ירוחם יצחק לנדסמן
ז' שבט התשפ"ו
החשיבות בזהות קהילתית שקיימת אצל החסידים ואבחנה נפלאה ממרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל
כותבי טורים ומאמרים רגילים לקבל פידבק, משוב חוזר, מהציבור. התגובות הן הברומטר, כלי המדידה של הכותב, לדעת באילו נושאים עליו לגעת ולעסוק, מה מביא תועלת, ומה, לפעמים, תסכול ורוגז. מי שחושים טובים לו וגם ניסיון, גם יודע לזהות מתי יצר עניין ומתי, אללי לו, גרם לשעמום והגביר אצל הקוראים הפרעות קשב וריכוז.
הנה לי משוב חד ורב משמעות על מה שכתבתי כאן לפני שבועיים בעניין הזהות הקהילתית והחסידית. קיבלתי המון תגובות, מכל עבר ומעבר למה שאני רגיל. רוב המגיבים תמכו בגישה (היו שביקרו) וביקשו לעסוק בזה עוד. עבור עצמם ועבור סביבתם. שידעו שבני נוער וגם צעירים נשואים זקוקים, בוודאי בדור שלנו, להיות חלק מקבוצה ולהתחבר לדמות. קהילתיות וגאוות יחידה, חיבור ושייכות, שומרים על הנפש ומעניקים משמעות וחיוניות, רוחנית וכללית.
לטובת כולם אני מבקש לשוב ולספר את אשר כבר סיפרתי בגאון דורנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שכידוע לא נמנה עם האדמו"רים החסידיים.
השתייכות לקהילה, לחסידות, לקבוצה שמנהיג רוחני בראשה, מעניקה בריאות לנפש, בונה את האישיות ויוצרת חומת מגן מפני היצר הרע. במצע של כל חסידות ישנם כללים ודגשים אשר ייסדו צדיקי השושלת וממשיכיהם המכהנים אחרי אבותיהם. בחור צעיר או אברך מבוגר חשים מחויבים לאותן תקנות השומרות עליהם מפגעי הזמן גם בזמנים של ניסיונות וירידה רוחנית. ומי שיחקור ויעמיק בדבר ייווכח שאכן זה כך.
אנו רגילים להתייחס במורת רוח לגאוות היחידה של חסידים, במיוחד צעירי הצאן, לא מתלהבים אם הם מדגישים שהרבי שלהם והחסידות שאליה הם משתייכים הם האמת וכמעט אין בלתה ודווקא אותם בחר השם מכל עמו כקהילת סגולה. אך בפן החיובי של הגישה המצומצמת הזו יש פוטנציאל חינוכי רב עוצמה. אם אכן שייך אתה ליחידה המובחרת זה מחייב, אינך יכול להרשות לעצמך להתנהג כאחד הריקים. פוק חזי ועיין בספרי רבותיך, הסכת היטב למה שדורש ממך הרבי שליט"א בשיחותיו וכתביו, שהלא זכית להימנות עם הקבוצה העילית שלדעתך היא ואין בלתה.
אל הגאון מטשיבין זצ"ל עלה ובא פעם אב מודאג וסיפר בכאב שבנו מבקש לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. היה זה בשנים הראשונות של המדינה כשהאידיאל הריקני של הגיוס לצבא פיזז ועשה שמות בקרב בחורי הישיבות הקדושות. הרב מטשיבין הזמין את הבחור ודיבר על ליבו לוותר על רעיון העוועים של החלפת מעיינות נצח בבורות נפסדים, אך ללא הועיל. לבסוף בירכו בכל לב אך ביקש ממנו בקשה אחת קטנה. "אתה הלא מיוחס וצאצא לשושלת צדיקים פלונית", נקט הגאון בשמה של שושלת הקודש שרבותיה היו זקניו של הצעיר. "בבית אבותיך נהגו שלא לומר תחנון בימי שישי. אנא ממך, גם בצבא, בכל מצב, שמור על מסורת זו".
הבחור הבטיח. וכי מה אכפת לו לקבל על עצמו הנהגה של שב ואל תעשה? אין כל טורח בדבר.
אך עד מהרה נוכח לדעת מה רבה הייתה אחריותו וחוכמתו של הגאון מטשיבין. האווירה בקסרקטיני הצבא הישראלי הייתה של חול וזלזול בכל עניין של דת וסממניה. לא היה בליבו חשק רב להתפלל, אך את הבטחתו לגאון ביקש לשמר. אם לא יתפלל ביום שישי תפילת שחרית איך ידלג על תחנון כמנהג אבותיו?! ואם לא יתפלל שחרית בשאר ימי החול ולא יאמר בהם תחנון מה הבדל יהיה ביניהם לערב שבת? ובכלל, אם ידלג על קטעים מן התפילה ויאמרה כמצוות אנשים מלומדה, אזי אין כל משמעות לדילוג גם על תחנון.
כך, ברעיון של גאוות יחידה שמר הגאון מטשיבין על הנער הזה בתוככי הישימון הרוחני הצבאי. הוא הקפיד על סדרי התפילות ונשמתו הייתה לו לשלל, לו ולדורותיו.
כך שומרת החסידות הקדושה על בניה. מחדדים הבדלים שכשלעצמם אינם בעלי משמעות קריטית, נוסחי תפילה, מנהגים עתיקים וזמירות מרנינות ומי שנמנה עם צבאה חש כי הינו מחובר וקשור ואל לו חלילה לוותר על קוצה של יו"ד. עם מעטפת חיצונית זו נשמרת הפנימיות הנצחית.
עוד זאת מעניקה החסידות להמוני הנמנים על שורותיה: רגשי קודש הממלאים את הלבבות ושומרים על הנפשות.
קבוצה של רבני ישיבה גדולה ונודעת עלתה לביתו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל וסיפרה על סיעה של בחורים מתוככי הישיבה שמצאו אותה במקום שאינו ראוי ליראי השם.
"היו גם בחורים חסידיים בקבוצה הזו?" שאל הגראי"ל זצ"ל. רבני הישיבה השיבו בשלילה.
כעבור חודש ימים השתתף גדול הדור בחתונה באחת מן החסידויות הגדולות. דקות ספורות ישב והביט בהמוני הבחורים הרוקדים בהתלהבות על הפארענצ'עס, ראה את רגשי האהבה של הרבי אליהם וההערצה של החסידים אל רבם ולאחר שיצא מההיכל הפטיר לעבר מקורביו:
"מבינים אתם מדוע לא היו בחורים חסידיים באותה קבוצה שנכשלה בשהות באותו מקום שאינו מתאים לרוחנו?! הבחורים האלו מזינים את המערכת הרגשית שלהם כאן, באווירה הנרגשת תמיד סביב הרבי והחצר".
ייתכן שהמרדף אחרי הרבי, אחרי ראש הישיבה או גדול הדור והצימאון לדעת על כל מפגש וביקור שלהם הוא אחד מניסי ההצלה של הדור. ישנה שכבה של צעירים ואפילו מבוגרים שבתכונות נפשם קיימים יצר סקרנות טבעי וכמיהה לחדש את מלאי הידע והאירועים בכל שעה. ניכר עליהם שהעיסוק סביב החצר והעומד בראשה מחיה אותם ולולא האטרקציה הזו מהר מאוד יתקיים בהם מה שאמרו חז"ל שהשעמום מביא לידי חטא. שעמום אינו רק זמן מיותר וחסר תוכן, שעמום הוא נפש חלשה שאינה מסוגלת למלא את עצמה בסיפוק רוחני פנימי, תמיד הם יחפשו אטרקציות חיצוניות.
עתה הוגיעו עצמכם להיכן היו מגיעים כל אלו לולא המסגרות האטרקטיביות בחצרות שמספקות, כל אחת בסגנונה, אירועים וחידושים חדשים לבקרים. הלא חסד עשה השם עם אלו שנצרכים לכך.
אומרים בשם הצדיק הקדוש רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע שמאז ימות הבעל שם טוב כל אנחה והרהור תשובה שיש ליהודי עלי אדמות מקורם בתפילות ובתחנונים ובכוחו הגדול של מייסד החסידות. הנה גם את זאת יצרה החסידות: מקום מקלט רוחני למי שמתקשה לעסוק ברוחניות צרופה בכל עת וסכנה אורבת לו אם יחפש ריגושים במחוזות רחוקים. אם אין תורתו אומנותו אזי הוא ממלא את עצמו במקהלה של שירי קודש, נמנה עם סגל הגבאים, ובאדיקות לא מפסיד אף אירוע שבו מופיע הרבי, למשל. רווח גדול לנפשות שזקוקות לתוכן ואין להן כלים.
חִשְבוּ על זה!
