שולטת

תמיד אהבתי את הקיץ.

הים, הרוח והחופש היו משכרים את כל החושים שלי, ממלאים אותי לכל השנה. אהבתי הכל בקיץ. את ריח העצים, את טעם הפירות, את מראה הים, את שמיעת קול הגלים המתנפצים כשעצמתי עין והקשבתי. וכשכולם קוננו על פלגי הזיעה הבלתי אפשריים, אני פיזזתי, מלאת אושר ואור.

שלא במפתיע, לא אהבתי את מסגרת הלימודים הסדירה. בית הספר הפיל עלי דיכאון. הקירות הסוגרים, שיעורי הבית המחייבים, השיעורים המשמימים, המרות, והמשמעת הנדרשת כל כך במסגרת בית-ספרית שהייתה האויבת הגדולה שלי.

במשפט אחד מסכם: הייתי ילדה שאוהבת שליטה.

כילדה, לא ידעתי להגדיר את המשפט הזה ככה. ידעתי שאני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, ואוהבת מאוד לעשות את מה שאני רוצה. ומבינה. וכן, מוכנה לשלם מחירים גם על טעויות, כל עוד הן הטעויות שלי.

הייתי בת שש כשנסענו לנופש בקיץ. היינו בצפון, וירדנו אל הכינרת. ישבנו לאכול ארוחת ערב מוקדמת, תוך כדי משחק משותף בכדור. המשחק התלהט מרגע לרגע והלהיב את הרוחות, עד לרגע שנפלתי ונדקרתי מקוץ של עץ דקל.

דם, בכיות, כאבים, ואחיות שלי הגדולות – הייתי שישית במשפחה – חמורות סבר. הן אמרו שלמדו בפירוש בשיעורי עזרה ראשונה, שקוץ של עץ דקל מסוכן מאוד. צריך ללכת לרופא ולהוציא אותו. ההורים שלי הסכימו עם חוות דעתן המלומדת.

אבל אני – בת שש, זוכרים? – החלטתי שלא. רופא, קוץ, לחתוך – לא היה נשמע משולש כיפי במיוחד. עד כאן הגיוני וטבעי. לכו תמצאו לי בת שש שתיהנה ללכת לרופא ולעבור טיפול כזה.

אבל ההבדל היה, שמשום מה כיבדו את ההחלטה שלי. ילדותית, חסרת תבונה ונטולת היגיון. לא הצליחו לעמוד מול העקשנות שלי, והם נכנעו. לא הלכנו לרופא. חזרנו הביתה. לרגל שלום.

כזו הייתי: עומדת על דעתי, עצמאית מאוד, חזקה, שולטת, שונה.

והחלק המעניין יותר שתמיד סביב כיבדו את העצמאות הזו. מה שלא השתנה הרבה במהלך השנים.

בגיל 13 הייתי למדריכה הצעירה ביותר בקייטנה בבית ספר בתל אביב. הגעתי על תקן מדריכת עזר. ברגע האחרון מישהי פרשה מהדרכה של כיתה א', ביום שהתחילה הקייטנה. המרכזת הייתה נואשת, ואני בטבעיות הצעתי את עצמי. המרכזת – אולי מרוב תדהמה – הסכימה. זה קצת סיבך את המערכת ושילמו לי במזומן. הייתי גאה מאוד במשכורת הראשונה הזו.

בת 14 הייתי כשליוויתי את סבי היקר ז"ל לטיפולי דיאליזה. הייתי, משום מה (…) הנכדה היחידה שהסכימה לתורנות לא קלה כזו. המבוגרים סביב שוב שכחו בת כמה אני. העצמאות שלי בלבלה כל אחד. כשהגעתי לראשונה למחלקה זוכרת שכמעט התעלפתי מהצינורות של הדם הנכנס והיוצא. אבל זכרתי תמיד שאני בתפקיד.

כשעוד לא מלאו לי 16 הלכתי עם סבתא שלי לבדיקה נדירה. זה נפל עלי במקרה, פשוט (?) הייתי בתורנות (!) בבית החולים לידה, ופתאום ניגשו אלי רופאים ובישרו שהתפנה תור פתאומי לבדיקה. אמא שלי התקשרה אל הטלפון בעמדת האחיות (לא היו פלאפונים, כן?) וביקשה שאלך, מפני שזו הזדמנות חד פעמית. "רק לכמה דקות, ואחת הדודות תבוא להחליף אותך".

הסכמתי.

אבל כשהדודה באה, כבר החלה הבדיקה, והאחות אמרה בפשטות, שכבר יש מלווה אחת, ואין אפשרות להכניס שתיים. המלווה ההיא הייתי אני. בת שש עשרה. וסבתא, חולנית ומבוגרת, נתמכה בי. וזה היה נראה לי הכי בסדר בעולם.

כל ההתנהגויות הללו היו אחרות לגמרי מהמקובל במשפחה שלי. אולי יש מקומות שבהם נותנים לילדים צעירים ולנערות אחריות כבדה מסוג זה, לא אצלנו. לצד הקושי בשונות, אהבתי את הידיעה שאני עצמאית.

החיים שטפו הלאה.

בגיל 19.5 התחתנתי. קצת צעירה, אבל לא מאוד במושגים שלנו.

בגיל 20.5 ילדתי את הבן הבכור שלי

בגיל 22 את הילד השני.

בגיל 25 התחלתי ללמוד במחזור החרדי הראשון של תואר בריפוי בעיסוק, במקום היחיד שקיים אז לימודי תואר בהפרדה מלאה. אני זוכרת את המבחן הפסיכומטרי שניגשתי לעשות. לא ידעתי בדיוק מהו המבחן, ובאתי. עם ביטחון עצמי, ובלי הרבה ידע. הייתי לפני לידת בתי הרביעית, וכולן סביבי תלמידות רווקות עם תיק קל על כתף, מוכנות ומזומנות. חששתי שלא אקבל ציון גבוה, קיוויתי רק להתקבל.

בגיל 27 נכנסתי להנחות קבוצה במחלקה סגורה לתחלואה כפולה.

בת 29 קיבלתי תפקיד ניהולי בכיר.

ואז הגיע גיל 30. ביום שהמשפחה ערכה לי חגיגת הפתעה (טוב, לא ממש…) חזרתי עם התואר הראשון ביד ועם אבחנה קשה בתיק. אבחנה פרוגרסיבית ששינתה את חיי.

בגיל 33 התחלתי ללכת בעזרת קביים.

בגיל 40 הייתי לחמות, ובת 41 כבר סבתא.

ובגיל 42 מַתִּי.

טוב, אחר כך חייתי בשנית. וזה, בעצם, הסיפור שלי.

אז כעת, בגיל 43 עם כיסא גלגלים וחמצן, רוצה לחזור איתכם לנקודת ההתחלה.

*ד"ר ציפי בורנשטיין, רעיה, אמא וסבתא. הקימה וניהלה את בית חולים הפסיכיאטרי הדתי הראשון. יזמת חברתית, מתמודדת עם מחלת טרשת נפוצה ומשתפת בסיפור זה על שנת תשפ"ב מאתגרת.