניהו – שיתפקד על תקן מחזיק תיק נתניהו במפלגת 'תקווה חדשה' ויהיה מוכן עם פצצות המצרר הנכונות בדיוק בתזמונים הנכונים. כלומר, המטרה היא לנהל סוג של מאזן אימה: כל טיל ייענה בטיל שישוגר לעבר מקורות הירי. אלקין וסער הם סוג של 'דוקטורים לענייני נתניהו'. הם אנליסטים ששולטים בכל מערך החולשות והבעיות של הקליינט שעליו הכריזו מלחמה, ויודעים לשלוף כל שלד ברגע הנכון. משכך, על כל שטיק מלוכלך שיופעל על סער – אלקין ייגש למחסנים, יפתח את הבוידעם וישלוף איזשהו טיל שיוט נגדי שיהפוך את האירוע לבלתי משתלם בעבור נתניהו.
האם ניקלע כאן לקרב דיגיטלי מרושע ומתוחכם בין שני בסיסי כוח שווים? יש מצב בהחלט. אבל אסור לזלזל לרגע אחד בנתניהו, שהיה ונותר האשף של הפוליטיקה הישראלית. מול יריבים מסוכנים כמו אלקין וסער הוא מתמלא עיזוז ותעצומות, נטען ברוח קרב ויוצא לפייט עם סכין בין השיניים. הוא משייט בין עולמות, מפתיע בחידושים, דוגמת החיבוק הפתאומי לערביי ישראל – מהלך שאיש לא ציפה לו, ולא בוחל באף מהלך, תרגיל או שפן בדרך לניצחון.
נתניהו נחשב יריב קשה – לא ניתן לצפות את מהלכיו – אבל הפעם יש הבדל אחד, חד ותהומי: הפעם לא ניצבים מולו פראיירים חיוורים וחסרי ניסיון דוגמת בוז'י הרצוג, אבי גבאי, בני גנץ, עמיר פרץ ויורמים אחרים. אלו לא החייזרים של מערכות הבחירות האחרונות, להם נדרשו לנתניהו שישים שניות כדי לעשות 'פוף' קטן ולפוגג אותם כשכבת אבק. הפעם היריב הוא מסוכן. מסוכן באופן חסר תקדים. המאבק הזה, אפשר להניח כבר עכשיו, יגבה מחירים כבדים משני הצדדים.
כתף חרדית קרה
את קמפיין הבחירות שלו החל נתניהו השבוע בשתי זירות, מול שני מגזרים מקבילים: זירה אחת – מול הציבור החרדי; זירה שנייה – מול פדרציית המפלגות שמייצגות את הציונות הדתית.
נתחיל, כמובן, בציבור החרדי. שישיית המופלאים האמורה של נתניהו משקיעה בימים אלו מאמצים אדירים בחצרו של מרן הגר"ח קניבסקי. מדובר במרתון של שיחות אישיות וקשר רציף שמתנהלים עם סביבת החצר. המטרה: ליצור גוש חוסם לגדעון סער בחצר ולמנוע ממנו לזכות בתמיכה אשר תעניק לו רוח גבית משמעותית.
המסרים שמועברים כל העת אל הבית הם ש'תמיכה בגדעון סער זו תמיכה בממשלה בלי חרדים', וכי אם סער יגיע לביקור מתוקשר בבני ברק – נתניהו יראה זאת כפגיעה אישית קשה ואנושה. בסביבת נתניהו מודעים לקשר הקרוב ששורר בין החצר לסער, ומנסים לנטרל כל גישה של סער לחצר בתקופת הבחירות. לצורך כך, אפילו דיברו בסוף השבוע על אפשרות לארגן פגישה של ראש הממשלה במעונו של מרן הגר"ח קניבסקי.
נתניהו מזהה בדאגה רבה את הכתף הקרה שמופנית לעברו מכיוונה של דגל התורה. בשתי החצרות המנהיגות את המפלגה – גם של מרן הגר"ח קניבסקי וגם של מרן הגרי"ג אלדשטיין – המדיניות היא ברורה: 'אין לנו כל עניין להתערב כבר בשלב הזה בקרב בין נתניהו לסער. מבחינתנו – שניהם לגיטימיים. למה שנעניק שטר התחייבות לנתניהו כבר בשלב זה, כשהמפה לא ברורה? ישחקו הנערים לפנינו ואחר כך נחליט'.
בש"ס, בניגוד ל'דגל התורה', נותנים לנתניהו חיבוק חד משמעי, אבל יש לזכור כי מדובר בסך הכל בבקטיקה לצורך גריפת קולות. כשדרעי מעמיק את אחיזת היד לנתניהו – הוא מכוון למאגר מצביעים שמצוי על קו התפר שבין הליכוד לש"ס. בדגל התורה, לעומת זאת, לא מחשבים את השיקול האלקטוראלי, אלא מתכוונים באמת לחכות ולראות איך ייפול דבר.
לכך יש להוסיף את המשבר החדש ב'אגודת ישראל', שאיש לא יודע עד לרגע הזה לקרוא אותו נכון: מעבר למריבה על כיסאות ומיקומים – הפילוג בין ליצמן וטסלר לפרוש ואייכלר יכול להוביל לכך שהצמד האחרון יעשה ההיפך הגמור ממה שיעשה הראשון, הכל כדי להבהיר לנתניהו שאין בעל-בית אחד, וכי תם עידן ליצמן ששולט לבדו באגודת ישראל. וכך יוצא שנתניהו מחזיק רק בשליש מסיעת יהדות התורה לצידו, כששני השליש הנוספים – דגל התורה ומחצית אגודת ישראל – יושבים על הגדר.
לאנשי נתניהו הייתה השבוע דרישה נוספת מדגל התורה: הראשונים דרשו כי דגל התורה תפנה תקציבים ומשאבים לשם הקמת מטה מיוחד בראשות יצחק פינדרוס אשר יעמיק את אחיזתו במגזר החרד"לי, על מנת שהקולות האלה יעברו לגוש החרדי ולא יהיו בסביבה הסרוגה. בינתיים, דרישות נתניהו מתקבלות בזהירות ובחשדנות. המסר הוא: 'קודם תוכיח לנו שאתה ווינר, ואז נחליט כמה משתלם לנו להזדהות איתך'. במילים אחרות: 'גדעון סער זה לא לפיד, לא ליברמן ואפילו לא בנט. מבחינתנו, הוא מועמד ראוי בדיוק כמו נתניהו'.
במובן מסוים, כשמדברים עם חלק מהח"כים החרדיים, הם מציינים כי הנאמנות של סער לצרכי הציבור החרדי עמדה כבר במבחנים רציניים, כולל בשלבים שבהם הנאמנות הזו לא השתלמה לו פוליטית. יש לו יתרון בדמות אורח חיים מסורתי הכולל שמירת שבת והנחת תפילין – שאמנם אין בהן כדי להטות את הכף (גם בני גנץ הוא איש מסורתי מאוד) – אבל יש בהן בהחלט כדי למנוע את מאמצי נתניהו להכריז עליו כפסול-חיתון מבחינת המפלגות החרדיות.
חורים בכיפה הסרוגה
הזירה השנייה נמצאת, כאמור, במפלגות הציונות הדתית. בטח שמעתם השבוע את החריקות העזות שעלו מכיוונה של 'ימינה'. שלום הבית שבין בצלאל סמוטריץ' לנפתלי בנט מעורער מאוד בעת הזו. בגדול, השניים נאבקים על השיבוצים ברשימה. סמוטריץ' דורש ארבעה נציגים בשמונת המקומות הראשונים, ואילו בנט מוכן לתת שניים בלבד בשמינייה הפותחת, והשניים הנוספים – במקום התשיעי ואילך. סמוטריץ' מתקומם, ושני הצדדים לא מוכנים לוותר.
מי שאחראי למהומה בין הצמד הוא לא אחר מאשר נתניהו, שתמיד מצליח לבחוש ולתזז במפלגות הסרוגות. בתפיסת נתניהו, 'ימינה' היא שתי מפלגות: כל ח"כ של בנט הוא מבחינתו אצבע נוספת לממשלה בראשות סער; כל נציג אצל סמוטריץ' – הוא אצבע נוספת לממשלת נתניהו. במידה וגוש נתניהו יצליח להגיע לשישים ואחד מנדטים יחד עם 'ימינה' – הוא ירצה לראות יותר סמוטריצ'ים מבנטים ברשימה, כאלה שאינם בסיכון מוחשי להימלט לזרועותיו של סער במידה וממשלה בראשותו תקרום עור וגידים. נתניהו מקווה מאוד שסמוטריץ' יתפוס נתח יפה. אם תהיה לו אפשרות לפצל ביניהם ולגרום שסמוטריץ' ירוץ בנפרד אבל יהיה מספיק חזק בסקרים כדי לעבור את אחוז החסימה – הוא יעודד מהלך שכזה בכל פה.
כך או כך, הכותרות בסוף השבוע מורכבות וסותרות בעבור נתניהו. מצד אחד – אוסף רסיסי המפלגות משמאל הוא סיבה לאופטימיות. מעולם לא הגיע השמאל לבחירות כשהוא כה מרוסק, משוסע, מפורק לרסיסי רסיסים ומפוצל לפיצולי פיצולים. התופעה שבה כל הטרמפיסטים שנכנסו על גבו של בני גנץ לכנסת והפכו בלילה אחד מאלמוניים למיניסטרים, ועתה נוטשים אותו לגורלו ומשאירים אותו לדמם לבד על גבול אחוז החסימה – היא מחזה קניבלי שאין לו אח ורע גם במושגי הפוליטיקה המרושעת והאכזרית שאנו מכירים. ראש מפלגה שהתקרב לארבעים מנדטים ובתוך פחות משנה קורס אל פחות מחמישה, והכל נוטשים ובורחים כאילו מדובר בזירת פיגוע. זו, כאמור, בשורה טובה לנתניהו. השמאל כבר לא מציג אלטרנטיבה.
אבל מצד שני, נתניהו מתמודד לראשונה עם אתגר שכמותו לא חווה מעולם. זהו אירוע שלא קרה דוגמתו מאז קום המדינה: מפלגת ימין רוויזיוניסטית גדולה, שמתמודדת מימין לליכוד ומטרתה המוצהרת היא להשליך את הליכוד מהשלטון; גם 'קדימה' של שרון ואולמרט פרשה בזמנו מהליכוד; אבל היא לא התמודדה על הטיקט הימני. 'קדימה' חברה לשונאי דת, בעטה בארץ ישראל, חרתה על דגלה עקירות וגירושים. הפעם מדובר במפלגה מאתגרת מאוד עבור הליכוד: איש ימין שורשי, שומר מסורת, מתחייב לרפורמות במערכת המשפט, מצליח לשים יד על ראשי ערים ואנשי שטח חזקים בליכוד – ובסיטואציה מסוימת עוד עלול להשיג רוב יחד עם מפלגות המרכז-שמאל ולהשאיר את נתניהו מחוץ למעון ראש הממשלה.
על כל הקופה
הסיכויים של סער, הם לא רעים בכלל. בואו נפתח מחשבון ונחשב: במידה והליכוד מביא שלושים מנדטים והחרדים עוד שישה עשר, וכל היתר נחלק בין סער, 'ימינה' ומפלגות השמאל – יש יותר מתרחיש אחד שיאפשר לגדעון סער להרכיב ממשלה. זוהי ממשלה שתורכב מעשרים המנדטים של סער, העשרה של בנט, החמישה-עשר של לפיד, השמונה של חולדאי, השישה של ליברמן והארבעה של גנץ, והנה לנו ממשלה מוכנה. התארגנות כזו יכולה לפנות לחרדים ולומר: 'אתם רוצים להצטרף אלינו? אהלן וסהלן. לא רוצים? ננהל ממשלה צרה וקודם כל נגרש את נתניהו מבלפור. אחר כך נראה הלאה'.
אם סער מצליח להגיע לעשרים מנדטים – מה שיגרום אוטומטית לכך שנתניהו לא יוכל לטפס אל מעבר לשלושים בדוחק – כל מתנגדי נתניהו ינשכו שפתיים, ישתחלו לממשלה עם מפלגות השמאל ויחברו למאמץ הלאומי לפנותו מבלפור.
זוהי תמצית הקרב של השבועות הקרובים. אמור מעתה: בלוק ביבי מול בלוק גדעון. החרדים באמצע, יושבים בינתיים על הגדר, מי במוצהר ומי בלב. הוסיפו לנתון הזה את הניצחון הדמוקרטי בג'ורג'יה עליו נודע בשעות הבוקר של יום רביעי, אשר מלמד על שלטון מלא שמסתמן לדמוקרטים ולביידן לאורך כל הציר – מה שיוביל להיחלשות מדינית של נתניהו, שיישאר ללא הדוד טראמפ שמחלק מתנות.
הוסיפו לכך את הזינוק בתחלואה ואת היותו של חודש ינואר למניינם לכזה שמסתמן – חרף מבצע החיסונים הפנטסטי – כחודש המורכב והעצוב מכל חודשי הקורונה, עם גלי תחלואה שלא היו כמותם מעולם; והוסיפו למשוואה הזו את מאות אלפי המובטלים ואת מרד ראשי הערים שעומדים בטור ארוך כדי לעבור מנתניהו לסער – והנה קיבלתם מערכת בחירות מורכבת, ריגשה ומרתקת, שמתנהלת בין שני גולייתי עוצמתיים שאף אחד מהם אינו מוכן לוותר.
אל תמהרו להספיד את נתניהו – אבל אל תזלזלו בסער. זהו קרב מוחות על כל הקופה. כל אחד מהשניים יכול לסיים את המערכת כשהגביע בידו.
