שלושה סדרי פסח

שאלה בבסיס חיל האוויר, עט בשולחן החג ושיר סוכנות ל'מגיד' >> מעמדי סדר שמעוררים פירוש חדש בהגדה

כחמישים לילות סדר עברו מאז אותו לילה מיוחד בבסיס חיל האוויר (בח"א 8), אי שם בנקודה צפונית. בערב אותו חג הוזמנתי עם כל משפחתי לבוא ולערוך את הסדר למאות משפחות של טייסים, הורים וילדים.

בליל התקדש החג, כשאני נכנס עם הקיטל הלבן, אני מזהה אולם מלא עם כ-1,250 משתתפים. מלח הארץ. אני עולה על הבמה הקטנה, שקט משתרר. אני נואם כמה מילות פתיחה ומתחיל ב'קדש', ו'רחץ', 'כרפס' ו'יחץ' ואז מגיעים ל'מגיד'. החלק העיקרי.

שוב אני נעמד ושוב נושא דברי הקדמה להגדה. ואז מתחיל בקול 'הא לחמא עניא', בשפת המקור, בארמית, ובתרגום לעברית. כך מילה במילה.

'מוזגים כוס שני'. 200 ילדים וילדות עולים על במה סמוכה, נעמדים ושרים במקהלה את ארבע הקושיות. באמת מחזה נהדר.

לפתע, בלי שום הכנה, מתרומם טייס צעיר. הוא מצביע, יש לו שאלה דחופה. התלבטתי האם לאפשר. לבסוף החלטתי לאפשר.

היה משהו מתריס. זיהיתי רק באיחור קל. "כבוד הרב", הוא זעק וחיוך בזווית שפתיו, "אני נולדתי בכפר ויתקין. כל חיי אני כאן, חופשי בארצנו. וכשאני שומע אותך אומר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין' – אני מגחך. הנה, אני כאן, בן חורין בארץ ישראל. כל הטקסט הזה לא מדבר אלי!"

המולת צחוק החלה. שניות ספורות להתעשת ולהגיב.

"איך קוראים לך?" שאלתי. "דני", השיב.

"תאמר לי, דני", המשכתי והקהל דומם, "נראה לך שאלה הם החיים היהודיים?! לחשוב רק על עצמך, להיות אגואיסט אנוכי, שלא רואה אף אחד זולתו?!

"האם אתה יודע שברגע זה שאנחנו יושבים פה ומסובים בצורה כל כך חגיגית, יש כשלושה מיליון אחים ואחיות שלנו מאחורי מסך הברזל בברית המועצות, שאין להם הגדה; אין להם מצות וארבע כוסות – חלקם הגדול אפילו לא יודע שפסח. והם אחים שלנו.

"אולי במקום להתרברב, תחשוב גם על אחים שלנו ותהיה להם לפה. הם לא יודעים עברית, ודאי שלא ארמית. אז בוא, יחדיו נכריז בשבילם: "השתא עבדי, לשנה הבאה בארעה דישראל".

חמישים שנה אחרי, ועדיין רעש מחיאות הכפיים מהדהד באוזניי.

כמה שנים קודם לכן, הוזמנתי על פי בקשת חיל האוויר לבסיס בחצור. באותה פעם הסבו 'רק' 750 אנשי חיל אוויר, כשאליהם מצטרפים עוד שמונים יהודים תומכי מדינת ישראל שהגיעו מארצות הברית מטעם ה'בונדס'. כולם היו נרגשים וחוגגים.

המשימה אז הייתה קצת יותר מורכבת. נדרשתי לתרגם את ההגדה גם לאנגלית. אך זה היה משתלם. כשהחל 'שולחן עורך', השתרך תור ארוך עד לכיסא ההסבה שלי. כל האורחים מאמריקה ניגשו לומר 'ת'נק-יו' לרב.

ואז מתרחש מאורע שלא נשכח. תוך כדי שאני מקבל את התודות מהאורחים, אני שומע זעקה באנגלית. מישהו מאוד קולני, אולי קשה שמיעה, ניצב מולי. ביד אחת הוא אוחז הגדה שקיבל מהצבא וביד השנייה הוא מנופף בעט. "ראביי", הוא מבקש, "אני רוצה שתחתום לי הקדשה על ההגדה".

ככה, באמצע הסדר, נגדה נא לכל עמו. כל העיניים מופנות אלינו. ותוך כדי שאני שוקל את תגובתי, אני שומע מאחור מישהו אומר בקול בריטון: "ג'ק, הרב לא כותב בחגים". אני מסתכל לעבר הקול וכמעט נופל. ניצב שם כומר בפטיסטי, ידיד ישראל, שהצטרף לביקור. הכומר מציל אותי מהעט של יעקב.

ג'ק האדים כסלק. רק מתוך נימוס של מבוכה, התחלתי לדרוש בשלומו. הוא הזדהה כג'ק רובינסון מהעיירה סנט ברברה בקליפורניה, לא רחוק מלוס אנג'לס.

כשאני מנסה לברר האם הוא חוגג בדרך כלל את ליל הסדר, מתברר לי שלא. הוא גם לא הולך לבית הכנסת. אפילו לא ביום כיפור. שום זכר ליהדות. וכשאני שואל על הילדים, הוא מתנצל ומסביר שחלק מהם "נשואים בחוץ" (מריג' אאוטסייד), או במילים פחות מכובסות – מתבוללים.

עכשיו הגיע תורי לשאול: לא כיפור ולא פסח, אז מדוע אתה כל כך תומך במדינת ישראל? והוא משיב בגאווה. "סבא שלי היה יהודי טוב בוורשה. קראו לו יענק'ל רבינוביץ. אני נקרא על שמו, ג'ק רובינסון".

ואז הוא הפתיע. "יש לילה אחד בשנה שבו אני יהודי" – הלילה הראשון של חנוכה. "אין לי לוח עברי", הוא אומר, "אבל יש לי ידיד אורתודוקסי שהיה פעם שותפי. כל שנה, לפני חנוכה הוא מתקשר להזכיר. ואני מתקשר לכל ילדיי שפזורים בכל ארה"ב מניו-יורק עד לסיאטל, אומר שירשמו את התאריך בדצמבר ויבואו אלי עם הנכדים. אני אומר שלוש ברכות באנגלית – וכולם יודעים שהיום חנוכה".

מה העניין דווקא בחנוכה? "ראביי", הוא אומר, "שאתה תשאל שאלה כזאת! חנוכה זה החג שלי. אני וג'ודה (יהודה) המכבי עומדים בקו החזית. אנחנו לוחמים נגד המתייוונים. אני נכד של יענק'ל רבינוביץ מוורשה – אני מזכיר לדורות הבאים שהם יהודים, שלא ייכנעו ל'אסימילציה'. שלא יתייוונו".

מאז, בכל ליל סדר, אני חושב גם על ג'ק ושכמותו. מתי כבר יזכו לחזור אל שולחן הסדר?

הסדר השלישי שכל פעם שאני נזכר בו, אני חש דמעות בגרון, הוא זה של שנת תשל"ד. חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הנוראה. התבקשתי על ידי משרד הביטחון, 'המחלקה להנצחת החיילים', לערוך סדר למשפחות השכולות.

באולם שמולי ישבו כ-600 יהודים יקרים בכל הגילים. כולם איבדו יקירים. הגיל המבוגר היו הורים מבוגרים שאיבדו ילדים במלחמת השחרור והכי צעירים היו היתומים הטריים שאביהם נהרג ממש כמה חודשים קודם לכן. כולנו הסבנו ב'בית החייל', בשדרות וייצמן בתל אביב.

כשנכנסתי למקום, חשתי דממה אפלה. הכאב שרר באוויר. אף אחד לא דיבר. שום חיוך. 600 זוגות עיניים כאובות וכבויות. עמדתי נבוך ותוהה, איך אפשר לערוך פה סדר. מי ישיר 'מה נשתנה', מי יאמר 'והיא שעמדה'?

רגע לפני ההגדה קמתי והכרזתי: "חברים יקרים, קהל קדוש. ערכתי בחיי לא מעט מעמדי 'סדר' ציבוריים. בכל פעם אני נדרש להתמודד עם הרעש שהילדים מקימים, לנסות להשתיק את שיחות המבוגרים. אבל זו פעם ראשונה שאני שומע את השתיקה שלכם. והיא מפלחת את ליבי ומפריעה לי את אווירת החג.

"אני מבקש מכם אחים, תצטרפו אלי". פצחתי בשיר 'סוכנות': "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הקהל שתק ולאט-לאט הצטרפו עוד ועוד יהודים. שרנו גם 'דוד מלך ישראל' ועוד שירים שאינם קשורים לפסח. אבל הם קשורים לזעקה היהודית הגדולה. 'לשנה הבאה בני חורין'.

השנה, כשנשב לסדר, לא נשכח את גורל אחינו – בכל מקום שהם ונייחל לגאולה שלמה לכולם.

חג כשר ושמח.