רק עם גיטרה
“לא אהבתי מה שכתבת בשבוע שעבר", כתב לי קורא.
“בשבת האחרונה ציינו אצלי בבית ובהיכלי התורה את היארצייט של מרנן החזון איש והגרא"מ שך זי"ע", הוא כתב. “שני ענקי הרוח שהעמידו את עולם התורה. ומשום מה דווקא בשבוע כזה בחרת לכתוב על ר' שלמה קרליבך. “שלא תטעה", הוא כותב ומדגים, “אני לא מזלזל ברב קרליבך ולא באף יהודי, אבל נראה לי שמשהו בפרופורציות אצלך לא מאוזן. נראה שאתה בורח למקומות הקלים והכיפיים.
“ללכת בדרך החזון איש או הרב שך הוא עבודה קשה. צריך להקפיד על קוצו של יו"ד. צריך לעשר את הקולה ולהוציא את הסוגר של הפקק לפני שבת ולוותר על הגזים. לפעמים נתקעים בשבת בלי חשמל, כי הסולר ברדיאטור נגמר, ובשמיטה אתה משתגע לאסוף את הקליפות.
“ומי שהולך בדרכו של הרב שך", הוסיף הכותב, “אסור לו בכלל לשתות קולה. וגם כשהוא נתקע באיזה חור בעולם, הוא יעדיף לאכול תמרים ולשתות מים ולא לאכול ארוחה דשנה בבית חב"ד המקומי. בקיצור לא קל.
“אבל אצל הרבי שלך, ר' שלוימלה? תענוג. מה הבעיה? קח גיטרה ואתה מסודר.
“זה המסר שאתה רוצה להעביר?!" תהה הקורא.
וזו שאלה טובה שחוזרת על עצמה מדי פעם והיא נוגעת ביסודות הכי עמוקים שלנו כחברה שמקדשת את התורה ולומדיה מעל כל דבר אחר.
אין טעם לכחש. זה נכון. הטור הזה משמש לעיתים פה לתופעות שקורות בשוליים המתרחבים של החברה החרדית, ומנסה להאיר בזרקור חיובי פעילות של אנשים שלא ישבו בגלגול הזה ב"מזרח" של פוניבז' או חברון.
צריך גם לומר ביושר: בסוף, אין מקום לכולם במזרח, ואם כולם ישבו במזרח הוא כבר לא יהיה "מזרח".
ועוד דבר חייבים לומר: קשה לכתוב בעיניים עורגות על ר' שלמה קרליבך או על רבי ישעיל'ה או סתם על מעלת השירה, הניגון והחמלה בעולמנו, בלי שזה יבוא על חשבון הכמיהה הטוטלית לתורה בטוהרתה.
אחד המגיבים האהובים עליי הוא בחור או אברך צעיר שמתקשר – בכל פעם ממספר אחר – עם שאלות שנועדו להגחיך את התזות שנכתבות פה.
“אני נוסע השבוע לר' ישעיה ב"ר משה", הוא פותח בקול מתנשף. “למשך כמה זמן אני פטור ממנחה?"
פעם אחרת הוא שאל: “אם אני שר שירים של קרליבך, אני צריך להניח באותו יום תפילין או שאני פטור?"
אותו צדיק, שבמציאות אחרת היה יכול לכתוב טור בעיתון מפלגתי חשוב, מדבר מדם ליבו ונותן במה לקהל גדול שלא מרגיש נוח עם מה שנתפס כליצונעס או כמתן לגיטימציה (“מי שמך?! מה אתה ‘גדול'?!?! אה???") לתופעות שלא קשורות במישרין לספסלי בית המדרש.
נכון, גם הם לא נמצאים בסטנדרט שהרב שך קבע, וגם הם חוטאים מדי פעם בקריאת עיתון בשבת בצהריים (בשירותים, בשירותים!), אבל הם מתגרדים כשהם קוראים כאן על ר' שלוימה ור' ישעיל'ה בשיעור כזה שהם מרגישים צורך לכתוב או להתנשף בטלפון.
והטלפונים הללו, והנזיפות מאותם אברכים יקרים, הם קרן אור באפלה. הם גם מלאי עסיס ונותנים קצת אור בחשכת הגלות, ובעיקר מזכירים שיש צד שני למטבע.
בלי שיפוטיות
אבל כמו שנוהגים לומר בעיתונות החרדית: “עצור במילין לא נוכל", ועלינו “להשיב חורפינו דבר", כי בכל זאת, למרות שהתחברתי קצת לרבי ישעיל'ה ורבי שלוימה, את השורשים שלי לא שכחתי לגמרי, וסדר צריך שיהיה.
התופעות שמדי פעם מופנה אליהן פה זרקור, הן לא תחליף לשום דבר. הן לכל היותר מפזר חום שעובד בתוך מקפיא של מינוס שלושים. אוושה חמה קלה בתוך קיפאון עד.
למי שנולד, חי ומרגיש נוח בתוככי בית המדרש – יש הכל. יהודי שנולד במדינת המוצא הנכונה, ועל הדרך יש לו גם סבא וסבתא שקיבלו רנטות וחסכו כל החיים, והוא גם אוהב ללמוד – רואה עולמו בחייו. הוא נכנס למוסדות החינוך בקלות, מקבל דירה ורעייתו מסודרת בעבודה בהייטק, , הולך לכולל מצוין, ובעיקר-בעיקר מסתובב בעולם כנזר הבריאה.
המלחמה בעזה לא מערערת אצלו כלום. הוא יודע מי צודק ומי לא. אם הוא חסיד, אז זו הדרך הנכונה, ואם הוא ליטאי, אז ההפך הוא הנכון. אין שאלות. הכל ברור. הוא הפנים היפות של החברה החרדית.
ולמרות שזה עשוי להישמע קצת ציני, יעידו עליי חבריי. אלה שזכו לצעוד במסלול החרוש, לשבת וללמוד כל היום, בלי בעיות של קשב וריכוז, בלי אתגרים משפחתיים, הילדים שלהם שמחים בסוודרים מיד שנייה שמגיעים מהדודה בירושלים, אין להם פיתויים לטכנולוגיה, אין להם בעיות כלכליות חונקות – הם המודל שלנו, הם השאיפה, הם מייצגים את המשפחה המושלמת. אליהם כולם נושאים עיניים.
אבל בצד השני יש אלו שלא זכו. כבר בילדות הכל הלך עקום. לא רודפים אחריהם בשידוכים וגם לא בעולם הישיבות. כדי להכניס ילדה לסמינר הם מקיזים דם, שלעיתים נשאר מבעבע על הרצפה משך שנים. איש לא יבקש מהם סליחה, ואף אחד לעולם לא יטרח להתעניין בכאב.
שלא לדבר על ילדים שעברו טראומות; אלה שלא נולדו עם שם משפחה נכון; בחורים שסובלים מבעיות קשב וריכוז; יתומים; ילדים להורים גרושים; כאלה שהגורל לא האיר להם פנים – מה איתם?! לא מגיע להם להרגיש חלק?!
מי שראה השבוע את האלפים שעלו לציונו של רבי שלמה קרליבך, יכול היה לקבל טעימה. בצד עמדו כמה בחורי ישיבות ביישנים שנפשם נכספה לשירה, אבל הרוב המוחלט של המתפללים והשרים, היו נשמות שהחברה החליטה לוותר עליהם לא לפני שחבטה בהם כמה חבטות הגונות.
המילים שנכתבו פה לא אחת, וייכתבו פה גם בהמשך, אינן חלילה על חשבון האברכים ותלמידי החכמים. עפר אנו מתחת לכפות רגליהם. בושה שצריך אפילו לחדד את הנקודה הזאת, אבל מותר, ואולי גם חובה, לתת קצת מקום לאנשים שלא שפר עליהם גורלם.
לדמויות שאני בוחר להביא בחלקה הקטנה שלי, אני חושב שיש מאפיין אחד: חוסר שיפוטיות ועין טובה. בדרך כלל תכונות שבאות ביחד.
הדמויות הללו הן תרופה גדולה למחלה הקשה של הדור: צרות עין וביקורתיות.
גם רבי שלמה קרליבך שכתבתי עליו בשבוע שעבר, גם רבי ישעיל'ה – היו אנשים שלא בחנו את היהודים שהגיעו אליהם בזכוכית מגדלת.
על הרב'ה ר' ישעיל'ה יש אין ספור סיפורים כאלו. הוא מעולם לא בדק אם אדם שהגיע להסתופף בצילו, מכבד אותו; הוא לא חשש שהוא “יהרוס לי את השם", ומעולם לא הקדיש מחשבה על מה אנשים יחשבו על המקום שלו.
בשמו של הראב"ד המפורסם רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, סיפרו שהיה אומר כי משך שנים, בכל פעם היה חולף ליד שטיבלך ‘זיכרון משה' וראה יהודים שמתפללים שחרית בשעה הסמוכה לשעת חצות היום – היה ממש חש קושי.
מה עם זמן קריאת שמע?! זמן תפילה?!
לימים, סיפר, הוא נהיה ראב"ד העדה החרדית והתחיל לשבת בדיני תורה. ואז שם לב לתופעה מעניינת: מעולם הוא לא ראה באולמות בית הדין את האנשים שמתפללים ב־12. המתדיינים העיקשים הם טיפוסים שקמים ב־6 בבוקר. מקסימום ב־7.
מה אפשר לדרוש מיהודי שבשבע וחצי הוא על הרגליים אחרי ארוחת בוקר? מה עוד יש לו לעשות חוץ מלהסתכל החוצה לחריגות בנייה של השכנים, ובתשע להתייצב בבית דין עם כתב תביעה מנומק?
מאז, אמר הרב פישר, שיניתי את ההסתכלות שלי על המאחרים. לא שיש לזה הצדקה בהלכה, וודאי שהם צריכים לעשות תשובה, אבל אותם שלעפר'ס ולא יוצלחים לפחות לא תובעים אף אחד.
רוצה לומר: יהי חלקי עם מתפללי הנץ, אבל מותר למצוא לימוד זכות והארה גם ביהודים שמתקשים. זה נכון לשעת הקימה ונכון לכל תחומי החיים. השאיפה לטוב ביותר לא צריכה למחוק את כל השאר. החיים הם לא משחק של שחור ולבן. בכל יהודי יש מורכבות. יש בו גם תכונות טובות וצדקות, וחשוב להסתכל גם עליהן.
דור הפנאי
אני כותב פה לא מעט שאנחנו חיים בדור הפנאי הראשון.
עד לפני כמה עשרות שנים לכבס בגדים ארך יום שלם, למרוט באצבעות נוצות של זוג תרנגולות עוד יום; להתסיס שמרים נדרש שבוע, לאפות לחם ולהתפיח עוד חצי יום; לנסוע לכפר הסמוך יומיים. לאנשים לא היה זמן להתעסק בנפש. החיים עצמם שאבו אותם לגמרי.
היום היוצרות התהפכו. אנשים עובדים הרבה פחות, והצפי שעם התקדמות הבינה המלאכותית והרובוטיקה אנשים יעבדו פחות ופחות.
זכינו שסולתה ושמנה של היהדות החרדית יושבת בבתי המדרשות וממלאת את יומה בלימוד תורה. אברכים יקרים ומסולאים שעולמם מלא בהוויית אביי ורבא.
לצידם יש לא מעט אנשים שלא מוצאים את עצמם במסגרות הרגילות. חלק שלעפר'ס שקמים ב־12, חלק נושרים, חלק סובלים מאפליה, חלק תלושים שלא מוצאים את עצמם בעולמו של הקב"ה.
וככל שהציבור גדל, גם השוליים גדלים. העובדה שכותבים באהדה או בהכלה על ציבור שלא נמצא במרכז הצנטרום החרדי, לא נועדה לפגוע חס ושלום או להמעיט מסיירת המטכ"ל, מכותל המזרח של העולם. היא נועדה להאיר בפנס את אלו שלא זכו להיות ולהרגיש כלי הקודש שנמצאים בוויטרינה.
מסתמא כל אחד היה שמח לכתוב הגיגים על פרשת שבוע או עיוני סוגיות במוסף שבת קודש של יתד נאמן. אבל האלפים שפקדו השבוע את קברו של רבי שלמה ובכו שם יממה רצופה, והרבבות שמוצאים את מקומם אצל רבי ישעיל'ה בהונגריה, מלמדים שיש כאלו שצריכים משהו קצת אחר. אז בינתיים יש בשבילם עמוד אחרון(!) בעיתון 'משפחה'. תנו להם לפחות את זה. בבקשה ותודה.