ראשון העריקים

זו לא הייתה פליטת פה בשיחה סגורה וגם לא דברים שהוצאו מהקשרם כפי שהורגלנו מדרשות מרן הגר"ע בשנות השמונים, עם פירושי בניזרי לאחריהן.
את הדברים שאמר, מול המצלמה, תכנן מרן הגרמ"ה הירש לומר כשהוא שוקל מילים בקפדנות, כמו בלילה שלאחר מכן, בעת הכנת השיעור כללי האחרון בישיבה, לפני צאתו למסע גיוס בן שבועיים ימים באמריקה של טראמפ. הנסיעה הנוכחית, לא נועדה לסייע לכלל עולם התורה במסגרת הקרן, אלא לשמר מסורת בת יובל שנים, ולהקדיש שבועיים בשנה כדי לכלכל כאלף בחורים ואברכים במוסדות ישיבת סלובדקא, שעל תקצובם מופקד ראש הישיבה אישית.
“אתם עריקים, מותר לכם להיות עריקים, זו מצווה להיות עריקים בגלל זה שמוכרח להיות ישיבע-בוחרים בארץ ישראל", אמר הגרמ"ה הירש וידע כי תכף ומייד לאחר מכן, יסומן בתקשורת ויואשם בהמרדה.
מה גרם דווקא למי שנתפס כמנהיג רציונלי ואפילו פרגמטי, יהודי שגדל בניו יורק ומכיר את העולם, להתבטא כך? שאל אותי השבוע במסדרונות הכנסת אחד מח"כי הליכוד. בחרדית מדוברת השאלה הייתה מנוסחת במכובדות יתר, אך השאלה במקומה, וקושיות טובות הן לחם חוקו של עולם התורה.

שלושה חודשי המתנה – במתנה. נתניהו ובן צור במליאה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זהו אותו ראש ישיבה, השבתי, שנאם בכינוס לחיזוק בני הישיבות שנקבע בלי משים בתאריך הלועזי של ה-7 באוקטובר והתנצל על כך שהתאריך נקבע בו ביום. זהו אותו מנהיג רוחני שרק לפני שבועיים דיבר על מעמד לומדי התורה והבהיר כי דבריו מכוונים אך ורק למי שעוסקים בתורה. אבל משהו קרה מאז, עד שהרגיש שאין לו ברירה.
את המונח ‘מסירות נפש' שמענו מפיו בשעתו לאחר פסיקת בג"ץ, אלא שאז, הבהיר ר' משה הלל כי מדובר באמירה עקרונית ולא עכשווית. בתקופה שחלפה מאז, המציאות הולכת ומתקרבת לעיקרון.
זו אינה מסירות הנפש כפשוטה, של מי שיוצאים לקרב ומגינים בגופם, אלא הרפש שמוטח בלומדי התורה, תוך ניצול ציני של המציאות שנוצרה.
שני שיקולים עמדו לנגד עיניו של ראש הישיבה לפני האמירה החדה. ראשית, עם העיניים פנימה, לנוכח קצב שליחת הצווים, ר' משה הלל, כראש ישיבה שמרגיש את הדופק, ער לתחושות ומבין שגם בתוך הישיבות יש לבצר את החומות. בכמה מהישיבות יודעים אנשי הצוות לספר על לחצים שעימם מתמודדים בחורים, בעיקר בוגרי ישיבות תיכוניות, שהוריהם אינם מסוגלים להכיל מציאות שבה הבן יקיר יוכרז כעריק.
בוועדת חוץ וביטחון, שבראשה עומד אדלשטיין שמצטייר כגלנט החדש, דובר השבוע על 621,1 פקודות מעצר מתוך 000,3 מקבלי הצווים שיצאו בחודש יולי, והצעד הבא – כך לפי תא"ל שי טייב – יהא הכרזה עליהם כעריקים.
בניגוד למקבלי הצווים הראשונים שדבק בהם רבב, הפעם נשלחים הזימונים לבחורי ישיבות על מלא, ומי שמקל ראש בהידרדרות אינו מבין את המשמעות. לא מדובר רק באיסור יציאה מהארץ, קיצוץ בקצבאות ומכות נוספות. לפני הכל זהו הרישום הפלילי שיהפוך אלפי בחורי ישיבות נורמטיביים לעבריינים מבחינה חוקית, עם כתם שידבק בהם מכאן והלאה כאזרחים שומרי חוק. נקודת הזמן הנוכחית, ברגע שלפני, היא הצעד האחרון שלפני התהום.
האמירה החריפה, כוונה פנימה לתוככי הישיבות אך גם כלפי חוץ, לעיני שאר הציבור. תגובתו של לפיד, שכינה את הדברים המרדה, כאילו לא הייתה כאן מחאה סרבנית משמאל במשך שנה, הוכיחה שהמטרה הושגה והמסר הכפול נקלט, פנימה והחוצה.
לישיבע-בוחרים בהיכלי התורה אמר ר' משה הלל ‘אחריי'.
לעולם החיצון אמר: לא תפרידו ותגייסו בחורי ישיבות בהפחדה. אם תהפכו את בני הישיבות לעריקים, אעמוד בראשם ולא אתן להם להתמודד לבד.
האם הצעד הבא אחרי אמירה שכזאת, יהיה הינתקות מהממשלה? כאן צריך לחזור אל הרציונליות הידועה של ראשי ישיבת סלובדקא. מרן הגרמ"ה הירש עצמו, אומנם נמנע מלהתבטא בסוגיה כל עוד היא תאורטית, אך סביר שהלך מחשבתו הרציונלי ימשיך להעמיד במרכז את שאלת האלטרנטיבה.
בחירות עכשיו יובילו לכאוס שיימשך חודשים, שבמהלכם תשלוט היועמ"שית לבדה. כשייספרו הקולות, בסבירות גבוהה ובהתאם לסקרים, תוקם קואליציה שליברמן יככב בה כציר מרכזי. המסקנה הרציונלית נותרה כשהייתה ערב שליחת הצווים: מהקואליציה לא רצוי לערוק, לעת עתה.

עלבון השבת
עד כמה סומכת ההנהגה הרוחנית על חברי הכנסת שמפזרים הבטחות, יעידו הגורמים הנוספים שיוצאים ובאים בבתי גדולי ישראל, בסוג של ‘ניתוח מעקפים' למידע שמעבירים חברי הכנסת, שדוגמתו ראינו בעבר בגזרה הליטאית רק אצל מרן הרב שך בשנות השמונים.
“זה לא שמטילים דופי בחברי הכנסת שנמצאים בעצמם במצוקה", הוסבר לי השבוע, “רק מביאים בחשבון שהם חלק מהקואליציה. נכון שהם מנסים ומתאמצים, אבל נוח להם להסביר שיש התקדמות כלשהי, וגם כשהכל תקוע, לשכנע גם את עצמם שמשהו זז. ולכן בכל סוגיה אבל בעיקר בנושא הגיוס, צריכים לעשות בדיקה וחקירה".
ביום שישי האחרון, נרשמה בבני ברק סוג של פגיעה ישירה מאש כוחותינו – היישר מהקריה. אולי לא טיל בלב עיר התורה, שם נשמרת הבטחת ר' חיים מימי מלחמת המפרץ, אך כאנלוגיה למטח השבועי אפשר לומר, שזו הייתה נפילה בבני ברק גבול רמת גן.
ההודעה שיצאה בשישי האחרון מלשכת שר הביטחון הנכנס, על שיגור 000,7 צווים לבחורי הישיבות, הוציאה את הח"כים משלוות ערב שבת. תמונת המצב הייתה ידועה ומלכתחילה היה ברור שלשר הנכנס אין כלים שיאפשרו לו להתעמת עם היועמ"שית ולהחזיר לאחור את ההוראה, אך הכעס הגדול היה על הסיבוב התקשורתי שעשה כץ.
יממה לפני, הציע אחד מהנציגים החרדים לנתניהו להעביר מסר להנהגה הרוחנית שיסביר כי שיגור הצווים, שגלנט כבר הכין בהנחיית היועמ"שית, הוא צעד בלתי נמנע בנסיבות הנוכחיות, אך בשלבים הבאים, הכל ייעשה בתיאום.
במקום זה, קיבלנו חגיגה תקשורתית של דוברות שר הביטחון, בדיוק כמו בתקופת גלנט, רק בשינוי השם של השר. הפידבקים מהתקשורת ואפילו מיאיר לפיד חיזקו את השר הנכנס שעומד בפרץ ומונע מהחרדים להגיע לקומה ה-41 בקריה, גם אחרי טקס החילופין.
“נכון שהקשר שלנו עם כץ טוב בהרבה", אמר גפני בשיחות סגורות, “אבל בשביל מה כל ההודעות האלה? הוא מתנהג בדיוק כמו גלנט".
גם בגזרה החסידית, מצאו עצמם חברי הכנסת נטולי מילים. את הריקושטים, ראינו השבוע בשלושת היומונים של ‘יהדות התורה' שיצאו במתקפה חריפה נגד שר הביטחון כץ, עם אמירות ב'המודיע' באמצע השבוע על ‘דרך שלישית' אפשרית, שבין פרישה להישארות.
הסנסורים של נתניהו שמאז נובמבר 59' השתכללו ובחלוף כשלושים שנה למדו להבחין בין סרק לאיום אמיתי, נדרכו באחת. כמי שרואה ביועמ"שית את האויבת הגדולה של הקדנציה אך גם את המתנה שלא ממשיכה לתת, זיהה נתניהו את עוצמת התקלה.
גלי בהרב מיארה, היועצת שנספרות לחובתה לא פחות ממאה וארבעים חוות דעת נגד הממשלה, מיום הקמתה, היא הדבק הגדול של הקואליציה, כשהיא מאפשרת לביבי לתלות כל עיכוב חקיקה והפרת הבטחה – במעלליה ובהחלטותיה.
אבל לא רק לנתניהו, אלא גם לחברי הכנסת החרדים – היועמ"שית היא התירוץ האולטימטיבי. עד כה, הסבירו בבתי הרבנים שלא הליכוד הוא שתוקע את הסדר הגיוס אלא היועמ"שית בסיוע גלנט – שכרך את גורלו בגורלה ונצמד לכל הוראותיה.
אך כמו בשיעור כללי ישיבתי, כל הנחת יסוד אפשר להפריך בהוכחה טובה. ואם כעת גם המחליף ישראל כץ מתמסר להוראות היועמ"שית ומתפאר בכך, המשמעות היא אחת: זו אינה היועמ"שית לבדה. יחד עימה, שותפים לקנוניה, שריה, ראשיה ויועציה של הממשלה.
עד כדי כך הגיע מפלס הזעם, שב'יהדות התורה' נזכרו השבוע במשבר הרכבת מתקופה אחרת של כץ כשר התחבורה. למי שהספיק לשכוח, גם באותו ערב שבת, שיגר כץ הודעות אבו-עלי (אקספרס) עם הצהרות על כך שאין בכוונתו להיכנע לחרדים, ובמוצ"ש שאחרי, הוא נזקק לעזרת מתווכים מול פרוש ודרעי, כדי למנוע את פיטוריו למחרת היום על ידי נתניהו. בחלוף שנים ובחילופי תפקידים, שררה תחושה זהה של הנציגים החרדים כלפי כץ, בשבת האחרונה.

עונת הציד
נתניהו אינו בוטח בכנסת, ולא רק במובן הפוליטי. את הדיונים הוא מעדיף לקיים מהבונקר המבוצר שהוקם בשנות השישים וממוקם מתחת ללשכת ראש הממשלה המיושנת, ולא מהלשכה בקומת הממשלה, שמעליה תקרה סטנדרטית שמצריכה הימלטות לחדר ממוגן בהישמע אזעקה.
בשני החולף ובניגוד להרגלו, עשה נתניהו שעות נוספות במשכן, טעון אנרגייה רטורית, בדיון ארבעים החתימות שיזמה האופוזיציה. עונת הציד בעיצומה, ושיאו של הנאום, גם במנעד האוקטבות, היה בעת שנתניהו דיבר על חקירת ההדלפות בלשכתו.

כשהמדווחים מעורבים באירוע, נדרש לעיתים ‘ניתוח מעקפים'. מרן הגרמ"ה הירש עם חברי הכנסת מ'דגל התורה'

נתניהו שדיבר על אכיפה בררנית, מבין היטב מהם גבולות הגזרה. הדיבורים על החלפת היועמ"שית נעצרים בפתח לשכתו, מתוך הבנה כי צעד התגובה יהיה הוצאתו לנבצרות. בהיעדר אופציה לנקיטת מעשים, ביבי מחריף את עוצמת הדיבורים.
“אנחנו לא מטומטמים", אמר נתניהו והזכיר את הדברים שיוחסו לאלי פלדשטיין “טוב מותי מחיי". לשבחו של האיש רדוף החקירות ייאמר, שמשפט כזה לעולם לא יישמע מפיו. בכל סיטואציה ותהא הקשה ביותר, ביבי יילחם על חייו ולעולם לא יוותר.
ואם יש רגעים ששווה להילחם עליהם, אלה השנתיים הבאות בתפקיד. הדבר האחרון שחסר לנתניהו כעת, זה לפספס, כמו בקדנציה הראשונה, את השנתיים הראשונות של כהונת טראמפ עם שליטה רפובליקנית מוחלטת בקונגרס ובסנאט, ולבזבז את 'תור הזהב' על סבבי בחירות מיותרים ומשבר קואליציוני מול החרדים.
“אנחנו רואים את הדברים עין בעין", אמר נתניהו על טראמפ, ומתברר, כי גם בגזרת מינויי השרים השניים חולקים שיקולים דומים. שני שרי ההגנה החדשים שמונו בתוך שבוע ימים, משני צידי האוקיינוס, הם אישים נטולי ניסיון ביטחוני.
פיט הנסת' האמריקאי וישראל כץ הישראלי, יכולים להחליף חוויות משותפות על הסיבות שהביאו את הבוסים של שניהם, למנות דווקא אותם לתפקיד הביטחוני החשוב ביותר. נתניהו שראה בגלנט את מגן הגנרלים הלעומתיים, שקראו עליו תיגר, גמר אומר למנות אדם חסר ניסיון שישמש עושה דברו, ולמעשה יאפשר לו לשמש בפועל ראש-ממשלה ושר ביטחון.
טראמפ המצולק מהגנרלים שהפנו לו עורף בקדנציה הראשונה, בחר במגיש מרשת ‘פוקס' באקט של הקנטה כלפי אותה חונטה. ישראל כץ שהוצנח לקריה כבר עשה את הפשלות שלו עם כניסתו, בשורה של התבטאויות לא מתואמות. המשבר בשישי האחרון, מול החרדים, הבהיר לנתניהו שעליו להתערב כאן ועכשיו ולנקות אחרי כץ גם בזירה הפוליטית.
ראש הממשלה, כך לדברי גורמים בלשכתו בנוסחה ששמעו גם הח"כים החרדים, ערך שיחת בירור עם שר הביטחון, ולזכותו של כץ ייאמר כי בניגוד לקודמו גלנט, הוא לא ניסה לסובב את הסכין בגב אלא מיהר להרגיע ולמתן.
שר הביטחון הנכנס קלט את הטעות שעשה, ובהוראת נתניהו חידש את הקשר עם החברים החרדים כשהוא מסביר כי בשלב הנוכחי, לא הייתה לו כל השפעה על המהלך. ביבי מצידו לא הסיט את המבט מהמטרה, ובתום נאומו בכנסת נפגש עם חברי הכנסת של ‘דגל התורה', כדי לנסות ולקדם את מהלכי החקיקה ולהקדים את ההוראה הבאה של היועמ"שית שתהא בבירור: הכרזה על עריקים חרדים ורישום פלילי למשתמטים.
ישראל כץ מצידו, שב והסביר כי הוצאת 000,7 הצווים עברה את נקודת האל חזור עם כניסתו לתפקיד והתחייב לנהל את המגעים בענייניות ובשותפות מכאן ולהבא. ועל כך יש לומר: צווים יגידו.

מהכלה להאכלה
לא רק שר הביטחון כץ נתבקש להשיב, ונותר עם שאלות, אלא גם הח"כים החרדים, שעד לרגע זה לא הבהירו לאילו יעדי גיוס הם מוכנים להתחייב. "קודם תגידו מה אתם יכולים להכיל", אמר נתניהו כפי שצוטט כאן מפיו.
המספרים שנזרקו השבוע ונתמכים בעמדת מרבית חברי הכנסת החרדים, הם 008,4 מתגייסים חרדים (000,3 יותר מהמספרים הנוכחיים), והדמות הלעומתית החדשה היא יולי אדלשטיין שעומד בראש הוועדה ודורש להגדיל יעדים, שגם כך נראים בלתי אפשריים.
מהו המספר המדויק שאפשר יהיה להכיל, אין לדעת. אך מה שכן אפשר לומר השבוע, בסוג של אופטימיות זעירה וזהירה, כי בחסות בג"ץ, אפשר יהיה להאכיל את פיות הפעוטות במעונות לעוד מספר חודשים.
גם כאן, ולא בפעם הראשונה, התברר כי בהשוואה לעוינות המובנית של היועמ"שית, שופטי בג"ץ הם חסידי האומה. אפילו השופט עוזי פוגלמן שלא הסתיר את עמדתו בדיון, נשמע כמו סנגורם של החרדים אל מול תחושת האנטי המוחלטת שנשבה כלפינו מנציגי הפרקליטות.
"לא נתתי צ'אנס, אבל הפתעת בבג"ץ והצלת את הממשלה עם שלושת חודשי הארכה", אמר מזכיר הממשלה יוסי פוקס לשר בן צור, בתום הדיון שבמסגרתו הציעו השופטים שלושה חודשי ארכה, בנוסחה דומה לסיכום שגיבשו בשעתו שר העבודה יואב בן צור והמשנה ליועמ"שית גיל לימון, ואותו דחתה גלי בהרב-מיארה רגע לפני ההצבעה בישיבת הממשלה. "לא יהיה תקצוב אפילו ליום אחד", התבטא בשעתו יועמ"ש משרד האוצר אסי מסינג, באמירה ששיקפה את הלך הרוח של בהרב-מיארה ויועציה. בן צור עצמו נמנע במכוון מלהגיע לדיון בבג"ץ ושמר על פרופיל תקשורתי נמוך, באינסטינקט בסיסי שהוכיח את עצמו בדיעבד והעניק לממשלה במתנה שלושה חודשי המתנה.
ובעניין הזה, תשמעו סיפור לסיום. באירוע שמשקף את רוח התקופה, מצא עצמו השר חיים ביטון משס, בשבוע שהחל באבל על פטירת אחיו והסתיים בחתונת בנו. בשעות שאחרי ההלוויה, המשפחה כנהוג מתכנסת בתוך עצמה והבית ריק ממנחמים, אך מי שהופיעה בפתח סוכת האבלים, עם שובם של בני המשפחה מבית העלמין, הייתה היועצת המשפטית לממשלה.
זוהי גלי בהרב-מיארה שנותנת כבוד ברמה האישית, ומנהלת את הקרב כראשת האופוזיציה בפועל, כפי שמגדירים זאת בקואליציה, בקרירות עניינית נטולת אמוציות. ברגעים שכאלה הפוליטיקה מונחת בקרן זווית, אך רגע לפני שיצאה אמר לה השר החרדי כי הוא מתפלל שאחיו המנוח, שאהב והוקיר תורה, ימליץ טוב על לומדי התורה ועובדי ההוראה כדי שיתאפשר להם להמשיך לשמר את הגחלת היהודית בלי להתעמת עם המדינה. “זו ברכה ראויה שאפשר לענות עליה אמן", אמרה היועמ"שית ועזבה את סוכת האבלים.
מאוחר יותר, הגיע לנחם השר הממנה גדעון סער, שהחרדים תלו בו תקוות שיצליח לגשר על הפערים, אך הן נכזבו. כמנהג השלטון המכהן, סער הבהיר שהאחריות ממנו והלאה: “היא נבחרה בתקופתי כשר משפטים משיקולים מקצועיים, בדיוק כפי שביבי מינה בשעתו את מנדלבליט…"
כששומעים את ההשוואה מאבדים תקווה, עד לרגע שבו מביטים אל המתרחש במשפטי נתניהו ומבינים כי בגו זקוף ועם כושר עמידה, אפשר להישאר על הרגליים מול כל מתקפה.