שירת האביב

א. דווקא עכשיו, דואגים לבלבל אותנו
​ככה זה. אחרי כך וכך אביבים בחיים, אתה מתחיל להשלים עם המציאות.
בעולם האומנות קוראים לזה 'קונטרסט', ניגודיות. טוענים שזה מה שהופך יצירה להרבה יותר מעניינת.
ככל שמתבוננים בעניין הזה של האביב, הוא מתגלה כיצירה מפעימה של ניגודים. בחוץ הכל פורח. הטבע צוהל בכל פה. האילנות מלבלבים, הציפורים משוררות ואפילו הפרפרים יוצאים מהגלמים. ומעל הכל השמש קורנת בדיוק בטמפרטורה הנכונה.
דורות של משוררים, ציירים ויוצרים יצאו בימים הללו אל השדות. ירדו לגנים, רעו וליקטו שושנים של השראה, אספו דימויים ומטפורות של פריחה.
גם העולם היהודי לא נותר אדיש. אם בדרך כלל אמרו חז"ל שהמהלך בדרך לא יפסיק ממשנתו ולא יאמר "מה נאה אילן זה", בימים אלו חז"ל דווקא קוראים לעצור, לעמוד מול העצים המלבלבים ולברך. על האילנות ועל הבריות.
הבריאה עושה את תפקידה, נותנת מופע של שלמות, אלא שאז באים אלו שאמורים ליהנות מכל זה – אנחנו, בני האדם, ופתאום הכל מתחיל להסתבך. מאז אותו יום שישי שבו נבראנו, יש לנו איזו נטייה לא מוסברת להרוס דווקא את הרגעים המושלמים של הקיום.
ואם כבר דיברנו על משוררים – הם גם אלו שלכדו את העניין הזה. עשו זאת בעיקר משוררי המלחמות. אלו שנתקלו בניגודיות הזו במלוא אכזריותה. הם ששמו לב ששדות הקרב הכי קטלניים, היו גם נופים מרהיבי עין. כלניות וחרציות לבלבו, בעלי כנף זימרו, ובתווך עמד 'מבחר הבריאה' וטינף את הכל בדם ואבק-שרפה.
עד היום, בטקסי הזיכרון הרשמיים שמציינים את מלחמת העולם הראשונה, שהייתה אולי הסמן הכי בולט לאיוולת האנושית הזו, נהוג לקרוא שיר שכתב רופא צבאי מקנדה, ג'ון מקריי. השיר הזה נקרא 'בשדות פלנדריה', על שמם של המרחבים העצומים שבאזור בלגיה וצרפת, שם התנהלו קרבות שגדעו חיים של מיליונים:
"בשדות פלנדריה הפרגים מלבלבים; בין טורים ארוכים ארוכים של קברים; מקום מנוחתנו; ובינתיים העפרונים עפים באומץ בשמיים, ומרננים; קולם נבלע בשאון תותחים ורובים".
זמן קצר אחרי שנכתבו המילים הללו, נהרג המשורר עצמו באותו מרחב פרגים פורח. וכמו כדי לחדד את המסר, בטקסי הזיכרון נהוג לנעוץ פרח של פרג בדש החליפה. הפרח האדום הזה מסמל את שני הצדדים. גם את פריחת הטבע, וגם את אותו נוזל אדום שהמין האנושי שופך ללא הכרה.
אלוקים יצר עולם נהדר, והמה ביקשו חשבונות אכזריים.

ב. ויש כמובן גם הגרסה היהודית של העניין.
אצלנו העסק סולידי ומתוחכם הרבה יותר. במקום לצאת עד לשדות הקרב, מביאים אותם אלינו הביתה.
מכל שלוש מאות ושישים ימות החמה, בחרנו דווקא את הימים המופלאים הללו, כדי לקרצף, לנכש, לשאוב ולנקות. במקום להקשיב לשירת הציפורים, אנחנו מפעילים נהמות של שואבי אבק, שהמנועים שלהם תוכננו במיוחד במעבדה למריטת עצבים.
וכאן צריך לעצור ולהודות, שבשנה-שנתיים האחרונות העסק קצת משתפר. השואבים נהיו קצת יותר מתוחכמים שקטים. מישהו לימד אותם, שזה שאתה שואב קצת אבק, לא אומר שאתה צריך גם לצעוק. האמת, אם לא שזה מדיף ניחוח רפורמי, הייתי מתקן איזו 'ברכת המכונות'.
והנה עוד הבדל בין ישראל לעמים: שלא שמנו כמשפחות האדמה. אצלם הגברים הם שיוצאים לקרב, ואילו אצלנו הנשים הצדקניות מביאות את הגאולה, הגברים משתדלים בעיקר לא להפריע.
אבל שלא ייווצר חלילה רושם מוטעה. זה שאנחנו לא שואבים אבק, לא אומר שחלילה אנחנו מתבטלים ומתמסרים ליופיו של הזמן. הנה, תראו מה קורה במרחב שלנו. כמה טירוף וטרלול. קנאי כל העולם התאחדו. בכל צומת עומדים לך מתנגדים של משהו, מניפים שלטים ומתקוטטים עם שוטרים. מימין ומשמאל ומהמרכז.
חלק כועסים על ביבי, חלק כועסים על הכועסים, ויש כמה טיפוסים מוזרים שמכל העולם הם בוחרים לכעוס דווקא על איזו רכבת קלה. כאילו חסר על מה להפגין. אגב, אני חייב לגלות כאן, שאף על פי שניסיתי, עדיין לא הצלחתי להבין מה יש ברכבת הזו שמוציא כל כך הרבה זעם קדוש מצעירים מסוימים. הכל בגלל 'גזרת תיקוף הכרטיסים'? זו אומנם גזרה קשה, אבל עם קצת מאמץ, אולי אפשר גם לסדר איזו 'חלוקה' לכרטיסי נסיעה חינם, ושלום על ישראל.

ג. ועכשיו ברצינות.
אחד הדברים הכי מתסכלים שיש בעידן המודרני, המתוקשר והמעודכן, הוא העובדה שהרגעים הכי יפים בחיים שלנו נגזלים מאיתנו. זו ההונאה הכי גדולה של המאה.
הימים הללו הם דוגמה מצוינת. זו לא רק הפריחה החיצונית, אלא גם הפנימית. עוד שבוע אנחנו מתיישבים לחגוג את העצמאות של העם שלנו. אנחנו אמורים לצאת לטיול היסטורי עמוק, אפילו עני שבישראל מחויב להיכנס לדמות. הזדמנות מדהימה לפגוש את המשפחה ואת הילדים.
אלא שדווקא עכשיו, כמו במזיד, יש מי שמתעקש לתקוע אותנו בתוך אותו ויכוח ציבורי בלתי נגמר.
מעולם לא חשבתי שאני או מישהו מידידיי אמורים להיות מוטרדים מתלוש משכורת של בחור בשם יונתן אוריך. לא פגשתי את הבחור הזה מעולם, גם לא את אדון פלדשטיין, והאמת שגם לא את רונן בר וגם לא את האלוף שרביט. אין לי מושג מיהם, מה טיבם, ופתאום כל אדם בגיר במדינת ישראל צריך לבחור צד בסיפור שלהם.
לא שיש כאן באמת 'בחירה', שהרי כידוע, כל הוויכוחים בימינו הם בעצם ויכוח אחד מתמשך. מרוב שהוויכוח הזה הולך ומסתעף, כבר קשה לזהות את הגרעין הראשוני, את האטום שנמצא בתוך כל הוויכוחים שלנו.
אם אתה, נניח, שונא טיפוס בשם בנימין נתניהו – אתה בהכרח חייב לאהוב טיפוס אחר בשם רונן בר, ועוד שורה ארוכה של טיפוסים שאתה עצמך יודע שהם 'לא משהו'. אבל אין לך ברירה. וזה גם עובד להפך. אם אתה כן מחבב את נתניהו, אתה אמור גם לחבב עוד אוסף של שרים מושחתים וכלומניקים, כמו רגב וגולן. העיקר שלא לשבור את ה'לשיטתו'.
ומה שיפה בוויכוח הזה, שהוא מרגיש קצת כמו שיטת הלימוד הגליצאית. עוד לפני שאתה מסיים להתווכח על עניין אחד, כמו למשל עסקת הצוללות או תיקי האלפים, כבר צצה 'נפקא מינה' נוספת. עכשיו אמורים להתווכח אם נשיא בית המשפט העליון הוא 'ממש' גנב, או שזה 'במסגרת החוק'. וכו'. ושוב, הכל מסתעף מאותה מחלוקת ראשונית מפורסמת, שאיש עוד לא יודע לקרוא לה בשמה.
ובכל פעם מחדש, יש לכל הצדדים אשליה: אם רק יצעקו חזק יותר, ינמקו ויביאו נתונים – אולי-אולי משהו ישתנה. אלו בטוחים שאם רק יצליחו להוכיח שנשיא בית המשפט העליון הוא אדם מופקר, אלו משמאל יתעשתו; בדיוק כמו שאלו משמאל משוכנעים שאולי הפעם זה יקרה לנו, אחרי שנראה את ההפקרות שמתחוללת בסביבת ראש הממשלה הנערץ שלנו. (כן, לא משנה כמה ביביסטים נהיה, העובדה שממשלת קטאר הצליחה להשחיל כמה מיליונים אל תוך לשכת ראש הממשלה, אמורה לזעזע את נתניהו עצמו, וגם אותנו.) אבל העולם כמנהגו נוהג.
והחכם באדם סיכם זאת במשפט אחד: "כל דרך איש, ישר בעיניו".

ד. עם כל הכבוד לוויכוחים הפוליטיים שכל בעל נפש יכול לחמוק מהם, יש סוגיות שקשורות אלינו ישירות, וחייבים להידרש להן.
דבר ראשון, כמה מילים על קנאות: התקופה האחרונה ועמה הגזרות נגד עולם התורה – מובילה רבים מאיתנו אל זרועות הקנאות שפתאום נראות הגיוניות. כולם מדברים על 'הניצחון של השיטה' ומבקשים סליחה מהוגיה על שלא התעשתנו.
אבל מי שחצה את גיל הנעורים ומביט בעיניים פקוחות, מתקשה שלא להיכנס לחרדה מפני הבאות. כשמדברים על 'קנאות' בימינו, זו כבר מזמן לא שיטה אלא אנרכיה במלוא כיעורה. ההבדל בין 'שיטה' לבין הפקרות, הוא דרמטי. המבחן הוא אחד: האם יש מישהו שמסוגל לשלוט בגובה הלהבות.
הקנאות של ימינו, היא מופע מבעית של היעדר שליטה. אין היום שום מנהיג רוחני ששולט בכך. רק בשבוע שעבר, מלאו רחובותינו פשקווילים 'קנאיים' שכוונו אל… ובכן, מרן האדמו"ר מסאטמר שליט"א. ואם חסר משהו, מודעות בלב הערים כבר מדברות על 'אדמו"רים שסרים מן הדרך'. לא, זו לא בדיחה. בחסות 'קנאות' אפשר לכתוב דברי נבלה וכולנו נשתוק.
וזו אפילו לא התחלה. המחזה של ראש עיריית בית שמש – יהודי שרוב היהודים החרדים בחרו בו בהוראת רבותיהם – מחולץ מתוך רכב הפוך ומסביב המון זועק בטירוף, משל מדובר בכיכר בלב רפיח, ולא רחוב ליד הבית שלי. זהו מחזה שאמור להדיר שינה מכל מי שיש לו ילדים במקום הזה.
ולא, לא צריך להיות ציוני גדול, כדי להבין שבכל סכסוך כזה – אנחנו אמורים להתייצב פה אחד ולגבות את ה'אלימות' המשטרתית. אם רבי חנינא סגן הכהנים, שחי בזמן החורבן, יכול היה לצוות אותנו להתפלל בשלומה של מלכות, אנחנו חייבים לשנות את התפיסה. אין לנו עוד פריווילגיה לגנות שוטרים שעושים את עבודתם. הם מגינים עלינו. אלמלי מוראם – איש את רעהו חיים בלעו.
ועוד מילה אחת כואבת, על הסוגיה הבוערת של גיוס בני הישיבות.
אנחנו נוהגים לצאת בגינוי על כל אב שכול שברגע של צער אומר מילים נגד לומדי התורה. אז הנה חובה קדושה לגנות גם ציניקנים מתוכנו.
השבוע פורסמה באתרים החרדיים כותרת מבחילה: "הורים לבחורים זועמים: 'פעם ראשונה שלא נצא השנה לחו"ל". הפרטים בהמשך: "בשל הפחד שבחורים ייעצרו בנתב"ג, מאות משפחות החליטו לבטל השנה את החופשה המשפחתית בפסח מחוץ לגבולות ישראל".
מספיק לקרוא שורות ספורות כדי להבין שבעצם מדובר בפרסומת סמויה למלונות ה'מהדרין' כאן בארץ, שמדווחים על "ביקוש-שיא שלא הכרנו", ועל כך ש"נותרו לנו חדרים בודדים"…
הכותרת הזו, לפחות בעיניי, מרושעת יותר מנאומים של 'יש עתיד'. ולא, לא רק כי זהו טקסט ערל לב שלא מתחשב בצרות האמיתיות של חיילים שיעשו את ליל הסדר בשוחות העזתיות, או של משפחות החטופים וכו'. הבעיה של ההודעות הללו, שהן מלמדות מה כותביהן באמת חושבים על סוגיית הגיוס.
ההודעה הזו, ועוד רבות דומות לה, מלמדת אותנו בעיקר שרגע לפני שאנחנו משייפים טיעונים, כדאי שנחדד קצת לעצמנו.
ושנזכה לפסח כשר ושמח.

כיתוב תמונה:
הטבע צוהל בכל פה. פריחת הפרגים