רווית המשמעים

איך קורעים את הטפטים שמסתירים לנו את כל היופי שבחיים

1.

אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא .אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא. אבא.

רוצים גילוי של רוח הקודש? קבלו:

כשנתקלתם בפסקה הראשונה של הטור הזה וראיתם שהיא מורכבת מחזרה על אותה מילה שוב ושוב, דילגתם על רוב ה'אבא' שטרחתי לכתוב. הצצתם לכל היותר בחמשת הראשונים, רפרפתם במהירות לראות שאין שינוי ואז קפצתם אל סוף הרשימה, רק כדי לבדוק ליתר ביטחון שלא טמנתי לכם איזה מוקש.

אני מקווה שבשלב זה כבר ברור לכם שעליי אי אפשר לעבוד. אז תחזרו בבקשה ותקראו שוב את הפסקה הראשונה, והפעם בלי לחסר מילה.

טוב, אין לי מושג אם צייתם או לא, אבל דבר אחד ברור, כשקראתם את המילה 'אבא' בפעם ה-23 לא חשבתם על המשמעות שלה. בשום מקום בתודעה שלכם לא חשבתם על אבא כלשהו.

זהו. בשלב זה אני מפסיק לנדנד. כי אתם באמת לא אשמים.

זה המוח שלנו, ככה הוא פועל. לא רק בקריאה אלא אפילו בדיבור: כשחוזרים על מילה שוב ושוב ושוב, לאט–לאט היא הופכת לצליל בלבד. אם לא הבחנתם בכך, אתם מוזמנים לנסות עכשיו. אחרי מספר מוגזם של חזרות המוח פשוט חוסם בפנינו את המשמעות של המילה.

הרבה אנשים שהתבקשו לעשות את הניסוי הזה, להביט במילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, דיווחו שאט–אט נראה היה להם כאילו היא כתובה בשפה אחרת. אתם יכולים לנסות זאת בעצמכם. אם תנעצו מבט בשורות ה'אבא' זמן ארוך מדי, הן ייראו לכם כמו אוסף של אותיות ותו לא. תמשיכו עוד קצת לבהות, והן יקבלו צורה של אוסף סימנים חסרי משמעות.

יש לא מעט אנשים שמדווחים כי אחרי שהם חוזרים בקול על מילה אחת שוב ושוב היא פתאום הופכת למוזרה ומבלבלת. לפעמים כשעושים זאת בתכיפות רבה חייבים לעצור לשנייה ולבדוק שיש למילה הזו משמעות .

כל זה קרה בגלל סוג של התרגלות שהחוקרים מכנים 'רוויה סמנטית' – מונח שטבע לאון ג'יימס, פרופסור לפסיכולוגיה מהקולג' למדעי החברה באוניברסיטת הוואי. בעברית של ימינו רווח יותר המונח 'רְוָיָת מַשְׁמָעִים'. העיקרון ממש זהה. כאשר המוח שלנו מרגיש רווי מהסמנטיקה ומהמשמעות של מילה או משפט, הוא חוסם זמנית את הגישה אליה.

למה זה קורה?

2.

כבר עמדנו כמה פעמים על העיקרון הזה: המוח שלנו הוא כמו מכונה משוכללת שמתוכננת לחסוך באנרגייה. המוח תמיד ינסה להשתמש בדרכי קיצור ולא לחשוב בדרך ארוכה ומסורבלת.

כאשר אנחנו חוזרים על מילה אחת יותר מדי פעמים, המוח מזהה שבעצם יש כאן בזבוז משאבים מיותר: הרי כבר הבנו את המילה, אלא שמשום מה אנו מתעקשים לחזור עליה שוב ושוב. המוח, חסכן מתוחכם שכמותו, פשוט מפסיק להסביר לנו את המילה בכל פעם מחדש. חבל לו על האנרגייה.

אפשר למצוא את האפקט הזה גם בחוש הראייה. חוקרים זיהו שכאשר נותנים לחולים תרופה שמשתקת את שרירי העיניים, אחרי כמה שניות העולם מתחיל להתפוגג ולהיעלם מעיניהם. זה לא שהם נרדמים, אלא שחוסר היכולת שלהם להזיז את שרירי העיניים גורם לכך שבדיוק אותה תבנית אור נופלת על הקולטנים בגב העין, וכמו שקורה עם כל החושים שלנו, כאשר קֶלט מסוים לא זז המוח שלנו מפעיל כעין שומר–מסך, המערכת עצמה מתנתקת בהדרגה והאדם מפסיק לראות.

לפעמים כל מה שצריך כדי לבטל את המצב הזה הוא לנפנף יד מול הפנים – או לעשות כל תנועה אחרת שפשוט תחזיר למטופל את עולמו החזותי. ברגע שמנפנפים מול העין המוח קולט איזה 'חידוש' בקרני האור ובבת אחת הוא מתעורר חזרה לפעולה.

רגע לפני שהמערכת שלכם נכבית מרוב הסתגלות לרעיון, נחזור עוד פעם אחת על העיקרון: חזרה יתרה גורמת לאובדן המשמעות.

3.

המנגנון הזה של ההתרגלות הוא אחד האתגרים הכי חשובים ומשמעותיים בחיים שלנו.

המנגנון הזה אחראי לכך שאנחנו לא מזנקים מרוב שמחה וגם לא נהרסים מרוב עצב. השריר הזה של ההתרגלות גורם לנו לראות בכל מה שסביבנו מובן מאליו. הוא אחראי לעובדה שאנחנו קמים בבוקר בתוך בית מוגן עם כמה חדרים, יש לנו אוויר לנשום, מקרר מלא, חשבון בנק סביר, ילדים טובים, בריאות וגם נחת – ואנחנו פשוט אדישים לכל הטוב הזה.

עד כדי כך שריר ההתרגלות עוצמתי, שהוא יכול גם להרגיל אותנו לדברים רעים. ניצולי שואה מפורסמים – אחד מהם הוא אלי ויזל – תיארו איך המנגנון המופלא הזה של ההרגל הציל אותם בהיותם במחנות העבודה וההשמדה. הם היו חשופים לאיום מתמיד של אלימות ומוות כמו גם לקולות נוראיים של צווחות ויריות ולריחות מזוויעים של צחנה ומוות. אבל ככל ששהו שם יותר, מוחותיהם עברו תהליך התרגלות: הם נעשו קהים לסכנות, לקולות, לריחות ולשאר הקשיים שאפפו אותם .

פטר פישל, משורר מפורסם מצ'כיה שהגיע לגטו טרזיינשטט, תיאר גם הוא את המנגנון הזה בפעולתו. "כולנו התרגלנו לרעש הצעדים במסדרונות הצריפים .כבר התרגלנו לאותם ארבעה קירות אפלים שמקיפים כל צריף. התרגלנו לעמוד בתורים ארוכים, בשבע בבוקר, בצהריים, ושוב בשבע בערב; להחזיק קערה כדי לקבל קצת מים מחוממים בטעם מלח או קפה או כמה תפוחי אדמה.

"התרגלנו לישון ללא מיטות; לחיות ללא חדשות, פטיפון, הופעות וגם ללא הדאגות הרגילות של אנשים רגילים. התרגלנו לראות אנשים מתים בזוהמתם, לראות את החולים בזוהמה ובגועל… התרגלנו ללבוש חולצה אחת במשך שבוע שלם; כן, בסוף מתרגלים להכל".

תיאורים כאלו רבים הם, והאמת שאין צורך להרחיק לתנאים קיצוניים. מנגנון ההתרגלות מקיף אותנו בכל רגע בחיים. אם אתם בחדר שבו נשמע זמזום שקט ומתמיד, אולי הוא יטריד אתכם בהתחלה, אבל כנראה שאחרי כמה דקות לא תבחינו אפילו בצליל כי המוח שלכם הסתגל אליו וכבר לא מעבד אותו.

דבר דומה יקרה לנו כאשר נשב בחדר עם ריח לא נעים. בתחילה זה יציק, אט–אט פשוט נתרגל. רק כאשר מישהו ייכנס מבחוץ הוא יעיר את תשומת ליבנו לריח, ואנחנו אפילו לא נשים לב אליה.

אף כאן, זו הדרך של המוח שלנו לחסוך מאמץ. כשהוא מזהה ריח רע הוא חש צורך לפעול, לזוז או לחפש את המקור. אבל לאחר שחולף זמן והוא קולט שאנחנו לא מתכוונים לפעול, הוא פשוט יכבה לנו את ה'אזעקה'.

לא רק אצל בני אדם זה כך. חוקרים הכניסו חולדות למבוך שבסופו הוסתר שוקולד. הם ניטרו את הפעילות המוחית של החולדות וראו: בפעם הראשונה שהחולדה נכנסה למבוך היא רחרחה באוויר ושרטה את הקירות והמוח שלה התפוצץ מפעילות, כאילו ניתח כל ריח, מראה וצליל חדשים. כלפי חוץ היא נראתה רגועה, אך מוחה עיבד הכל בכל הכוח.

אבל אחרי שהחולדה מצאה את השוקולד והוחזרה למבוך כדי למצוא פיסת שוקולד נוספת, שמוחבאת באותו מקום, הפעילות המוחית נעלמה לגמרי. החולדה פעלה על טייס אוטומטי. היא כבר לא הייתה צריכה לעבד דברים – היא עברה התרגלות למבוך ולכן שייטה על טייס אוטומטי היישר אל השוקולד, בלי לעצור, בדיוק כמו שכולנו משייטים באופן בלתי מודע לאזור מוכר בבית, בלי שום מחשבה, עיבוד או אפילו תשומת לב למידע סביבתי מוכר.

'מצב הטיסה' הזה מאפשר למוח שלנו להיות פנוי למחשבות אחרות.

עלינו להחזיק טובה לכוח ההרגל, שאלמלא הוא המוחות שלנו היו עלולים לקרוס מרוב גירויים חושיים שהיו נדרשים לעבד .

4.

אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה! אזהרה!

עכשיו אתם כבר מכירים את הטריק. אתם הרי כבר מומחים לכל ענייני רוויה סמנטית. ובכל זאת, שימו לב למשהו מעניין. יש מילים שהמוח שלנו נותן להן צ'אנס ארוך יותר. לוקח לנו הרבה יותר זמן עד שהמוח מפסיק לפרש אותן.

ככל הנראה אלו מילים שמבטאות רגש או מילים שטעונות במשמעות דרמטית כמו 'אזהרה!' כאן אפקט הרוויה עובד באיטיות יתר, כי המוח שלנו מעלה עם המילה אסוציאציות חזקות. במובן מסוים המוח נזהר לא להתרגל כל כך מהר, אולי באמת יש כאן איזו סכנה שצריך להיזהר ממנה.

כמובן שלאורך זמן גם לאזהרה הזו המוח יהפוך אדיש, אבל זהו תהליך הרבה יותר ארוך ואיטי.

ולמה כל כך חשוב לנו להכיר את המנגנון הזה? משום שבעידן שלנו כמעט כל אדם מתעסק בשיווק: גם אם אתם מורים, מחנכים או הורים שמנסים להעביר לילדים שלכם מסר, אתם עוסקים בשיווק.

אחד מאנשי הפרסום הבולטים של זמננו, היזם הבריטי סטיבן ברטלט, ניסח בספרו חוק חשוב שכל פרסומאי צריך לדעת:

"הימנעו מטפּטים בכל מחיר!"

הסוד הוא להילחם במנגנון ההתרגלות. למצוא את המילה החדשה שעוד לא השתמשו בה מספיק; לנסח צעקה, לעשות הכל כדי לעקוף את המנגנון הזה שגורם לנו לזהות מילים כמו טפטים של רקע.

"כמה אירוני", כותב ברטלט, "שאני עצמי, שהקדשתי זמן כה רב לחקור את המונח 'רוויה סמנטית' – אלפי מאמרים, מחקרים והסרטות – הגעתי למצב שהמונח איבד אט–אט ממשמעותו והפך בראשי לטפט.

"בכמה הזדמנויות, תוך כדי כתיבת חוק זה והתחקיר לקראתו, הייתי צריך לעצור כדי לבדוק בשנית ואף בשלישית שאני עושה שימוש בביטוי הנכון, כי נראה כאילו מוחי הפך קהה ואיבד רגישות למונח וכל היכרות איתו".

ברטלט מסביר שבעצם מדובר במרדף שאף פעם לא מסתיים, משום שאחרי שהפרסומאי מצא את המילה החדשה שעוקפת את מנגנוני ההתרגלות, המוח כבר מתחיל להתרגל גם אליה.

התפקיד של אנשי שיווק – ובכללם כל הסופרים והכותבים והמרצים שבעולם – הוא בעצם המלחמה התמידית הזו. בשיווק, אומר ברטלט ובצדק, כל מילה או צירוף יעילים ינוצלו לרעה בסופו של דבר, עד שימוצו ויאבדו מכוחם.

הוא מצטט דוגמה מעניינת מהמילה 'מהפכה'. כמה חוקרים עשו סריקה של עיתונים רבים שיצאו לאור מתש"י ועד תשנ"ה (1995-1950) וחיפשו בהם את המילים 'מהפכה' ו'מהפכני'. התברר שעד סוף שנות ה-60 המילה הזו שימשה במשׂוּרה, בעיקר כדי לתאר מהפכות אמיתיות (המהפכה הקומוניסטית וכד'). מסוף שנות ה-60 החלו להשתמש במילה הזו שוב ושוב. בגיליון מאמצע שנות ה-70 כבר החלו להתפרסם מודעות על כיסאות שיוצרו ב'טכנולוגיה מהפכנית' וכך החלה מהפכה מילולית. כל מודעה הפכה למהפכנית, עד שהמילה איבדה את משמעותה מבחינה פוליטית ושיווקית.

הסוד הוא: לא להפסיק להילחם.

5.

נעזוב רגע את הפרסום שפונה למוחות של אנשים אחרים ונתמקד במוח שלנו.

המלחמה הכי קשה שניצבת בפני כל עובד השם באשר הוא היא המלחמה בכוח ההתרגלות. יהודי קם בכל בוקר מחדש וחוזר שלוש פעמים ביום על אותה תפילה ועל אותם מסרים. הוא צועק שוב ושוב 'שמע ישראל', ובכל פעם מחדש עליו לעקוף את המנגנון ולהתחדש.

בדרך אפשר הייתי מפרש ככה את דברי הגמרא המפורסמים (קידושין ל) האומרים כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו – ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו". היצר הזה הוא המנגנון המתרגל, הרוויה הסמנטית, שנוטלת מאיתנו כל טיפת חיות והתחדשות.

אנחנו משוטטים בעולם, חיים יום ועוד יום ואט–אט מאבדים את ההתפעלות. השגרה השלווה עשויה להפיל אותנו לתרדמת מנטלית. בפתח הפרשה מופיעים דברי המדרש המפורסמים האומרים כי לא נכון לצדיקים לישב בשלווה. הצדיקים חייבים כל חייהם להילחם במנגנוני ההרגל. וכשקשה להם, הקב"ה שולח להם אתגרים ותזכורות. מילות אזהרה שמעוררות אותם ולא נותנות להם ליפול טרף להרגל הזמן.

והנה באים לקראתנו הימים המאירים של חנוכה. ימים שכל מהותם לעצור את שגרת החורף, להצית את השלהבת מחדש ולגרום לנו לעצור ולהודות על כל הדברים הכי שגרתיים שיש לנו: "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו".

אנחנו חוגגים את חנוכה שמונה ימים, זכר לאותו פך שמן שבאופן ניסי הספיק לשמונה ימים. והשאלה המפורסמת – שאלת ה'בית יוסף' – טוענת שלכאורה ביום הראשון לא אירע לנו שום נס. כל הנס התחיל רק ביום השני.

אחד התירוצים הכי נוקבים שנאמרו על ידי גדולי הדורות – המפורסם שבהם רבינו השל"ה – הוא שביום הראשון אנו חוגגים את עצם העובדה ששמן יכול לדלוק ולהאיר. אומנם התרגלנו לעובדה הזו עד שהפסקנו להתפעל ממנה, אבל ימי ההודאה של חנוכה הם זמן לעורר את ההתחדשות ולהתבונן בעצם העובדה שבורא העולם אמר לשמן לדלוק.

וכאשר נמצאים אנו בימי ההודאה, חייבים אנו לעצור ולנער מעלינו את כל ההרגלים. יש לנו ימים שלמים להתבונן שוב ושוב בטוב שכבר יש לנו. להפסיק להתרגל לעובדה שאנו בריאים ושלמים, שיש לנו ידידים אוהבים, שיש לנו אוכל ומזון רוחני ויש לנו גם מאמרים נפלאים לקרוא ולהחכים מהם.

ומעל הכל להודות ולהלל על שזכינו לדבר הכי לא מובן בעולם: שבורא השמיים והארץ בחר בנו ואוהב אותנו, עושה לנו ניסים, ואפילו שלח לנו חכמים שיצוו עלינו להדליק נרות ולשמוח בשמחתו.

והוא יתברך יעשה לנו ניסים כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

מחברים: סטיבן ברטלט. שם הספר: יומנו של מנכ"ל: 33 חוקים לעסקים ולחיים שם ההוצאה: תכלת הוצאה לאור. שנת ההוצאה: 2025. עמוד: 112