ישראל א' גרובייס
א' טבת התשפ"ו
שיחה לילית בכיכר מרכזית בסלוניקי
- זה היה מסע כושל. תוכניות גדולות, מציאות חיוורת למדי.
הציפיות היו בשמיים. כמי שהכיר את העיר סלוניקי רק מספרי ההיסטוריה, הייתי משוכנע שמסע של שתי יממות אליה, יביא לי אנציקלופדיה של כתבות.
כמה ערים אתם מכירים שזכו לכינוי “ירושלים”? איזה עוד נמל בכל העולם הושבת ביום השבת רק בגלל הפועלים היהודים שמילאו אותו?
כבר לפני קרוב לאלף שנה, הגיע הנוסע היהודי המפורסם בנימין מטודלה אל סלוניקי וכתב ביומנו שהיא “עיר גדולה מאוד ובה כמו חמש מאות יהודים ושם הרב רבי שמואל ובניו, תלמידי חכמים, והוא שם ממונה על היהודים תחת יד המלך… ושם גלות גדול ליהודים והם מתעסקים במלאכות”.
עיר אחת ובה שכבות של היסטוריה יהודית שלא פסקה עד מלחמת העולם השנייה. ואני, עיתונאי צעיר מלא סקרנות ועיזוז, יוצא לי חמוש בעט ורצון חפירה. היה ברור לי שאני עומד לשוב עם ספר מטלטל שלא יותיר קורא אחד אדיש.
ואז נחתנו אל המציאות. יחד עם ידיד נוסף שיכול לשמש מורה דרך.
מה אומר לכם חברים יקרים, כך נראית אכזבה. עיר פועלים עייפה ולא ממש נאה היא סלוניקי של ימינו. היהודים כבר מזמן עזבו אותה. רובם עשו זאת ברכבות היישר אל הארובות של אושוויץ. כל שנותר היום הוא קצת מידע.
אתה מסתובב בין שווקים, שנראים קצת כמו מחנה יהודה רק בתקופה שעוד לא טרחו לנקות אותו. מורה הדרך, מישהו עם מבטא יווני וחיוך של שיני זהב, מצביע לך על כל מיני בנייני מגורים לא ממש נאים, וכל שהוא יכול לומר לך הוא: “לפני שמונים שנה כל זה היה של יהודים”. ואתה רק רוצה לשאול: ‘באותן שנים זה כן היה יפה?’
כמו בכל מקום יש גם מוזיאון יהודי. אבל במקום לדבר על ענקי הרוח שהיו כאן, המהרשד”ם, מהר”י בן–חביב ועוד, מעדיפים להתמקד בכל מיני ספנים עם שפמים מגודלים. תמונות משפחה, מלבושים מסורתיים וכמובן פס קול קיטשי של הניגון המפורסם על “צור משלו אכלנו”. ציפיתי ליותר.
בסוף הגענו גם אל מבנה בית כנסת נאה ששרד מהמלחמה. גם הוא, כמו שמקובל במחוזות הללו, לא ממש פעיל היום. אולי בראש השנה ויום כיפורים. השומר היווני בכניסה לא חושב שיש שם ‘מנחה’. הוא כן חושב שאנחנו צריכים לרכוש כרטיס ביוקר, אם נרצה להיכנס כדי להציץ.
היסטוריה רועשת, כפי שכבר הבנתם, לא למדתי בביקור הזה.
- אפילו הנמל המפורסם שכל כך הרבה התפייטו עליו, כבר לא באמת קיים. כל מה שאפשר למצוא בו כיום, הוא מעגן של כמה יכטות. לעמוד בפנים רציניות, להצביע בצורה מהורהרת ולהמתין עד שהבחור האמריקאי שחלף במקום והתנדב לשמש כצלם – יזקוף אצבע ויאשר שהתמונה אכן צולמה, וזהו. אפשר לחזור הביתה.
עכשיו נותרה עוד יממה שלמה בעיר הפועלים היוונים העצלים.
אלא שכאן התגלתה הבעיה הגדולה יותר, שעד לשלב זה לא סיפרתי עליה – מזג האוויר. יוון שוכנת לחופי הים התיכון, וכשהוא נותן מופע של חום ולחות, אנחנו כבר מכירים את התוצאה. טיול בכזה מזג אוויר, הוא עונש.
רק אחרי שהלילה פרס את אדרתו השחורה והקרירה מעט, הרשיתי לעצמי להוציא את האף מהמלון לתור את העיר הישנה. מימין רחשו להם גלי הים העכורים והעלו אד חמים, ומשמאל דממו להם הבניינים העתיקים.
כששאלנו את המטיילים במלון לאן יש ללכת בעיר הזאת, הם נאלצו לחייך במבוכה. אין הרבה. יש איזה מגדל לבן מפורסם, ויש כמה חנויות. בסוף אחד מהם נזכר: “כיכר אריסטוטלוס, אומרים שזו אחת הכיכרות הכי יפות בכל יוון כולה”.
כמו שהבנתם, הרבה אלטרנטיבות לא היו. אחרי עשרים דקות של הליכה, מצאתי את עצמי בכיכר הענקית. לא שאני מומחה גדול לכיכרות, אבל בואו נאמר שכבר ראינו כמה יפות ממנה. אם זה מה שיש לסלוניקי להציע, זה מה שניקח.
באפיסת כוחות התיישבתי על ספסל אבן, ואז הבחנתי בו. ברגע הראשון נראה לי שהוא מביט בי היישר בתוך העיניים. מתוך סקרנות מיהרתי לנעוץ בו את המבט בחזרה. כל כך הרבה שמעתי עליו, קראתי עליו, והנה אנחנו נפגשים.
זה השלב לעזוב את ה”פואטיקה” – עוד ספר שהוא כתב – ולתאר את המציאות שניצבה מולי. פסל ברונזה ענקי, בדמותו של הפילוסוף היווני המפורסם בכל הזמנים – אריסטו.
כן–כן, הפילוסוף הזה שהיה המורה האישי של אלכסנדר הגדול. הסמל של תרבות יוון נולד בכפר סמוך לסלוניקי, ועד היום הוא נחשב לסמל המובהק של האומה היוונית האומללה.
עכשיו הבטתי בו. בעוד האנדרטאות הרומיות משדרות גבורה ותוקף, אריסטו מסלוניקי נראה עייף ומותש. הוא יושב ברישול. ידו השמאלית אוחזת מגילת קלף, ידו הימנית נשענת. אבל מה שמושך למקום הזה אלפי סטודנטים מכל העולם, הוא דווקא בוהן רגלו השמאלית. לא תאמינו, אבל היוונים משוכנעים שאת הכתבים שלו כתב אריסטו באצבע הזו, ומכאן נובעת ה”סגולה” – כל הנוגע באצבע יזכה להצלחה בלימודים.
- השעה הייתה חצות לילה.
מרחוק לחשו הגלים סודות של בריאת העולם, על הספסל ישב לו יהודי צעיר, התבונן ב”ראש חכמי יוון”, ומחשבותיו כמו שוחחו עימו. האמת שממש לא פשוט לשוחח עם דמות שהרמב”ם סבור כי הוא השיג את “תכלית דעת האדם”.
במקום לשוחח הבטתי סביב, ברחובות יוון של זמננו.
יש לנו כאן תופעה היסטורית בלתי נתפסת. עד היום בכל העולם כולו מדברים בהערצה על “חוכמת יוון”. היוונים הקדמונים המציאו את הפוליטיקה המתוקנת, את הספרות, את הפיסול, את המתמטיקה ועוד לא מעט חוכמות.
תלמידו של אותו אריסטו יצא למשימה מטלטלת, לכבוש את העולם כולו ולהפיץ את האור של יוון לעולם. לפחות מבחינה היסטורית, החוכמה של אריסטו ניצחה. היא נפוצה בכל העולם כולו. מילאה אותו במושגים של דמוקרטיה, של אומנות ושל חכמה.
אי שם בקצה הים התיכון קמה קבוצה עיקשת שהחליטה לקרוא לאור הזה חושך, ולאסור מלחמה נגדו. קל זה לא היה. היוונים היו רבים, גיבורים וזדים, היו להם כל האפשרויות, אבל בסוף האור היהודי ניצח. נעשה בו נס של טהרה.
רבים בכל העולם מדברים על הנס היהודי. האומה היחידה ששרדה כאשר כל האומות האחרות נעלמו מעל מפת ההיסטוריה. אבל באותו לילה הרגשתי שצריך לדבר על הנס היווני, כלומר על העובדה שאומה שהייתה לה בעבר הצלחה כזו, וכיום צאצאיה נראים כל כך חסרי ייחודיות וברק.
כשמגזין ה’טיים’ סקר את חמשת אלפים ההמצאות החשובות בעולם, רק אחד מכל הממציאים היה יווני. לא צריך לספר לכם שליהודים הייתה נציגות עצומה בתוך כל העולם הזה.
איך ייתכן? שאלתי אז את אריסטו, שדווקא הצאצאים שלך, רחוקים כל כך מהחוכמה שלך?
רכב ניקיון עירוני עצר. מתוכו ירדו כמה פועלים שהחלו לאסוף אשפה מהכיכר. אחד מהם ניגש אל הפסל, ובמקום לבקש חוכמה מהאצבע שברגל, החל להתיז עליו מים לנקותו.
איש הברונזה שתק.
- את התשובות על השאלות הללו, מצאתי רק כשחזרתי אל בית המדרש ופתחתי כמה ספרים קדושים. הכוזרי המפורסם (מאמר ראשון אות סג) דן בעניין הזה, ומדבר על כך שהיוונים לא באמת ראויים לחוכמה. הייתה להם רק תקופה קצה ש”קמו בהם הפילוסופים המפורסמים בימים ההם, לא קודם לכן ולא לאחר מכן”.
אבל יש שאלה הרבה יותר חשובה ועקרונית: למה באמת היהודים חששו כל כך מהאינטליגנציה היוונית? מה היה רע בחוכמה היוונית הגדולה? למה הם ראו בה חושך?
מי שרוצה את התשובה, יכול לחפש אותה בשני מקורות: או לדפדף בספרי המחשבה היהודיים, או לחלופין לצאת לאוניברסיטאות ולנסות לפגוש את האינטליגנטים של זמננו, אלו שנאחזים בחוכמה העתיקה ההיא.
אריסטו וממשיכי דרכו, מלמדים אותנו הספרים והמציאות, אולי מאוד חכמים. אבל כל החוכמה הזו נותרת חיצונית. הלב וכלי המעשה נותרים מקולקלים ומעוותים. מרושעים ואפלים. רוצחים שמתכסים בחליפות, ברברים שמתנסחים בפואטיקה, דיקטטורים שמתהדרים בדמוקרטיה.
וכל זה, מסבירים רבותינו בעלי המחשבה, כי החוכמה הזו היא חיצונית ומנותקת. זו חוכמה שמנסה להעלים את הנקודה הפנימית, את הקדושה שיש בעולם, את הבורא שמנהיג אותו, ואת העם שהוא בחר לו.
והנה הפרדוקס הגדול – החוכמה היוונית המקורית יכולה לפעמים לשכון באוהלי–שם לאחר סינון וזיכוך, משום שבבית המדרש יודעים לזקק את הפנימיות של החוכמה, ואילו בכל אותם מקומות יווניים, אמריקאיים, אוסטרליים, החוכמה הזו מנותקת ומעוותת.
והנה הגענו למצב שהחכמה היוונית מחשיכה את העולם, תומכת בכל פשע, הופכת רשע לצדק, מצדיקה מחבלים ורודפת צדיקים.
וכנגד האפלה הגדולה הזו, בוקע אותו נר קטן שמאיר את העולם.
- ואסיים בסיפור קטן ששמעתי השבוע כשנכנסתי לנחם את הרב פרופ’ מעוז כהנא – היושב שבעה על אביו, חוקר מדרשי ההלכה פרופ’ מנחם יצחק כהנא ז”ל.
מדובר ביהודי עתיר זכויות, שהקדיש את כל חייו כדי לשמר נוסחאות של דברי חז”ל. כך למשל, לא רבים יודעים, אבל פרופ’ כהנא זיכה את העולם היהודי במדרש ‘ספרי זוטא’ לחומש דברים. הוא גילה אותו בתוך כתב יד של חכם קראי, זיקק ממנו את הבר, והביא יצירה תורנית מפוארת לבית ישראל.
אבל אנחנו הרי לא מדברים על חוכמה, אלא על פנימיות.
“במשך כמה שנים”, סיפר לי בנו, “פעל אבא בתוך מוסד אקדמי מאוד מפורסם. הוא חקר ולימד וגם התפרנס משם.
“בתקופה מסוימת, נתקל אבא במקרה של אדם שהיה זקוק לצדקה. אלא שאותו אחד לא הסכים לקבל. אבא החליט לעזור לו כשיטת הרמב”ם, לדאוג לו לעבודה מכניסה. אבא ניגש אל סגל האחראים של אותו מוסד, והגיש מועמדות לתפקיד בשמו של אותו נצרך. אבא גם הסביר שמדובר במקרה חשוב שיש בו אלמנט של צדקה. אלא שאנשי הסגל לא הסכימו להצטרף למהלך. הם סירבו.
“כשאבא שמע על העניין, קם ואמר: ‘אם יש מקום שכל היום מתעסק בלימוד והומאניות, והוא לא מוכן לעשות מעשים טובים – אני נודר שכף רגלי לא תדרוך בו יותר’. וכך אכן היה”. זהו חכם, המסכים לאבד חיצוניות למען הפנימיות.
הלוואי שנזכה להיות גם אנחנו מן המאירים.
