שאלת המאה

מחשבות על ימי חסד ודין

• "שום דבר בהיסטוריה לא היה דומה לאותה רבע שעה".

במשפט הזה סיכם הסופר הצרפתי ויקטור הוגו את אחד המאורעות הכי דרמטיים בתולדות המערב.

יותר ממאתיים שנה אחרי, כל מה שנשאר מאותו רבע שעה הוא לוח שיש ישן במרכז העיר גְרֶנוֹבְּל שבצרפת. חרות עליו סמל של נשר ועוד כמה מילים בצרפתית.

באותו יום, שבעה במרץ 1815 למניינם, רכבה שם כרכרה רתומה לסוסים. בתוכה ישב לוחם לא מבוגר, עם עיניים חודרות. אחד האנשים הכי מרתקים בהיסטוריה האנושית.

נפוליאון בונפרטה.

עד היום, בכל פעם שמתבוננים בסיפור חייו, הוא נראה כמו חלום. ילד קורסיקאי שבקושי ידע את השפה, הצליח להפוך תוך שנים ספורות לקיסר האימפריה הצרפתית. והכל באמצעות שאיפה ונחישות אדירות.

השאפתנות שלו לא ידעה שובע. הוא יצא למסע שאפשר לכנותו 'מלחמת העולם האפס'. כל אירופה וקצת מאפריקה ואסיה טבעו בדם. והוא דהר עם צבאו, כבש, ריסק ולא הפסיק לנצח. אלא שאז הגיע המבחן האמיתי. מעצמות אירופה התאגדו נגדו והביסו אותו. וכדי להשלים את הבגידה, הפרלמנט הצרפתי קם והדיח אותו.

גזרו עליו גלות באי קטן בים התיכון. משם, היו כולם בטוחים, אף אחד לא יכול לברוח.

אבל נפוליאון לא היה 'אף אחד'. תוך תקופה קצרה הוא התאושש. לקח עימו כמה חיילים ויצא למסע הכי מסוכן בחייו. הוא לבדו ביקש להחזיר לעצמו את המלוכה.

בעיניי, זה המסע הכי מרתק בחייו. כל פרט בו הוא שיעור מנהיגות. היה ברור לו שכל אזרח צרפתי עלול להרוג אותו. אבל הוא בחר להסתכן. כל כוס מים שהגיש לו מישהו בדרך, הוא לא טעם עד שהמגיש שתה ממנה בעצמו והוכיח שהמים לא מורעלים. לאט לאט מצטרפים אליו עוד ועוד לוחמים.

השיא אירע בכניסה לגרנובל. שם המתין לו הגדוד החמישי של חיל המשמר ברובים שלופים. היה ברור לכולם שעוד רגע מגיע הסוף. לכולם, מלבד איש אחד.

נפוליאון ירד מהכרכרה ועלה על הסוס. הוא החל לצעוד היישר אל שורת חיילי המשמר החמושים. מאחוריו כמה פרשים נאמנים ולפניו קצין שדהר אל החיילים והכריז: "הקיסר צועד לקראתכם. אם תפתחו באש, הוא יהיה הראשון שייפגע ואתם תיתנו את הדין בפני צרפת".

את הרגע הבא חייבים לדמיין. התזמורת פוצחת בנגינת המרסייז, ונפוליאון מתחיל לצעוד קדימה. ממול כבר רואים את חיילי המשמר, ודווקא אז נפוליאון מסתובב לאחור. הוא מורה לאנשיו להוריד את הרובים. הם נחרדים: "יפילו את כולנו במטח אחד". נפוליאון קר רוח: "עשו מה שאמרתי!"

הוא מתקדם עד כחמישה מטרים מהרובים השלופים. המוזיקה פוסקת. נפוליאון פותח את כפתור מעילו ומכריז: "אם יש בכם חייל שרוצה להרוג את הקיסר שלו, הוא יכול לעשות זאת. הריני בפניכם"!

רגע של שקט, ואז שאגה אדירה: "יחי הקיסר". השורה מתפרקת והחיילים עטים על נפוליאון, מנשקים את בגדיו, את ידיו. המפקד ניגש, כורע ברך ומגיש את חרבו. נפוליאון מחזיר לו את החרב ומקימו. ומכאן, הכל היסטוריה.

"לפני גרנובל הייתי הרפתקן", אמר נפוליאון, "אחרי גרנובל הפכתי לנסיך".

• נפוליאון האמין בתאריכים נושאי מזל. הוא המתין עד יום 20 לחודש מרץ. יום ההולדת של בנו האהוב. באותו יום הוא נכנס שוב בשערי פריז. באותו יום החלה תקופה חדשה בחייו. תקופת מאה הימים.

מאה הימים הבאים הפכו למושג היסטורי. סמל לעוצמה אנושית אדירה של אדם שהצליח באישיותו, ובעיקר בתפיסת עולמו הכובשת, להפוך מדינה שלמה ולסחוף אותה אחריו, ללא ירייה אחת.

לפי כמה היסטוריונים, התקופה הזו בחייו של נפוליאון היא שהולידה את הביטוי 'מאה ימים של חסד'. מדובר במוסכמה עולמית שטוענת כי לכל ממשלה חדשה מגיעה תקופת שלטון של מאה ימים ראשונים, שבהם גם התקשורת וגם האופוזיציה משתדלות לא לתקוף יתר על המידה.

ההסבר פשוט. בתקופה הראשונה עוד אי אפשר להאשים אף אחד. זו תקופה שמאופיינת בחוסר ארגון ובהתמקמות, אי אפשר לזהות את המדיניות של השליט, וקשה מאוד לדעת אם היא טובה או לא.

מהפוליטיקה המופלאה של נפוליאון זלג הביטוי הזה גם לחברות וארגונים. בכניסת מנהל או בעל תפקיד חדש, לא ממהרים לשפוט אותו. וכמו שקורה לכל דבר בשדה הניהול, יש גם כמה יזמים חרוצים שכתבו ספרי הדרכה כיצד נכון לנצל את הימים הללו כדי לבנות ארגון כמו שצריך.

וכאן אנו מגיעים סוף-סוף לנושא שלשמו התכנסנו. סיכום מאה ימי הלחימה הראשונים מאז בוקר שמחת תורה. קשה לומר שמקבלי ההחלטות הנוכחיים זכו למאה ימי חסד. בערך מהשבוע השני החלו להישמע הקריאות הישנות שביקשו מהם ללכת הביתה. ככל שנוקפים הימים, כך הקולות הולכים וחזקים.

ובכל זאת, נראה שמאה ימים הם כבר זמן שבו אפשר ורצוי לנסות להתבונן בכל מה שמתחולל כאן.

אם הזכרנו את נפוליאון, אי אפשר שלא להזכיר משפט מפורסם שטבע הגנרל המפורסם קרל פון קלזוביץ, שלחם בנפוליאון מהצד השני. יותר משהוא היה לוחם, קלזוביץ היה אסטרטג מוצלח. הוא התבונן במלחמת נפוליאון ובהשראתה כתב סדרת ספרים שעד היום נלמדים בצבאות בכל העולם. לא לחינם הוא נחשב אבי המלחמה המודרנית.

בספרו טוען קלזוביץ שמלחמה חייבת מטרה מדינית ברורה. בעצם, סבור  קלזוביץ, "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". אם אתה יוצא לדרך ואין לך מושג מה בדיוק אתה מקווה להשיג בסופה, כנראה שלא תגיע רחוק.

אחד הדברים הכי בולטים בלוחמה הנוכחית הוא שהמטרות המדיניות לא ממש ברורות. אם בימים הראשונים כולם דיברו על ה'קונספציה' שנשברה, מאה ימים אחר כך הגיע הזמן להרהר בקול: האם ייתכן שבעצם לא רק שהקונספציה לא נשברה, היא עוד התחזקה?!

קחו משימה. צאו ושאלו את עצמכם ואת סביבתכם: האם משהו בתפיסת עולמך השתנה בעקבות שמחת תורה תשפ"ד? כמי שעשה זאת בלא מעט מפגשים עם אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית, המסקנה די עגומה. לא רק שדברים לא השתנו, אלא שכל צד התחזק בתפיסת עולמו. הימני – עכשיו הרבה יותר בטוח שהוא צודק. וממש כך גם השמאלני. ואפילו בשאלות פנימיות לא תופתעו לגלות: אלו שחשבו שחרדים חייבים להתגייס, משוכנעים בזאת ביתר שאת, ואלו שמשוכנעים ש'הצבא לא צריך אותם' ממש רואים זאת בחוש.

דרך איש ישר בעיניו.

אבל יש קבוצה אחת בולטת שאצלה נראה שבהחלט דברים השתנו. ממש השתנו.

נסו לתפוס שיחה עם לוחם שחזר מהחזית. או אפילו עם בן משפחה של לוחם כזה. מהם אתה שומע זמירות חדשות לגמרי. אלו שעשו כמה ימים בתוך קיני הטרור השורצים, אלו שאיבדו דם וחברים, רואים את כל הסיפור באור אחר וחדש.

למרבה הצער, הדור הצעיר והנחוש הזה – שלא שמעתי אחד מהם שלא בטוח בצדקת דרכו – לא נמצא במוקדי קבלת ההחלטות. מי שיושב בפיקוד, הן הצבאי והן המדיני, הוא קליקה ישנה ועייפה שמתעקשת להחזיר את כולנו למקום שבו עצרנו.

בכירים, עיתונאים ופוליטיקאים שיודעים שאם רק נשנה את הדיסקט, המסקנה הראשונה תהיה להעיף אותם ללא הבדלי דת, גזע ואידאולוגיה.

והנה עוד פתגם של נפוליאון: "צבא של עכברים שעליהם מפקד אריה, יכול לעשות יותר מצבא של אריות שעליו מפקד עכבר".

לא נותר אלא להמתין לאותו יום שבו יסיים דור הלוחמים הצעיר את מלאכתו, ויחזור לכבוש את עמדות ההנהגה והפיקוד. אולי אז יבוא השינוי המיוחל.

• כמו דרשן יהודי טוב, מאז שהוטלה המשימה לכתוב את הטור שמסכם מאה ימי לחימה שבה לא השתתפתי, התחלתי לחפש מקורות תורניים על 'מאה ימים'. המצאי היה דל יחסית. אזכור ממסכת נזיר על מי שמתחייב נזירות למאה ימים ואז כושל יום אחד קודם.

והיה גם סיפור נוסף, מפורסם, שמדבר על כך שהאמורא רבי זירא רצה לפעול עניינים בעצמו ובסביבתו, וצם סדרה של מאה ימים רצופים. (אגב, המדפיסים כתבו מאה בקיצור, באות מ', וכך נוצרה כנראה גרסה שמדברת רק על ארבעים תעניות).

האזכור הזה מקרב אותנו אל התפקיד שלנו.

בכל ויכוח שמתנהל אנחנו חוזרים ומצהירים שהתורה והתפילה שלנו מגינות ועושות מלחמה. אלו לא רק מילים מן השפה ולחוץ. זו האמונה שמלווה אותנו מאז שהסבים שלנו נתקעו ליד ים סוף, כשצבא שלם נסע אחריהם.

לפחות באופן אישי, לפעמים נראה לי שהלחימה הרוחנית הזו יכולה להיות יותר אינטנסיבית.

מי שמכיר היסטוריה חרדית יודע שבתקופה של פרוץ מלחמת השחרור בתש"ח הייתה חרדה אמיתית על היישוב הישן בירושלים. העיר הייתה נתונה במצור והצלפים הירדנים לא הפסיקו לירות ולהפיל חללים.

בימים ההם קם הצדיק הירושלמי רבי מנדל גפנר זצ"ל (היזם שהמציא את מעמד ברכת הכהנים בכותל ועוד) והכריז על משמרות תפילה רצופות לאורך כל שעות היממה. בעצת גדולי ישראל – מרנן  הגרא"ז מלצר והרב מטשעבין זצ"ל – הדפיסו סדר תפילה מיוחד ואף תיקנו 'מי שבירך' עבור החיילים "העומדים במערכה מול שונאי ישראל".

המשמרות הללו נמשכו 'מאה' יממות ברצף. לפי עדויות מאוחרות (ראו בספר 'עולמו של חסיד' בפרק שנקרא 'משמרת מאה ימים – תש"ח') מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל טען שהניצחון הניסי שהתחולל באותה מלחמה הגיע בזכות מאה ימי תפילה אלה.

במאה הימים האחרונים עמדו יהודים רבים ונשאו תפילות. מי ייתן ובמהרה נראה בתקומת קרן ישראל ובגאולה השלמה.