שימור האנרגיה

השיעור שכולנו צריכים ללמוד מפורצי הדרך לירושלים

א.

רוצים תהילת עולם? הקטע הזה בדיוק בשבילכם.

דבר ראשון, בואו ניזכר רגע בסיפור של סר אייזק ניוטון, אחד המדענים המשפיעים ביותר בכל הזמנים. עזבו עכשיו את הכתבים העמוקים שלו על התנ"ך, מה שהפך את ניוטון לשם שכולנו זוכרים, זה התפוח. יום אחד, מספר המיתוס, הוא ישב בגינה של אימו בכפר קטן במחוז לינקולנשייר באנגליה ולפתע צנח תפוח על ראשו. זה הרגע שבו קלט הגאון הזה את עקרון חוק הכבידה.

עכשיו חברים, ההזדמנות שלנו להנציח את עצמנו לדורות. כדי לעשות את זה, אתם מתבקשים לקום מהמקום, לגשת אל הקיר הסמוך ופשוט לדפוק את הראש בקיר. אבל חזק. עכשיו, רגע לפני שאתם ניגשים למקפיא לחפש קרח, תעצרו רגע ושימו לב: כשהראש שלנו – כמו כל חפץ אחר – מתנגש בקיר, הוא נהדף אחורה.

יופי, עכשיו אנחנו חייבים להתחיל להרהר: מדוע ראש שנדפק בקיר, מוטח לאחור? לא רוצה לאכזב, אבל יש מישהו שכבר חשב על זה. הכירו את 'חוק שימור האנרגיה'. בשיעורי הפיזיקה מסבירים את זה עם הרבה אותיות לטיניות. אבל אנחנו, שכבר דפקנו את הראש בקיר, לא צריכים הסברים. למדנו בדרך הקשה, שכשאתה מפעיל כוח (אנרגיה) על גוף מסוים (הקיר), אותו כוח נשמר וחוזר בחזרה כבומרנג.

ואת כל ההקדמה הארוכה והמבלבלת הזאת, אני כותב בעקבות התמונות המרטיטות של משפחות יקרות שיצאו ביום ראשון האחרון במסירות נפש לירושלים, צעדו בשולי הכביש במשך שעה ארוכה, גררו איתן אנשים נשים וטף. תחפושתם ושללם לבוז.

המראה הזה לא עוזב אותי כבר שבוע. נכון, אין שום מילה טובה לומר על מקבלי ההחלטות, גם לא על השוטרים שניצבו שם במחסומים. אבל ריבונו של עולם, מה עובר בראשו של יהודי, אבא לילדים, שמחליט לקחת את כל משפחתו – כולל תינוקות שלא טעמו טעם חטא – ולהצעיד אותם שעה ארוכה? נכון, מאוד נחמד לחגוג עוד יום פורים אצל באבי וזיידי בירושלים. אבל האם הטעם של ההוליפצ'עס מצדיק כזו מסירות נפש?

ואם חשבת בתחילה ש'פורצי הדרך לאוזני ההמן' יסתפקו במסע הכומתה שלהם, מתברר שעוד יש להם טענות. החל ממחרת יום הפורים, התמונות הללו הפכו לקמפיין נגד הח"כים החרדים. כמה פשוט. אם החצופים הללו לא הפילו ממשלה בשביל סעודת שושן פורים, "שיחפשו מי שיצביע להם".

נכון, זאת לא הטענה היחידה, יש עוד הרבה: החצופים האלו לא ארגנו את האוטובוסים חזור במוצאי פורים. הם גם לא באו לנקות לנו את חדר המדרגות. ועכשיו הם עוד מעיזים לבוא לבקש את הקול שלנו? אין גבול.

איפה הקיר לדפוק את הראש?

ב.

בלילה שלפני פורים, רעשה הארץ מכתבת תחקיר שכוונה גם היא נגד הח"כים החרדים. הפעם האשמה הייתה הפוכה: הם דואגים לציבור החרדי וכך החריגו מאות חרדים ואפשרו להם לחזור ארצה בטיסות החילוץ.

וכמו שלמדנו מהראש שנדפק בקיר: כתבה שכזו תמיד גוררת גל של תגובות נגד. הרבה מילים גדולות על 'אנטישמיות' 'עלילות דם' ועוד מילים מהרפרטואר האייכלרי הזכור לטוב. כל ילד יודע להסביר את העובדות: הח"כים החרדים פועלים כל הזמן למען האזרח הקטן, הם לא מביטים על צבע כיפתו או שערו. אלא שהחרדים פונים יותר (וגם זה לא מדויק, כפי שהוברר מיד).

עכשיו נעזוב את נתב"ג ונחזור לשולי הכביש בשער הגיא. למה כשמישהו מחדשות 13 תוקף את הח"כים החרדים זאת 'הסתה' אנטישמית, וכשגורם 'חרדי' מוציא נגדם פשקווילים זה בסדר?

וכאן אנחנו מגיעים ל'חוק שימור האנרגיה'. בשנים האחרונות משהו אצלנו השתבש. שכחנו למה בעצם התירו גדולי הדור לאנשים חרדים להגיע לכנסת ולייצג את עמדת היהדות החרדית. בעיקרון, הדעת הייתה נוטה שנציג חרדי לא יכול להישבע אמונים לתפקיד שלא פעם יש בו אחריות למעשים נגד התורה.

התנהל פולמוס רחב. אלא שגדולי הדור החליטו מחוסר ברירה כי 'עת לעשות', חייבים לשלוח נציגים כדי להשמיע את קול היהדות, כדי לסייע לעולם התורה וכדי ללחום נגד פרצות הדת. זו הסיבה היחידה שבגללה אנחנו הולכים להצביע. ולא, החזון איש, הבית ישראל, האמרי חיים והגר"ע יוסף לא בזבזו כל כך הרבה שעות רק כדי לארגן לכם אוטובוסים בחזור ממסיבת פורים.

נכון, בשנים האחרונות הח"כים הרגילו אותנו ב'בונוס' נחמד. הם כבר נמצאים שם במוקדי הכוח, אז הם גם מנצלים זאת כדי לסייע ולעשות חסדים וטובות לפונים. אלא שכנראה התרגלנו למנעמים, עד שאין לנו בושה להצהיר ש"לא נצביע".

והנה הדוגמה הכי מפחידה ל'חוק שימור האנרגיה': בעוד הח"כים האומללים מנסים לפייס את דעתו של הציבור הזועם שנאלץ נעבעך להיתקע במדבריות ירושלים, קיבלנו תזכורת מכאיבה: הפסיקה של בג"ץ שמכשירה גיורים רפורמיים.

מסתבר שלאנרגיה יש גבול. אם נציג חרדי ניצב בוועדת כנסת ובזבז מילים כמו 'אנטישמיות' ו'סלקציה' על עסק די שטותי, עכשיו לא נשאר לו כוח להיאבק נגד מה שחשוב באמת. וגם אם נשאר לו, הצד שכנגדו כבר לא ממש מתרשם. הוא למד לקבל את הדברים בפרופורציות, ולרגעים הוא כבר לא זוכר מה יותר גרוע, ביטול אוטובוסים בפורים או רישום זכויות לגויים.

עכשיו תבחרו: לעמוד יומיים במחסום משטרתי או לפרוץ את מחסום הגיור?

ג.

ולפעמים במקום קיר לתוך הגולגולת, מספיק לפתוח ספר שהתוכן שלו יכול לפצוע את התודעה.

בשבוע האחרון יצא לאור ספר קטן, שהנחית מהלומה אדירה על הציבוריות הישראלית. הגיבור הראשי של הספר הוא ההוגה ואיש הרוח עמוס עוז, אחד מגדולי הסופרים הישראלים ומהכי משפיעים שהיו כאן. מי שנחשב לאחד הדוברים החשובים והמובילים של השמאל הישראלי. אדם שכל שיחו ושיגו נופת צופים הומאנית על שלום, שוויון ואהבת אדם.

ולפתע, שלוש שנים אחרי לכתו, מגיע ספר חדש שכתבה בתו, ובו היא מספרת על האבא שהיא גדלה בביתו. והסיפור, אם להתבטא בעדינות, מאוד-מאוד לא מחמיא. אביר זכויות האדם, מתגלה כאדם שמכה ומתעלל מילולית בבתו שלו, ובשלב מסוים אף מנתק עימה קשר.

ובארץ כמו בארץ, הכל נחלק לפוזיציה. תוך כמה שעות כבר מתייצבים שני מחנות. אלו משמאל – המומים וכואבים ומנסים בכל זאת להגן על חפותו של המנוח; ואלו מימין – צוהלים וקופצים בשמחת "אמרנו לכם" המפורסמת.

ואז נזכרתי במפגש שהיה לי בביתו של עוז. זה היה לפני כמה שנים. במסגרת עבודה עיתונאית, הפגשנו את עוז החילוני עם אוישיית הספר החרדית, הרב יאיר וינשטוק, לשיחה על ההבדלים בין ספרות חילונית לחרדית. השיחה הייתה מרתקת. מאחורי גבו עמד ארון ספרים מעוצב שבו הופיעו כל ספריו, בתרגומים לעשרות שפות. הוא הוציא כמה מהם והראה לי. "זה ביפנית" ו"זה בשפה שאינני זוכר".

לאורך כל השיחה הוא התגלה כאדם אדיב וסבלן. שום רמז למשהו האפל ההוא שמיוחס לו.

היה רגע שבו התלהטו הרוחות. הסברתי לעוז שהדבר הראשון שמטריד את הקורא החרדי, הוא מי כתב את הספר ועד כמה הוא אדם כשר. נקבתי בשמם של כמה סופרים מפורסמים שהיו ידועים לשמצה וניסיתי להבין: "אתה תיתן לילד שלך לקרוא ספר שכתב אדם נאלח?"

"כן", השיב עוז, "משום שאני מאוד סקרן לדעת מה חושב ומה מרגיש אדם נאלח. זה מרתק אותי. וכן", הוא המשיך, "אני יודע שאתם החרדים לא חושבים כמוני".

ובכן עמוס, גם עכשיו אנחנו נמשיך להתגבר על הסקרנות ולא נקרא את הספר שיצא נגדך.

ד.

ולהבדיל שנות אור של מרחקים. בימים אלו מלאו 85 שנה לפטירתו של גאון שהיה לאחת התופעות הכי מרתקות בעולם התורני. הגאון המפורסם רבי יוסף רוזין זצ"ל, שכולם מכנים על שם עירו: 'הרוגצ'ובר'.

די להעיף מבט בתמונה שלו כדי לקבל השראה והתפעלות. מצח ענק ומבט חודר. ומה שהכי בולט לעין, אלו השערות הארוכות שלפי האגדה, לא מצא זמן להקדיש להסרתן. כבר בחייו, אחד ממקומות התיירות הכי מסקרנים באירופה, היה ביתו הצנוע בעיר דווינסק (כיום דאגוופילס) שבלטביה. בשנים שהעולם עוד לא שמע על תוכנות חיפוש, העובדה שיש אדם שמוחו הכביר זוכר כל מילה מהספרות התורנית, הייתה פלא. אנשים – ואפילו גויים – באו מכל העולם רק כדי לראות, להצטלם לידו ולספר שהיו בחדרו. היו יהודים שטרחו להגיע עד לביתו, רק כדי לזכות לברך בשם ומלכות את הברכה הנדירה 'שחלק מחכמתו ליראיו'.

לפני מספר חודשים הזדמנתי אל בית ידידי, הרב יאיר בורוכוב מקריית מלאכי. כשהוא היה בחור צעיר, בורוכוב נשבה בקסמו של אותו גאון. מאז הוא הפך לחוקר תולדותיו ותורתו. הוא כבר כתב ספר שלם עליו, אבל זה לא הספיק. הוא הרגיש שהוא חייב להשיג איזה חפץ שהיה שייך לו.

מכאן החל מסע חיפושים מרתק. בורוכוב נסע אל כל תחנות חייו של אותו גאון. ימים שלמים ישב בספריות עתיקות, חיפש בגניזות והגיע גם לאזורים שאסור לנקוב בשמם. וכמו בסיפורים, רגע לפני ייאוש, הוא מצא. גמרא מסכת ברכות, דפוס זיטומיר. כשהוא דפדף ל'תוספתא', כמעט נעתקה נשימתו: עשרות הערות בכתב היד המפורסם נמצאו שם בצד הגיליון (ובימים אלו רואות אור בדפוס). ואם חסר משהו פיקנטי, יש גם כמה שערות מזקנו של הגאון שנשרו כנראה בעת הלימוד.

כשראיתי את עיניו הלחות של בורוכוב כשהגיש לי את הגמרא העתיקה, זכיתי להבחין וללמוד שיש כותבים שגם שמונים וחמש שנה אחרי פטירתם, השפעתם רק מוסיפה והולכת.