רחוב המייסדים

מרוב שהסיפור הזה טראומתי, כמעט לא דיברו עליו במשפחה. רק כשקצת בגרתי והתחלתי לחטט בספרים ישנים, מצאתי את הפרטים.

קהלת החכם כבר אמר שהזמן מטפל בכל הסיפורים הטרגיים. "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". כך קורה שעקיצת נדל"ן כואבת הופכת אחרי מאה ושתיים שנה לטור שאמור לסייע לאנשים לשכוח קצת מהמצב.

וכדי לשכוח מהצרות שלנו היום – בואו נחזור לצרות של היהודים בפולין של תרפ"ד. מלחמת העולם בקושי הסתיימה. אירופה כולה שרויה בפוסט טראומה אחת גדולה. אחרי יותר ממאה שנים הפולנים חוגגים באקסטזה את העובדה שמדינתם הפכה לעצמאית. אבל כמו בכל חגיגה: יש יהודים שלא מוזמנים כי הם צריכים לשלם את המחיר. והמחיר מאוד לא פשוט.

כמו שנהגו יהודים לאורך כל שנות הגלות – בכל פעם שנהיה קשה במקום אחד, מחפשים את התחנה הבאה של הגלות. אלא שבאותה נקודה היסטורית נפתחת הזדמנות חלומית. יותר ויותר אנשים מתחילים לדבר בקול על "בית יהודי" בארץ הקודש.

לאחד מהם, חסיד סקרנוביץ קצת מדומיין, שנקרא ר' איטש'ע גרשטנקורן, יש חלום מטורף: להקים מושבה של יהודים חרדים. החלום הזה נשמע אז יותר מופרך מאשר הצעה לרכוש מכרה זהב באתיופיה של ימינו. עובדה, כמעט אף אחד לא מצטרף לחגיגה.

וזה בדיוק הרגע שבו אנחנו נכנסים לאירוע.

כשהצצתי בכתביו של ר' איטש'ע למדתי שהיה לי פעם סבא שחבריו החשיבו אותו ל"יהודי אמיד בעל הון".

מה שכן ידעתי שסבא רבא, ר' לייבל גרובייס, היה תעשיין שהפעיל בית חרושת לצלולואיד, שזה הגלגול הראשון של הפלסטיק. לפי הסיפור נראה שסבא הבין בפלסטיק יותר מאשר בנדל"ן. באותה תקופה הוא החליט להצטרף לחולמים. מכר את העסקים. לקח את המשפחה, את הכסף ואת מכונות הייצור, ועלה לפלשתינה.

מייסדי בני ברק מנסחים את הסיפור קצת אחרת: הם מספרים שסבא תכנן להקים את המפעל שלו בתל אביב, אלא שאז שלחו אליו החסידים משלחת והפצירו בו לפתוח את בית החרושת שלו במושבה החדשה. סבא הצדיק הסכים. ובמקום להגיע לתל אביב הוא נחת בלילה אחד לוהט של חודש אלול תרפ"ד במושבה בני ברק.

יודעים מה, במקום שתחשדו שאני סתם לוקח צד, תרשו להעתיק כמה קטעים מזיכרונותיו של הרב יצחק מאיר ז"ל, שהיה ראש העיר בני ברק.

"הובטח לו לר' לייבל שכבר מוכן ומזומן לו צריף, כך שהוא יכול לבוא מייד לבני ברק, לגור שם ולהקים בית חרושת. סבר ר' לייבל וקיבל ובא לבני ברק עם משפחתו הענפה".

והנה העקיצה: "הצריף אשר הכינו לר' לייבל לא היה אלא אורוות החמורים אשר פונתה מתושבים אלה לצורך אכסונה של משפחת גרובייס".

עכשיו תנסו לדמיין בני תפנוקים עשירים מפולין שמגיעים לסיטואציה כזו. "גם לאחר שהצריף נוקה במיוחד", מודה יצחק מאיר, "הוא עדיין נשאר אורווה, כך על כל פנים קיבלו זאת משפחתו של ר' לייבל שעשירים היו ולא הסכינו מעולם ל'דירה' מעין זו".

העוקץ היה מחושבן עד הסוף. "כאשר הגיעו לעיר כבר הייתה שעת לילה מאוחרת מכדי שיתחרטו. בלית ברירה השתכנו בצריף אשר נהפך מאורווה לדירה למגורי בני אדם". כן, הבנתם נכון, אנחנו היינו החמורים הראשונים של בני ברק.

מכאן ואילך פרשנות שאינני יכול לחתום עליה: "עד מהרה נשכח מר' לייבל ומבני המשפחה עניין הצריף. הוא התחבב על יהודי בני ברק וחן המקום עליו. משפחת גרובייס התאקלמה מהר ובאהבה במושבה החדשה, ובראש השנה חגגו את השתכנותם בארץ ישראל בבני ברק בתפילה ובתקווה כי יכתבו לחיים טובים ולהצלחה".

לא בטוח שזה השבוע הכי מתאים לתאר את העובדה שהמשפחה שלנו הייתה החלוצה שהקימה את בני ברק. נכון, מאז ומתמיד חודש אדר היה סוער ומאתגר בבני ברק, אבל בשבוע כזה אני מוכן לחשוף את כל הסודות האפלים של המשפחה, העיקר לא לדבר על ההווה.

כמו כל יהודי בעולם עקבתי בכאב גדול אחרי להבות האש שבערו בכבישים ובפחים, צפיתי טרוף נשימה במרדפים ובניידות הפוכות, וכמו כל יהודי בעולם אין לי אלא להתאנח במר ולהאשים בשפה הכי בוטה את כל מי שהפך את בירת התורה העולמית לסמל של אנרכיה. לא אכפת לי אם הוא שוטר או קנאי; שבבניק או פלגניק.

אין שום תירוץ בעולם שמתיר להטיל כזה כתם מכוער בעיר שהפכה לסמל של תורה. נכון, שום דבר לא מצדיק ענישה קולקטיבית, אבל האירועים השבוע מחייבים התעוררות קולקטיבית. ואם החרש נחריש בעת הזאת, מי יודע לאן נגיע.

זהו. העסק הזה כואב מדי. חודש אדר נכנס ואני לא מוכן לתת לאף סיקריק מפלג כזה או אחר, וגם לא לשום שוטר ומפכ"ל, להרוס לי את המרבים בשמחה. רגע לפני שנמשיך לרקוד 'ונהפוך', יש לי רק תחינה אל כל אדם שחש דחף לצעוק, לגדף, להרביץ או לשרוף פח: יהודי יקר, גוש דן מספיק גדולה וצפופה, אנא חפש לך עיר אחרת.

עזוב את בני ברק שלנו.

לפני כמה שנים השתתפתי בקורס מרצים, שמעתי לא מעט פיילוטים של דרשנים מתחילים, והתברר לי שרוב הסיפורים הטובים של הדרשנים החרדים התרחשו בקו 400 המיתולוגי (אם אתם צעירים, זה 402) שמוביל מבני ברק לירושלים ולהפך. שם חרדים פוגשים, שם הם מתווכחים ושם הם גם תמיד מנצחים.

במובן מסוים הנהג של קו 400 הוא הסמל האולטימטיבי לחילוני הזה שאיתו אפשר להתווכח ותמיד לנצח.

אבל בואו לא נעמיד פנים. התחבורה בבני ברק אף פעם לא הייתה הצלחה גדולה. ועכשיו נראה לי שהגיע הזמן לחשוף שכנראה כל העניין הוא 'קפידא' של המשפחה מאורוות החמורים.

נתחיל מזה שלמרות שחלפו מאה שנים, לא הרבה השתנה. הנה, תרשו לי להקריא לכם כמה שורות מהיומן של חוזה העיר:

"מי שנסע במכוניות ציבוריות באחת הערים הגדולות שבחוץ לארץ", כותב ר' איטשע, "יודע כיצד מתייחס שם הנהג אל הציבור. נוסע אתה בלונדון או בניו יורק באוטובוס עירוני, אתה נהנה מאדיבותו של מבקר הכרטיסים או הנהג שלא יעף ולא יגע מלומר 'תודה' לכל נוסע ונוסע.

"מתחשב הנהג עם הנוסע, כשם שכל בעל עסק מתחשב עם לקוחותיו, ומתייחס אליו בהגינות ובכבוד, הואיל ומכיר הוא בדבר שהנוסע – אחד ממפרנסיו הוא.

"לדאבוני הרב עלי להעיר, שמעט מאד נזדמן לי לראות ולשמוע רחש 'תודה' מצדו של נהג ישראלי כלפי נוסע. הנהג הישראלי מכוון תמיד מבטו על הנוסע מלמעלה למטה, כאילו דווקא הוא הגומל חסד עם הנוסעים.

"הרבה פעמים אמרתי שראוי היה לכל חברה לתקן תקנה שלא לקבל נהג לעבודה עד שלא יביא תעודה מבית ספר לנימוסי נהגות, שיודע הוא להתהלך עם הבריות כראוי.

"שלוש דרישות יש להעמיד בפני כל נהג: סבלנות, נימוס ודרך ארץ. מי שאין בו שלוש מדות אלו אסור לו לעבוד בשירות הציבורי". ר' איטשע מבין שזה חלום רחוק, אבל לפחות "בואו נבקש שלא יהיו בנהגים שלנו היפוכם של המידות הללו".

וכמו חוזה טוב ר' איטשע מספר ש"אצלנו בבני ברק התחילו הסידורים דווקא בכי טוב, הנהגים הראשונים שפתחו בשירות קו התחבורה 'בני ברק – תל אביב' היו אנשים בעלי נימוס ממדרגה ראשונה".

והנה אני כאן כדי לגלות מי היה החלוץ שהקים את התחבורה הראשונה בעיר:

חלפו כמה חודשים מיום הקמת המושבה, והחסידים המייסדים הבינו שעם כל הכבוד לעיר התורה, חייבים איזה אוטובוס ('אוטומוביל') שיאפשר לאנשים לצאת מהעיר. לא הייתה ברירה, והם נאלצו לפנות שוב לגביר העירוני. ומה אתם חושבים, שסבא נקם על סיפור החמורים? חס ושלום. הוא השקיע כסף ורכש "שתי מכונות".

ואולי, אני חושב לעצמי, הפעלת התחבורה הבני ברקית הייתה הנקמה הגדולה ביותר…

רגע לפני שניפרד מתוך חיוך, תרשו לי בכל זאת להציע מבט על המצב החינוכי של בני ברק, מאז ועד היום.

ר' איטש'ע גרשטנקורן מתאר את המצב באימה: "הדאגה הגדולה ביותר הייתה דאגת החינוך. מי לא יודע כמה מסר אב את נפשו בפולין על חינוך הבנים. והנה בבואנו לארץ היו הילדים והילדות משוטטים בחולות, עוזרים לסחוב את הקרשים והלוחות לבניין הצריפים, או שהיו מחמרים אחרי החמורים".

הוא מספר שלפני העלייה ארצה ההורים שמעו שיש כאן חילונים "חופשיים", ולמרבה החרדה פתאום הם "החלו מרגישים את הפקרותם של הילדים שלהם… הפחד והדאגה היו נוראיים".

והנה קטע שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליו כשראיתי נערים צעירים לוחמים בשוטרים ברחובות:

"אנחנו נתקלים כאן בבעיות חינוך קשות", כותב המייסד, ולדעתו הן נגרמות בגלל "התנאים האובייקטיביים של ארץ ישראל".

תקשיבו להסבר: "כשישבנו בקרב הגויים בפולניה, לא קשה היה לאבא לחנך את בניו. הילדים הרגישו בעצמם בחושם הילדותי את משמעותו של 'ואבדיל אתכם מן העמים'. בפולניה הושפל היהודי עד עפר והיה מדוכא ומעונה על כל צעד ושעל. הגבילו את זכויותיו; וכל פקיד ושוטר היה יכול לשלוט בגופו ובממונו של היהודי".

זה אולי מצער, אבל יש לכך תועלת חינוכית. "מתוך כך היה הנער מבין שלעומת אותו גוי על היהודי לחיות בעולמו בצניעות ובכפיפת קומה, וכל תכליתו בחיים לשבת וללמוד ולצפות לחיי העולם הבא. ההשפלה שהרגיש הילד היהודי בגולה השפיעה עליו לקבל מרות גם בחיידר. המלמד שלט בתלמידים והשפיע עליהם טוב.

"בארץ ישראל חלה מהפכה: הילד היהודי שגדל ביישובנו אינו חש שום השפלה בנפשו על היותו יהודי. השוטר לא נכרי הוא, אלא יהודי. הילד מרגיש שיש לו זכויות. אף אחד לא יאמר לו מה יעשה. בן חורין הוא הילד בחצר וברחוב, משום כך חי הוא בחופש מופרז, ללא קבלת עול שמים ולא עול הבריות, וכשם שהוא מתנהג בבית וברחוב, כך הוא מתנהג בבית הספר או בחדר, וקשה לחנכו למשמעת ולקבל מרות. זהו אפוא הקושי הרב 'לגדל תינוק בארץ ישראל'".

נקודה למחשבה. ובעיקר לתפילה שנזכה לשמחת הגאולה.