שבוע המסר

כדי להציל את עולם התורה, בואו ניסע בזמן
אם גם לכם נמאס מכל מה שקורה פה עם המלחמה, הגיוס, הבג"ץ והחצץ – בואו נברח. אתם כבר מכירים את הנוהל בטור הזה. במקום לשלם על טיסה מפוקפקת, נכנסים לחדר, מפעילים מזגן, משתרעים על כורסה או מיטה ומתחילים לקרוא.
הפעם נקרא קצת בעיתון החרדי הראשון בהיסטוריה. אפילו שקשה להודות, היזמים של המוצר הזה לא היו גוראים ואפילו לא פולנים. דווקא קבוצה של חסידי בעלזא עם עסקני גליציה. אולי זו הסיבה שהגרפיקה לא משהו.
לעיתון קוראים 'מחזיקי הדת'. מינוי לשנה עולה שני פלורינים. לא יקר. אם אתם לא גרים בלמברג, תצטרכו להוסיף עוד 50 קרונות על המשלוח. אבל תאמינו לי שזה משתלם. אגב, בתחילת כל גיליון מופיעה "אזהרה ובקשה! לנהוג כבוד בזה המכתב-עת כמו בכל ספרי הקודש, ושלא לנהוג בהם מנהג חול חס ושלום, רק לאספם ולשמרם. וכאשר יתרבו העלים (-כן, ככה קראו לזה פעם) יתנו הקוראים הנכבדים לכרוך אותם".
השגתי לנו עותק מהעיתון של "יום ד' י"ב אייר תרמ"א". יותר ממאה ארבעים שנה אחורה. תראו איך הגישו פעם חדשות. בעמוד הראשון יש לנו שיר שמרגיש כמו פיוט לשבת הגדול. "המון חוגג", קוראים לו. ואם תשאלו מה גורם לעיתון לפצוח בשיר, תקראו בבקשה את אותיות הרש"י הקטנות.
"בצאת היורש עצר רודאלף מחופתו עם הנסיכה שטעפאניע בת מלך בעלגיען יר"ה".
בשלב זה תרשו לי להזכיר לכם את מה שהיה ידוע לקוראי העיתון דאז. רודולף הוא בנו יחידו של הקיסר האוסטרי האהוב פרנץ יוזף שכבר דיברנו עליו פעם. עוד דבר אלחש לאוזניכם, שבמקוואות בגליציה לחששו שלא החתן ולא אימו הקיסרית המחותנת רצו את השידוך הזה. אבל האבא ירום הודו התעקש. הוא רצה שהממשיך ישתדך עם שושלת מיוחסת. כמה שנים אחר כך, העסק התפוצץ, אבל על כך כבר לא דיברו.
בינתיים היהודים כתבו פיוטים. ספק גדול אם פרנץ יוזף ידע לקרוא לשון הקודש. אבל אנחנו יכולים להתלקק מכמה שורות נפלאות. "עת דודים תעורר לבב יושבי וויען הבירה; וכל מדינות ממשלת עסטרייך-אונגארן האדירה; חדות הקיסר הוא מעוזם בשובע שמחות!"
והנה עוד קטע. מתוק. "מה ערב בשמחתו להתערב להצהיל פנים; הלוא הוא אבינו ולו אנחנו בנים נאמנים; והן עתה נוספה בבית המלך לנו אחות". ויש כמובן ברכה למלך, לקיסרית, לרודולף ה"דגול מרבבה" ול"שטעפאני העדינה", שיחיו לאורך ימים עד מאה ועשרים. טוב, לעיתונאים אין רוח הקודש. איש מהם לא אמור לדעת שפחות מתשע שנים יחלפו עד שהנסיך היקר יסיים את חייו בצורה מסתורית.
אוח, אין על העיתונים של פעם.

יש עוד הרבה מה לקרוא. כל עמוד כאן מרתק. אבל לצערי אין לנו את כל היום. יש לנו כמה מאמרים ארוכים שכדי להבין אותם צריכים להכיר את כל הפוליטיקה שבין 'מחזיקי הדת' החרדית לבין 'שומר ישראל' המשכילית. יש גם עמוד שכתוב ביידיש שהיא בעצם חצי גרמנית.

לכתוב בעת מלחמה. פאנל הסופרים במעמד צילום: שלמה קטשה

אז ברשותכם אני מדפדף לעמוד האחרון, המקום שבו מופיעים כל הפרסומות והיח"ץ. בעולם של פעם, עוד לא ידעו שבמקום לשכנע מישהו לקנות, אפשר פשוט לצלם איזו תמונה נוצצת. אבל בגדול, שום דבר לא באמת השתנה. הנה, שני מחברי ספרים שעושים קמפיין ל'מימון המונים'. היום קוראים לזה 'הדסטארט' ואז קראו לזה 'פרנומעראנטן'. היום משתמשים בקליפ, ואז – "כל החפץ להשיגו ישלח כסף מחירו אלינו סך חמשה ושלושים צ"ל ונשלח אם ירצה ה' את הספר לידו חופשי".
ויש גם פרסומת מאת ד"ר רוזנצווייג שלפי טענת העיתון "יש לו דיפלאמע על חכמת רפואת עיניים". הוא צבר ניסיון בארצות המזרח ובערים הגדולות באירופה. ו"לכן בצדק יש תקווה לחולים למצוא על ידו רפואה". הרופא עצמו משכנע את הפציינטים לבוא אל ביתו הסמוך אל בית המרקחת הקיסרי ("קאיזרליכען אפאטהעקע").
בעמוד הזה מתחבא הקטע שבגללו הטרחתי אתכם עד הנה. נכון, כאן יש הודעות מטעם המערכת. כמי שחוקר את סיפורה של העיתונות החרדית, אלו הקטעים שהכי מרתקים אותי. השאלה הגדולה שמסקרנת היא, מה עמד מאחורי בחירת החומרים של אותם מייסדים ראשונים.
בקטע שנקרא "תשובה מאהבה" אני מוצא כמה פרטים מעניינים. המערכת פונה אל כמה סופרים צעירים – "להחכמים השלמים אשר שלחו לנו דברי שיר". השירים הללו לא התקבלו, וחשוב לעורך להסביר מדוע:
"אחינו, לא עת הזמיר הגיע ולא קול משורר עת נשמע. כי מלחמת תנופה נילחם כעת מול שוטני התורה הקדושה הקמים לבלעה חיים חס ושלום, אשר היא חיינו, ועל כן הרפו כעת בדברים כאלה".
מדהים. במצב הנוכחי, סבור העורך, אין ליהדות החרדית פריווילגיה לחרוז ולהתעסק בספרות יפה. אולי בעתיד "אם ירצה ה', כאשר ירחיב ה' את גבולנו, ויניח לנו מכל אויבינו ותאלמנה שפתי מרמה ואל יוסיפו לדאבה עוד, אז אם ירצה ה', נקבל כל אשר תשלחו לנו דבר תורה וחכמה".
בגיליונות אחרים של 'מחזיקי הדת' אפשר למצוא עוד ועוד כללי עיתונות מעניינים. כך למשל, מתנצל העיתון בפני ראשי קהילת ווישניצא שמבקשים לפרסם מכתב פוליטי חריף: "לא נוכל, כי חבורתנו נוסדה לעשות שלום בעולם ולא לחרחר ריב, ולכם הסליחה".
והנה עוד נתון מפתיע: כאשר קהילות מסוימות מבקשות לפרסם הספד על הרב שלהן שנפטר, המערכת מסרבת. לדעתה, הציבור החרדי מספיק עצוב גם ככה. "די לנו אשר אנו מדאיבים נפשות ישרים ותמימים בהגיד להם מעשי אנשי רשע, השמים ידם להרוס את חומת התורה". נוסף על כך, הם טוענים, יש כל כך הרבה רבנים בעולם, שאם יתחילו להספיד כל נפטר, כל העיתון יהיה מוקדש רק לזה. "ולא זאת חפץ יראי השם".
בקיצור, צריך להתמקד, לפרסם ידיעות נחוצות, וכמה שאפשר שיהיו גם משמחות, אך בלי להיסחף לזמירות ושירים עד כדי שכחה שאנו ב"מלחמת תנופה".

ההיסטוריה החרדית לא השתנתה הרבה. אומנם, כבר מזמן הפסקנו לכתוב שירים על נסיך שמתארס עם בחירת לב אביו, אבל סדר היום הציבורי שלנו לא מאפשר לנו הרבה מנוחה. העיתונות שלנו מגויסת כל כולה לעיסוק במלחמות לא פשוטות שעל סדר היום החרדי. למי יש כוח לקרוא סיפורים, כאשר עתיד הישיבה של הבן והנכד שלו אינו ברור?
וכמו בתזמון מדויק, הציבור הכללי חוגג בימים אלו את 'שבוע הספר העברי'. בכל הערים המרכזיות נפתחים דוכנים שמפתים את הבריות לקנות ספרים שונים, לקבל חתימות, והכל בהנחה של כך וכך אחוזים, בכפוף לתקנון.
הרעיון הזה הומצא בדיוק לפני מאה שנה, במאמר קצר שפרסם טיפוס לא ידוע בשם אברהם שצגלוב, בעיתון 'הארץ' של שנת תרפ"ד. "כי הנה סוד גלוי הוא: מצב הספר העברי בארץ, ירוד וגרוע גם ממצבו של הסופר העברי.
"כמה ספרים עבריים רוכש לו באופן ממוצע, יהודי בעל-בית אמיד בתל אביב, שביתו לא יצויר בלי פסנתר, ולכל הפחות בלי גרמופון? מובטחני מראש, שתוצאות ספירה זו לא היו מוסיפות לוויית חן מיוחדת לפרצופה התרבותי של עירנו, והוא הדין גם יתר ערי הארץ". ומכאן הגיע הרעיון: "הבה נקדיש שבוע אחד לספר העברי".
לציבור החרדי, כמדומני, אין צורך בשבוע כזה. אם נראה לכם שאני טועה, היכנסו לאחת מחנויות הספרים הסמוכות אל ביתכם ותראו בעצמכם איזו התרחשות. דוכנים שכל הזמן מתמלאים. מבוגרים שנכנסים ובודקים 'מה חדש' וכמובן להקות של ילדים שגומעים קומיקסים שלמים בעמידה עד שהמוכר מגרש אותם וחוזר חלילה.
אלא שבשנים האחרונות מתברר ש'שבוע הספר' הפך לחגיגה גדולה של תקציבים ועניינים. מיליונים נשפכים לכל עבר, רק משלם המיסים החרדי לא זוכה אפילו לאגורה.
נכון, אני יודע שבשעה שגורל עולם התורה נתון בסכנה, איש לא פנוי לתקציבי תרבות. אבל מה שמגיע מגיע. וכאן נכנס לתמונה הח"כ הוויז'ניצאי ר' יעקב טסלר. כן, הוא שכמעט לא מדבר. הוא שטרוד כל הזמן בעשייה.
ר' יעקב נכנס למשרד התרבות והחליט שאין שום סיבה שכל תקציבי התרבות יפוזרו רק באזור חיוג מסוים. בלי הרבה רעש וצלצולים, טסלר החליט לשנות את התמונה. וכך, מוריי ורבותיי, אחרי מאה שנים של היעדר, פתאום גם לחרדים יש 'חודש הקריאה'.
תשאלו איך אני יודע. טוב, אין ברירה, חייבים גילוי נאות קטן. לפני קצת יותר משבוע, נערך בהיכל פיס בני ברקי ערב מרתק שכזה. כל כולו על טהרת הקודש (לפי מה שאני מבין ומקווה, זה רק ראשון בסדרה).
מתברר שגם לחרדים יש תרבות. והיא מסעירה ומרתקת, וכמובן חינוכית.
הערב הוקדש לשני מושבים. האחד עסק בסיפורה של המוזיקה החרדית. אף אחד מאלו שישבו שם אינו 'כוכב', אבל מעטים האומנים שעומדים בקצב ההספקים והלחנים שלהם. ר' יענקי דסקל, ר' משה יוסף כהנא (יותר ממאה אלבומים!) ור' דוד קאליש ישבו שם. מי שניווט אותם היה ידידי ר' פנחס ביכלר והמקהלה שלו 'מלכות'. בשלב מסוים, המוכשרים הללו הלחינו יחד שיר מול עיני אלף יהודים חסידים.
הפאנל שעניין אותי, היה זה שעסק בסיפורה של הספרות החרדית. ישבתי שם כמנחה, ומולי שני יהודים חסידיים שכל אחד מהם שינה את עולם הספרות החרדי. הראשון ר' יאיר וינשטוק (מ' ארבל) שסלל את הדרך למותחנים חרדיים ברמה; והשני ר' מוישה גוטמן האגדי, ששכלל את הסיפורת החרדית וליטש אותה לרמה חדשה.
הדבר שהכי בלט, היה ההתפתחות. רק לפני כמה עשורים, כל 'הספרות החרדית' תפסה משהו כמו מדף קטן. והיום, חנויות הספרים לא עומדות בקצב. בכמות ולא פחות, באיכות.
כשאני חושב על זה שוב, לא בטוח שעורך 'מחזיקי הדת' צדק. דווקא עכשיו, כשמסביב רודפים ותוקפים אותנו, זה הזמן לתת לנוער וגם למבוגרים חומרי איכות לנפש ולנשמה.
קריאה מהנה ומחכימה.