רוח צפונית

מבט בלוח השנה מגלה כי השבוע האחרון של ינואר שאנו קרובים אליו יותר מתמיד, אמור היה לתפוס את ישראל הרבה אחרי השגתו של הפתרון המדיני בלבנון, לפי הצעתם של האמריקנים והמתווכים הצרפתים. אלא שאם בראשית המלחמה עשתה ישראל הכל כדי שלא להיגרר למתקפה רב זירתית שכוללת מלחמה בצפון, כרגע המצב הוא של מתיחה קלה בלבד עד לפיצוץ הבא.

בלי למצמץ, המסר שעבר מהקריה בתל אביב לאנשי הקשר מאירופה ולידידים מארצות הברית, הבהיר היטב כי הקו האדום של מחצית ינואר, שהוצב לפני מספר שבועות כיעד אחרון להשגת הסדר מדיני עם חיזבאללה וממשלת לבנון, לא יקבל הארכה עד מעבר לסוף ינואר. המשמעות הנוספת שהועברה במסר הישראלי הייתה שאם לא יושג הסדר שכזה, הרי שבמהלך החודש הלועזי הבא, פברואר, ישראל תיאלץ לצאת למבצע יזום בתוככי לבנון.

כמה זמן ייארך המבצע בעמקי לבנון? האם מדובר על פעולה של שבוע בלבד או כזו שתימשך חודש, חודשיים או יותר? איש אינו יודע עדיין לקבוע בוודאות, אבל על דבר אחד אין עוררין: המצב המתוח מאוד בצפון, לצד הפליטים הרבים שגלו מביתם, מוביל את חברי הקבינט לקבל החלטות שבעבר צידדו בהן השר גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי בלבד. כיום ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין כי המצב בצפון מחייב הכרעה או לפחות ניסיון להגיע אליה.

האם מבצע הכרעה שכזה בתוך גבולות לבנון יכלול גם חיסולים ממוקדים של בכירים מאוד במערכי החיזבאללה? איש אינו חושב כי חיסולו של מנהיג בכיר, ואפילו בכיר מאוד, על אדמת לבנון, יסיים את המערכה הצפונית שרק השבוע הגבירה הילוך. בזהירות המתבקשת נחשוף כי לפני יותר ממאה ימים עמדה על השולחן הצעה שנדחתה על ידי בנימין נתניהו ואריה דרעי. ההצעה הייתה לחיסולו של בכיר מאוד בזרוע הטרור נגד ישראל. לא חיסול של אחד מבכירי חמאס ששהה על אדמת קטאר, כפי שניתן היה להבין מפרסומים שונים שעסקו בנושא, אלא בבכיר מאוד שהיה על הכוונת בתוך גבולות לבנון. יותר מכך לא ניתן לפרט, אך תבונתם של הקוראים לבטח תעמוד להם בציור התמונה הטמונה בין השורות.

האם במצב הנוכחי השורר בצפון הארץ, חיסול של דמות בסדר גודל בכיר שכזה היה מאושר על ידי אותם גורמים שמנעו אותו באמצע אוקטובר האחרון? אין לדעת. דבר אחד ברור: כיום, גם בקרב מי שהתנגדו בשעתם נחרצות לפתיחת מערכה בצפון, בטענה שישראל לא תוכל לעמוד בשתי זירות בו זמנית, השתנתה ההבנה. תושבי הצפון המאכלסים בימי שגרה שליש ממדינת ישראל, משותקים. החששות מפני כובד המערכה, שייפול על חיילי המילואים, הולכים ופוחתים לאור דילול הכוחות ברצועת עזה.

כעת מבינים בקבינט המלחמה שבלי כניסה למערכה של ממש בצפון, או למצער מציאת פתרון מדיני זה או אחר, אין צפי לסיום הסאגה הצפונית. וכשמדברים על פתרון מדיני, הכוונה היא לבחישה הרוחשת מצד כלל המדינות המובילות מהלכים בכל אחת מהזירות שבהן נמצאת ישראל. בסופו של דבר כולן קשורות זו בזו, ומהלך בצד אחד של המפה ישפיע ללא ספק גם על המשך ההתנהלות בצידה השני, ולהפך.

מלכוד בשלושה מעגלים

וכאן נכנס הבית הלבן לתמונה. אחרי נתק של חודש התחדש השיח הישיר בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא ביידן. הנתק התרחש לאחר שישראל הביעה סירוב מוחלט לדרישת ביידן להתחיל מיידית בקידומו של שלטון הרשות הפלסטינית, במתווה זה או אחר, ברצועת עזה. ביידן גם זעם על הסירוב לדון בדרישתו לשחרר את כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, וניתק קשר. הדינמיקה בין ביידן לנתניהו לא השתפרה בזמן שחלף. הטונים בשיחה שהתקיימה השבוע לא היו רגועים, בלשון המעטה.

הרקע לשיחה שהתקיימה השבוע בין הנשיא ביידן לראש הממשלה נתניהו הוכן קודם בקפידה רבה. כבר בסוף השבוע שעבר החלו בוושינגטון להדליף לשופרות האמריקניים שהלחץ של הנשיא על ראש ממשלת ישראל להסכים לעקרון שתי מדינות לשני עמים, נושא פרי. בוסרִי אומנם, אבל אם נתניהו לא התנגד נחרצות לרעיון, כך לדברי העיתונאים שדיווחו על כך, מבחינת ארה"ב זו כבר סיבה למסיבה. העיתונות העולמית שמסקרת באובססיביות את העימות הישראלי-פלסטיני, מיהרה להדהד את המסר וגם הוסיפה פרשנות משלה, אולי בהשראתם של תדרוכים שהגיעו היישר מהבית הלבן. הפרשנות אומרת שכל עוד נתניהו לא פוסל את העיקרון של מדינה פלסטינית בשיחות סגורות עם ביידן – המהלך עודנו אפשרי.

נתניהו, שמאז קרוס הקונספציה וטבח שמחת תורה מנסה למצב את עצמו במאמצים רבים בדעת הקהל הישראלית כמי שאולי כשל במיתוגו הוותיק 'מר ביטחון', אך הוא-הוא האיש שיבלום את הקמת המדינה הפלסטינית, נדהם מהפרסומים. באופן חריג, ותוך חילול שבת בוטה, מיהרה לשכתו לפרסם הודעה כי רה"מ התנגד מעודו לכל ריבונות פלסטינית אפשרית על שטחי רצועת עזה וכי הוא מכחיש את הפרסומים הללו מכל וכל.

כדרכם של מנהיגים פוליטיים הצליחו נתניהו וביידן לגשר על הפער הבולט ביניהם. הפשרה נמצאה לאחר מגעים אינטנסיביים בין חברי הקבינט לצוותים של וושינגטון במזרח התיכון, בדמות הפקדת הכספים שמגיעים לרשות הפלסטינית ונמצאים בידי ישראל ברשותה של מדינה שלישית, נורבגיה. מכאן יכולים היו הנשיא ביידן ונתניהו להמשיך את השיח הישיר ביניהם. אלא שאז עלו הנושאים החדשים שעל הפרק, והשיחה עסקה בתקיפות הגוברות של חיזבאללה מצפון. ושוב, גם בנושא הזה גילה ראש הממשלה כי בוושינגטון רואים בעין אחרת את הדברים.

אם ננתח את התפיסה האמריקנית סביב מערכה אפשרית שאותה תיזום ישראל בצפון, לצד המתרחש בכל הזירות בגבולות ישראל, היא כוללת שלושה מעגלים. הראשון שבהם כולל את הדרישה האמריקנית להכיל את הירי לכיוון ישראל מצפון. בישראל, שעמדה עם הלשון בחוץ אל מול הצלחתו הנוספת של חיזבאללה לפגוע באתר הפיקוד האווירי בהר מירון, סירבו לשמוע על כך והעניקו מקסימום שבוע נוסף לניסיונות התיווך של השליח האמריקני לאזור עמוס הוכשטיין ושותפיו האירופאים. בבסיס התפיסה הזו עומד חששו של ביידן כי אם ארה"ב תיגרר למלחמה שבה תפתח ישראל בחזית הצפונית, הדבר יעלה לו בכיסאו. אצל הקהל האמריקני ההומני והמתון, מלחמה בלבנון, שתכלול שותפות של הכוחות הצבאיים של ארה"ב, תגרום לו לאבד את הקדנציה השנייה שלו לטובת טראמפ.

במעגל השני ביידן מבקש בכל לשון של בקשה מנתניהו לשחזר את עיקרי נאום בר אילן שנאמר על ידי נתניהו לאובמה לפני יותר מחמש עשרה שנה. רה"מ הצהיר אז את המשפט שהפך לסטיקר: שתי מדינות לשני עמים. הנשיא ביידן לא רק מדליף באמצעות אנשיו לעיתונות העולמית את המסר הזה, אלא אף פנה בתחנונים לנתניהו: תן לי אפשרות להצהיר על הסכמתך, שבסופו של תהליך תיאות ישראל לכונן מדינה פלסטינית בגבולות שיוסכמו. אבל מה שטוב לביידן כלפי בוחריו לא בהכרח טוב ליהודים. למעשה, אין גם עיתוי טוב יותר לנתניהו, שלכוד בכל מקרה בידי ממשלת ה־64 הימנית להפליא, מאשר למצב את עצמו כמי שמנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית ולא נכנע ללחצים מוושינגטון.

המעגל השלישי שמעיב על התמיכה האמריקנית במהלכי ישראל, הוא הרגע שמיום ליום הולך וקרב, שבו ישראל תיאלץ לתקוף ישירות בטהרן כתגובה לתקיפות הימיות התכופות מצד החות'ים. תקיפות שיוצרות מצור כלכלי על ישראל. האיראנים, שמפעילים את החות'ים מתימן, הם היחידים שיכולים ללחוץ על מתג הכיבוי של התקיפות הללו, וכדי לבער את הבעיה מן השורש לא תהיה ברירה אלא לצאת לתקיפה על ראש הנחש הפרסי.

אך בעוד שבישראל ציפו שארה"ב, עם מדינות אירופיות ומדינות ערביות מתונות נוספות, תקים קואליציה בין־לאומית שתעשה סוף למתרחש בים האדום, התברר שהאמריקנים נוהגים בזהירות יתרה בחות'ים. נושאות המטוסים האדירות של ארה"ב מיירטות טילים מעל הים האדום, אך הכוחות הימיים נמנעים משיגור של טילי תקיפה לנקודות אסטרטגיות של החות'ים בעומק תימן.

הווי אומר: הצהרה על מדינה פלסטינית, הכלה של מערכה חד סטרית מצפון – שמטווחת אזרחים בבתיהם או מגרשת אותם מהם – ואפס תגובה הולמת למתקפות החות'ים. אלה הם שלושת המעגלים שמסכמים את התפיסה של ביידן. האם ישראל תוכל לעמוד איתנה בלחץ שמפעילה וושינגטון, והאם תטיל ארה"ב סנקציות שיפגעו בהתחמשות הישראלית ובכלכלתה כדי להשיג את מטרותיה? רק השבועות הקרובים יספקו את התשובה, ואם לשפוט לפי הקולות שעולים מחדר הפיקוד העליון של המלחמה, נראה שהנחישות לצאת לקרב וליצור הרתעה בלבנון רבה יותר מתמיד.

בחירה בלתי אפשרית

הדילמה הגדולה סביב שחרור החטופים מתעתעת ופוגעת בבטן הרכה של ישראל. די היה לעקוב השבוע אחר דיונים תקשורתיים סביב השאלה אם ישראל הזרימה גז למנהרות שבהן שהו מחבלים לצד חטופים, וגרמה למותם. נאמר זאת בזהירות: ייתכן מאוד, בסבירות גבוהה מאוד, שלמודיעין הישראלי יש מידע מלא על מיקומו המדויק של יחיא סנוואר ברצועה. אלא שכאן שוב צץ המלכוד: מנהיג חמאס מוקף בחטופים ישראלים שמשמשים לו מגן אנושי מהסוג השפל ביותר והמתאים ביותר לרוצח המונים שכמותו.

ההערכות השונות והזהירות מדברות על כך שלפחות שני שליש מהחטופים כבר אינם בין החיים. ככל שיחלוף הזמן אנו עלולים להגיע למצב שבו ישראל תתקשה להכריע. כל יום שעובר מוציא להורג למרבה הפלצות עוד ועוד שבויים. כשחוליה שמחזיקה בחטופים ישראלים חשה שכוחות צה"ל סוגרים עליה, אנשיה יורים למוות וטובחים בשבויים, כדי שלא להותיר להם את חייהם לשלל.

דמו של יהודי אחד הוא עולם מלא. אנו מאמינים בכך בכל לב. פדיון שבויים אף הוא מהחשובות שבמצוות התורה. כשמדובר בעשרות הרוגים אפשריים, הקונפליקט הולך ונעשה קשה וסבוך מיום ליום. אף אחד ממקבלי ההחלטות לא רוצה להגיע למצב שבו רוב מכריע של מי שנותרו בחיים איבדו את הסיכוי האחרון שלהם, דווקא בפעולה ישראלית לחילוצם, או בעיצומו של מבצע תפיסתם של בכירי חמאס.

האסון הכבד שאירע השבוע וחייהם של 21 חיילי מילואים שאיבדו את חייהם בכשל חמור שעוד ייבחן בצה"ל, גם הוא משפיע על מצב הרוח הישראלי השביר. יש במטה משפחות החטופים כאלה שממנפים את האסון הכבד לטובת עסקה מיידית לשחרורם. כל יום שעובר מקרב את קיצם, ובכך הם צודקים. הדיווחים על עסקה שמתרקמת, שזכתה להדהוד גם מצד נתניהו ולפרסומים זרים רבים, לא מגיעים בחלל ריק.

הפרטים לוטים בערפל. בישראל מדווחים כלי התקשורת על שחרור של אלפי אסירים פלסטינים והפוגה ארוכה בלחימה בתמורה לעסקה בשלוש פעימות: קשישים, חולים ונשים תחילה, לאחר מכן כל הגברים שאינם חיילים, ושלב נוסף של שחרור החיילים וחברי כיתות הכוננות שנחטפו. מקטאר נשמעים דיבורים מעט אחרים. שם עוסקים גם באפשרות של הגליית ראשי חמאס, על דילול הכוחות הצבאיים של ישראל באזורי אוכלוסייה ברצועת עזה ואם יותר לחלק מתושבי צפון הרצועה לשוב לביתם.

בחמאס אגב מיהרו להטיל וטו על הדרישה להגליית סנוואר וחבריו, ואילו בארה"ב הביעו זעם על כך שבעיצומן של השיחות בדרך לעסקה קובעת ישראל עובדות בשטח, בשיטוח השדות והמבנים לכל אורך הקילומטרים הסמוכים לגדר יישובי העוטף, במטרה ליצור חיץ בין רצועת עזה לאוכלוסייה שתשוב אליהם ביום מן הימים. בדאגתה ההומניטרית לתושבי הרצועה, בוושינגטון טוענים כי אם ישראל מעוניינת בהקמת שטח פתוח למלוא העין לאורך הגבול, תתכבד ותעשה זאת על חשבונה ולא תוך הקטנת שטח רצועת עזה. מה שברור: האינטנסיביות של המגעים כנראה עלתה מדרגה, אבל איש אינו יכול לנבא אם עסקה ממשית תבשיל מהם.

כאן שוב חוזרת המטוטלת לגבול הצפון: ככל שחולפים הימים וכוחות המילואים עוזבים את עזה, התובנה שאי אפשר להביא לניצחון מלא בעזה, מובילה את חברי קבינט המלחמה לקבל את ההחלטה הדרמטית שתפתח במלחמה בלבנון, כדי להשיג ניצחון בחזית אחת לפחות. אם שחרור החטופים עלול לעלות בעסקה שתדרוש הפוגה של חודש ויותר, ייתכן שהדרג המדיני ייאלץ להסכים לתנאיה. מנגד יהיה מי שימשוך למערכה נוספת, שתשכיח את המחדלים שליוו את פרוץ המלחמה ותשכך את הזעם הציבורי, או לפחות תותיר אותו על אש נמוכה.

ישנו נדבך נוסף שמשליך על ההחלטה לצאת לחזית מלאה בצפון, ואולי הוא גם מונע ממנה לצאת לדרך במהירות שבה היו חלק מהמדינאים מעוניינים לבצע אותה. אם עד לאחרונה ההערכות הצבאיות דיברו על נשק שמוברח במנהרות לתוך הרצועה, באו השבועות האחרונים וטפחו על פניה של מעצמת הנשק הגדולה של המזרח התיכון, שסיפקה מזוודות דולרים מקטאר, הותירה את בכירי חמאס בחיים ואפשרה לעיר התחתית של עזה להפוך למחרטת הנשק הגדולה של כל הזמנים. בתי חרושת עולמיים לייצור נשק לא עומדים בקצב שבו ייצרו העזתים תחמושת.

אלא שבעוד על הקונספציה שקרסה גם בתחום הזה תצטרך בבוא היום ועדת החקירה לתת את דעתה, כיום אנשי הרכש של ישראל נאלצים, כך על פי מקורות זרים, לרכוש נשק במחירים אסטרונומיים במדינות שונות בעולם. כל עוד ישראל נמצאת בלוחמה בעזה בלבד, בעיית התחמושת של צה"ל נעשית בכלכלת חימושים מחושבת. חיילי המילואים נשלחים להתרעננות, והמינונים של ההפצצות האוויריות ושל הפיצוצים הממוקדים יורדים. אך במקרה של פתיחת מערכה בצפון, ישראל תזדקק לכל גרם של חומר נפץ.

מלחמה בדרך ללשכה

נרצה או לא, המלחמה מתנהלת בצל הפוליטיקה. רק השבוע דרש יו"ר האופוזיציה לפיד מנתניהו להכריז על מועד מוסכם לבחירות. ההצעה זכתה להתנערות מיידית מצידו של איווט ליברמן, שהיחסים בינו לבין אריה דרעי אומנם לא חידשו ימיהם כקדם, אך בהחלט עלו על מסלול התחממות ונרמול. במקביל כשלה מפלגת העבודה בהצעת אי אמון ראשונה שהוגשה בכנסת מאז תחילת המלחמה. המגמה של החלק הלוחמני בקרב האופוזיציה ברורה: עכשיו הזמן להעיר שוב את הדובים של הפלת שלטון נתניהו. והמלחמה? שתימשך. בינתיים נעשה פוליטיקה.

המחנה הממלכתי של גנץ נראה כמי שעומד לפני פירוק והרכבה מחדש. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לוטש עיניים לראשות מפלגת העבודה המרוסקת, גדעון סער מנהל סדר יום משל עצמו, ואילו בני גנץ, מצידו, ירוץ ככל הנראה עם החברים הנאמנים שיישארו סביבו. עם זאת, חשוב לשים לב לסקרים בשלושת החודשים האחרונים, שלא משדרים תמונה אחרת מהמציאות בשטח. גנץ נוסק מעלה ונתניהו מתרסק. לא רק בהיקף המפלגות, גם בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה.

אלא שלמרות המצב הפוליטי הנפיץ הכל תלוי בחזית הצפונית. הנה תהליך בהיקף קטן שיוכל לשפוך אור על קיומן האפשרי של בחירות ארציות: בעוד פחות מארבעים יום אמורות להתקיים הבחירות לשלטון המקומי. האם הן יתקיימו במועדן? נסראללה יכריע. התשובה זהה גם לגבי הבחירות הכלליות.

גם נתניהו מבין זאת היטב. התוכניות שלו, כפי שחשפנו כאן כבר לפני כחודשיים, נעו סביב עריכת משפט ראווה לבכירי חמאס. במקביל תכנן נתניהו להוציא לאור את כל העדויות הקשות שנאספו ממחבלי הנוח'בה ולהרעיד את אמות הסיפים של הקהילייה הבין־לאומית, שעליה הוא מנצח כמעט שנה. אלא שבפועל זה לא קורה. סנוואר נותר עדיין בחיים, ובמציאות הזו יודע נתניהו כי רק אם תתחולל מערכה בלבנון הממשלה בראשותו תשרוד. אם לא תיפתח מלחמה בצפון, הבחירות הכלליות הן עובדה מוגמרת. את שעון העצר לאחור אפשר לכוון על מתישהו בין מאי לנובמבר, עוד השנה.

בהקשר הפוליטי דווקא, כאן המקום לציין כי הדעות בקרב יושבי הקבינט המצומצם שומרות על גוון אחיד, כל עוד מדובר בהמשך הלחימה ובחיוניות הלחימה בצפון. הסיבות לצעדים שעל ישראל לנקוט בהם נובעות מגישות שונות בתכלית, למרות שגנץ, גלנט ונתניהו הצליחו השבוע להסכים על הפגנת אחדות מעושה ויצאו בהצהרות לוחמניות במסיבת עיתונאים משותפת. על אף זאת, לעיתים נדמה כי חילוקי הדעות בין שר הביטחון גלנט לרמטכ"ל בדימוס גדי איזנקוט, אינם בני גישור. גנץ לעומת זאת, שומר על יחסים טובים עם גלנט, למרות שבחלק מהמקרים גם השניים הללו מגיעים לוויכוחים לוהטים.

עם זאת, השלישייה הזו מורכבת מבעלי עבר צבאי עשיר, וכגנרלים בדימוס הם מתנהלים עם נתניהו לפי עצת חז"ל הקדמונית: כבדהו וחשדהו. הם מכבדים את נחישותו הבלתי נלאית של ראש הממשלה להמשיך במלחמה ואפילו מצטרפים אליה, אך השלושה ממש לא מרוצים מהקרעים שנוצרים עם ארה"ב כתוצאה מהתנהלותו המדינית, וחושדים כי ההישרדות הפוליטית בלבד היא שמכתיבה את מהלכיו.

וכאן עולה מאליה השאלה אם גלנט יעשה צעד פוליטי בעיצומה של מלחמה וישבור את הכלים בפרישה מהדהדת. גם גנץ ואיזנקוט יצטרכו, כל אחד בתורו, לנהל את המהלך הפוליטי שבוחריהם מצפים מהם לנקוט בו.

בתווך מעמיד את עצמו ראש המוסד לשעבר יוסי כהן במלוא הקיטור, כמי שמתמודד ראש בראש עם נתניהו. אגב, נדמה שכהן לא רק מחמם מנועים אלא שהוא מנסה לצעוד בדיוק במשעול שבו כבר צעד לפניו נפתלי בנט: הקמת מפלגת לוויין שתצבור תאוצה בסקרים, ומייד לאחר מכן חבירה למפלגת שלטון שתביא אותו אל הכס הנכסף.

גם בזירה החרדית כהן נראה יותר ויותר באירועים ומנהל שיח ער עם כל המי ומי. השבוע תוכלו לפגוש אותו גם בריאיון שהוא מעניק למגזין 'משפחה'. וזו רק עוד נקודה שכהן משרטט על המפה הפוליטית בדרך לגבעת רם. חשוב לזכור שאם על הצבת שמו בלבד בראש מפלגה עצמאית חדשה הוא גורף בסקרים עשרה מנדטים, כהן יוכל לקבל מקום בכיר מאוד במפלגה שתזניק אותו למקום שאליו הוא לוטש עיניים: לשכת ראש הממשלה.

מה שברור ללא ספק הוא שהמלחמה שהכרנו עד כה עוברת במידה רבה מאוד למישור הפוליטי. גם עד כה היו למקבלי ההחלטות מניעים נסתרים שליוו אותם כצל. היו מי שרצו להימלט מחרבה של ועדת החקירה העתידית, והיו כאלה שחשבו ונשמו פוליטיקה מהיום הראשון. אבל נכון לעכשיו, ההתחממות על הקווים בדרך לבחירות או למניעתן גלויה מאי פעם. במידה רבה ההחלטות ישאבו את המשכיותן היישר מהזירה הפוליטית. נתניהו ימצא את עצמו תלוי יותר ויותר בשותפיו לממשלת החירום גנץ ואיזנקוט, והוא יצטרך לקוות שגלנט לא מכין לו הפתעה מוקדמת יותר משתכנן. ]