"אני צריך משהו מהחדר של איילת".
"היא ישנה עכשיו", הבהרתי בטון שלא משתמע לשני פנים, "ואף אחד לא נכנס לשם, אלא אם מדובר במקרה של פיקוח נפש או אם הוא מתכוון לישון".
"אבל זה דחוף", טען הבן והסביר: "הייתי נכנס בעצמי לחדר, אבל את לא מרשה לי להדליק את האור או להשתמש בפנס".
"ברור שלא!" התרעתי, נכונה להגן בגופי על הבת שסוף כל סוף נרדמה ואוי למי שיעיר אותה.
"נו, אז את מבינה אמא שאין ברירה?" הוא נאנח ומשך כתפיים בחוסר אונים. "רק את יכולה להיכנס לחדר ולהביא לי את מה שאני צריך, כי אני לא מוצא כלום בחושך".
"ואימהות כן?"
"בטח שכן!" הוא השיב בביטחון כאילו מדובר באקסיומה יסודית ובסיסית הידועה לכל. "אימהות רואות גם בחושך".
חשבתי רגע, הפנמתי, חייכתי לעצמי ואז נכנסתי לחדר החשוך כדי להביא לבן יקיר את מבוקשו.
לנשים יהודיות יש הרבה מאוד מעלות, אחת מהן נוגעת ליכולת לראות בחושך. כן, כן, זה נשמע אולי מפתיע, אבל נשים יהודיות מסוגלות לראות בבהירות גדולה גם כשהאור נעדר והאפלה שולטת.
היכולת המדהימה הזו התגבשה והשתכללה בכור ההיתוך היהודי במצרים. אז, כשהאומה היהודית עונתה, הושפלה ועבדה בעבודת פרך המתישה את הגוף והנפש, נוצר פער משמעותי בין הגברים לנשים.
בעוד הגברים איבדו את התקווה, שקעו בצער ובכאבי הגלות, שכחו שהם נועדו לגדולה, ואפילו לא האמינו שהגאולה תבוא, הנשים החזיקו בכל כוחן באמונה שהגואל יבוא, לא יאחר.
האמונה של הנשים הצדקניות במצרים לא נשארה רק בתאוריה, אלא יושמה מדי יום ביומו ובמסירות נפש חסרת תקדים. בשעה שהגברים נותרו בתום יום העבודה הקשה במחנות העבודה, עייפים, מיואשים ועצובים, נשותיהם הצדקניות שעבדו גם הן בעבודת פרך, מצאו את הכוח ללכת אל הנהר, לדוג דגים כדי להתקין ארוחה לבעליהן, להתקשט והכל כדי להעמיד בתים יהודיים טהורים.
בשיאה של חשכת הגלות, כשמשה ואהרן הגיעו ובישרו את בשורת הגאולה, הגברים סירבו להאמין לה, וכשראו שפרעה מכביד את עול השעבוד, אף התקוממו נגד שליחי השם. לעומתם, הנשים שמעו שהגאולה עומדת לבוא, ומייד מיהרו לצרור תופים בשקיהן כדי שבבוא העת תוכלנה לשיר ולחגוג את הגאולה.
לאישה היהודית קל יותר לראות בחושך, את מה שאחרים רואים רק באור. היא מסוגלת להבחין ברישומי הגאולה המבצבצים באפלה ומזהה את פרופיל הישועה המכוסה בצער. נשים יהודיות לא זקוקות לתאורת פלורוסנט בוהק כדי שהן תדענה בידיעה גמורה ומלאה שבורא האור – ברא גם את החושך; שהטבע בשורשו הוא נס, והנס הוא להן כטבע. הן מכירות את הבורא במקום עמוק ופנימי וממנו הן שואבות את הכוחות להעמיד בתים טהורים שמוכנים לגאולה.
השנתיים האחרונות היו קשות וחשוכות מאוד. שנתיים שאופיינו בכל התסמינים הקשים של סוף הגלות. החושך היה סמיך ומתעתע, הישר נראה עקום והעקום ישר. האמת נעדרה והודרה והשקר היה נהדר…
אבל היכולת שלנו, נשים צדקניות, לא השתנתה. אנחנו נשים של דור אחרון, נשים של פעמי גאולה, ואנחנו מסוגלות לזהות את רסיסי האור בתוך הקושי והניסיונות. יש לנו הכישורים לזהות בתוך שלל האירועים המורכבים את הרגעים המרגשים והמפעימים שלוחשים לנו שהנה הנה משיח בא. לנו יש הכוח לצרור תופים בשקים טמונים, כדי שבבוא העת נוכל להריע בהם ליוצר האור ובורא החושך, עושה השלום ובורא את הכל.
ציטוט:
"ומצינו מידה זו [של אמונה] היתה בנשים יותר מבאנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, כי האמינו בהשם ולקחו תופים ומחולות כי האמינו בתשועת השם אשר יעשה להם" (השל"ה הקדוש).
מחשבה אחת של מוסר
כשיוכבד ומרים, המיילדות העבריות, נקראו אל ביתו של פרעה, הן צוו להרוג את כל התינוקות ואילו את הבנות להחיות. המיילדות נחרדו חרדה גדולה וניסו להתחמק מהגזרה בטענה שהן לא יודעות אם התינוק העומד להיוולד הוא בן או בת.
שמע זאת פרעה ומסר להן סימן גדול: "הבן פניו למטה ובת פניה כלפי מעלה".
ואולי אפשר לשמוע בסימן של פרעה רמז ליכולותיהן של נשים צדקניות, שמבטן תמיד נישא כלפי מעלה. החושך והגזרות לא גורמים להן לבלבול באמונה או לטשטוש בידיעת השם, להפך: הן מיישירות ליבן לשמיים ויראות את האלוקים, ויהי רצון שבעבור זה נזכה שבורא העולם ייטיב עימנו ונזכה להעמיד בתים גדולים: בתי כהונה, לווייה ומלכות.
