שקט, בוכים

א. יש רק דבר אחד שמילים לא יודעות לעשות: לשתוק.

דווקא בימים כאלו, כשהשקט כל כך נחוץ, איש לא מסוגל לשתוק.

אתה יושב דקה ושותק. מנסה להתרכז בכביש שמולך. ופתאום על השוליים מימין צצים לך שני ילדים טהורים. אושי ויענקי קוראים להם. הם לבושים בבגדי שבת, עומדים ליד אבא ומחכים לאוטובוס שיבוא. העיניים שלהם כל כך טהורות. ואין להם שום מושג מה הולך לקרות פה עוד דקה.

מזנק בבהלה, מנער את הראש בחוזקה כדי להעיף את הדמיונות האלו מהמוח. ואז בצד השני של הכביש, אתה רואה את ר' אלטר שלמה לדרמן. אברך משי בשטריימל ובקיטשע. הוא נוסע להוריו לשבת. וגם לו אין שום מושג על להט החרב שמתהפכת בדרך לגן עדן.

אתה שוב מנער את הראש, ופתאום, ממש בנתיב שלצידך, דוהרת מכונית כחולה. בדיוק כמו זו שדהרה בכביש רמות בערב השבת האחרונה. קצב הלב מתחיל להשתולל בטירוף. הרגל לוחצת על הבלם והמחשבות מתעופפות לכל רוח. 'טראומה' קוראים לזה בשפה של המקצוענים.

הנפש ממש משתוקקת לברוח. הבריחה הכי קלה, היא ברברת.

לא משנה על מה, העיקר לדבר.

עוד לא חולפות דקותיים מהידיעה המזעזעת, צוותי ההצלה עוד לא הגיעו לשטח, איש עוד לא יודע מה בדיוק קרה וכמה, והזמזום כבר נשמע. דבר ראשון מתחילים להפריח שמועות. ואז להפיץ שמות. ותמונות.

חולפות כמה דקות, ושוב השקט המפחיד מאיים להשתלט על התודעה. המציאות המחרידה שבה אנו חיים, ההבנה שלא משנה איזו ממשלה תהיה כאן, גם אין הבדל איזו מערכת משפטית תשלוט בבג"ץ – אנחנו מוקפים אויבים אכזרים ואין שום דרך לברוח מהם.

התחושה בלתי נסבלת. חייבים כמה מילים שיזמזמו במוח.

ואז אני נזכר באבא אחד. קראו לו אהרן. ביום הכי שמח שהיה בהיסטוריה היהודית, אבא הזה איבד שני בנים, שהיו גם ענקי דור. לאחד קראו נדב, לשני אביהו. כולם מסביב בכו וסערו, והוא עשה דבר אחד: "וידום".

איך כותבים דומייה?! איך?!

ב. אבל העידן המפלצתי שלנו פיתח צורת דיבור הרבה יותר מסוכנת ואלימה ממילים. היום אפשר לצרוח צווחה מחרידה, באמצעות תמונה או סרטון קצרצר.

וכאן, קוראים יקרים, אחרי שבוע אינטנסיבי שכזה, נראה שהגיע הזמן של כולנו – ובעיקר של כלי התקשורת לסוגיהם – לעצור ולעשות חשבון נפש. נראה לי שיש כאן מקום שטעון שיפור מיידי.

מאז אותו רגע מחריד בערב שבת, המרחב שלנו מוצף בתמונות ותיעודים מסוכנים. כן, הם מסוכנים, בעיקר לאלו שצופים בהם, אבל לא פחות מכך, לאלו שנצפים בהם. בלי ששמנו לב, כלי התקשורת שלנו – שלא לדבר על המרחבים הפחות רשמיים – מרשים לעצמם לחדור לאנשים ברגעים הכי מחרידים בחייהם, לצלם ולהפיץ.

בעגה המקצועית קוראים לזה 'סנאף'. תיעודים ברורים של זירת האסון ומה שמתרחש בה; צילומים מדויקים ממסעות הלוויות; מניחומי האבלים – הפקרת כבוד החיים והמתים שמקבלת הכשר בזכות איזו כותרת: "על אלה אני בוכיה"; "מזעזע", "צפו בילד הגיבור" וכו'.

נכון, לראות משפחה שלמה קורעת 'קריעה' מול מיטת אחיה, זה מרגש; יש אפילו אנשים שיתעוררו לתשובה כשיצפו בשני אחים ילדים מייבבים זה על כתפו של זה ומדברים דיבורי אמונה – אבל מספיק קצת מחשבה כדי להבין שמדובר ברגעים הכי פרטיים שיש! זהו מעמד שאין שום היתר בעולם לצלם! ודאי שלא להפיץ! בקושי-בקושי לצפות בו.

וכמו בכל מקרה כואב שנראה לי שאני לא מצליח להבין את הנפש של עצמי, התקשרתי לידידי הפסיכולוג ר' שלמה נדלר, וביקשתי להבין – מה בנפש שלנו גורם שנרצה להביט ברגעים המדממים הללו?

ר' שלמה, שבדרך כלל מדבר בעדינות של מטפל, נשמע קצת נסער. יש לו הרבה מילים לועזיות כדי להסביר את העניין. אם לנסות לפשט, מדובר ביצר אנושי מסוכן. "אלו מחזות של חוסר צניעות', במובן הכי פשוט של המילה: מבט אל המקומות הכי צנועים ופרטיים-בנפש של מישהו אחר.

"כשאנחנו מסתכלים על אדם – ולא משנה אם הוא ילד או מבוגר – שנמצא במצב שבו הוא מפורק מ'ההגנות' הנפשיות שלו, אנחנו בעצם פולשים אל תוך חדר-הפרטיות-הנפשי שלו. שום הורה לא היה מאפשר לאנשים לצלם את הילד שלו מפורק מבכי. בכלל, אדם שיש לו קצת עדינות נפשית, כשהוא נתקל במחזה כזה – ממהר לצאת ולסגור את הדלת, כדי לאפשר פרטיות לאדם שממש זקוק לה".

וכאן מגיע הכשל: "במקרים של אסון, היצר האפל הזה 'מתחפש'. הוא יוצר לנו תחושה שאנחנו חלק מהאירוע, שגם אנחנו חלק מהסיפור, וממילא אין שום סיבה שלא נצפה בתיעודים של 'הילדים של כולנו'; 'אמא של דור' ועוד סדרה של קלישאות שאנחנו מורים בהן היתר לנפשנו.

"אבל אם נצא לרגע מהפוזיציה של עצמנו וננסה לחשוב מה היה קורה לו היינו ניגשים אל אחד האנשים הללו ומבקשים ממנו רשות לפרסם את התמונות, וכי יש למישהו ספק שהוא לא היה מאשר לנו?! רגע, אנחנו כן היינו מסכימים שכל העולם יצפה בנו חשופים ומפורקים נפשית – כדי לשאוב 'חיזוק'?!"

אז איך אנחנו עושים את זה לאנשים בשעה הכי קשה שלהם?!

ג. "אבל יש כאן גם צורך גדול", ממשיך ר' שלמה נדלר להסביר. "בפסיכולוגיה החברתית קוראים לזה 'תאוריית ניהול האימה'". התאוריה הזו עוסקת באחד הקונפליקטים הגדולים שפוגשים את כולנו:

מצד אחד, הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם, זה חיים. יותר מכסף, יותר מכבוד, יותר מכל דבר אחר – אנחנו רוצים לחיות. ומצד שני, כל מי שחושב רגע, יודע שיום אחד החיים נגמרים. עכשיו, לך תחיה עם המידע הזה.

"בדרך כלל, אנחנו חיים בשלום. השכחה הטבעית עוזרת לנו להתעלם מהסוף ולתפקד היטב. אבל יש מצבים, כמו אסונות מחרידים, שבבת אחת מפגישים אותנו עם המוות, עם הסופיות של החיים, ואז בבת אחת דורשים מאיתנו להתמודד עם החרדה הזו.

"כשאנחנו צופים באסון, בבת אחת מופעל אצלנו מנגנון שמנסה למצוא דרכי התמודדות: למשל, ליצור בידול פסיכולוגי, שיסביר לנו שהאסון הזה הוא לא אנחנו. כך אנחנו מחזירים לעצמנו תחושה של שליטה והמשכיות.

"אצל ילדים קטנים שנחשפים לאסון זה יכול להיות מורכב יותר, שכן הם לא תמיד ידעו לעשות את זה לבד. לכן נסביר להם מה בדיוק קרה, בשפה תואמת גיל, ונדגיש שהאירוע הסתיים, וכרגע (לאט לאט) ממשיכים בשגרה. ובנוסף נזמין אותם לעשות מעשים טובים לעילוי נשמות הנפטרים או להתפלל לרפואת הפצועים, ובכך אנחנו עוזרים להם לחוש שיש להם, כביכול, השפעה על המציאות.

"עכשיו", ממשיך ר' שלמה, "תוכל קצת להבין. ברגעים של אסון, אנשים עסוקים בלארגן את החוויה הכאוטית ולהשיג תחושה של שליטה או של בידול פסיכולוגי, ובכך להמשיך את רצף החיים. זו הסיבה שברגעים כאלה, אנשים מתחילים לברר את הפרטים והשמות שיעזרו להם לארגן את האירוע בצורה של 'חדשות'. אנחנו צופים בצורה חיצונית בתמונות. אנחנו כאן, והאסון שם, בטורקיה או ברמות. ככל שנצליח להרחיק אותו, אנחנו משיגים איזו הנחה לנפש. רגיעה".

אבל כאן עלינו להיות רגישים. לכבד את המרחב הפרטי של הנפגעים. כי הם ממש לא 'ניצבים' במהדורת החדשות שלנו. אדם שמצלם אמא הולכת לזהות את ילדיה – ומפיץ, או אדם שמצלם אישה בוכה על בעל נעוריה – ראוי שנתייחס אליו כאדם שמפיץ תמונת שחץ. כי המנגנונים בנפש זהים.

בואו ננסה לשמור על מחננו קדוש, גם בקדושת הנפש.

ד. והכאב לא נגמר. הפעם הוא אישי.

לכל אדם 'כותב', יש 'קורא' מדומיין. מישהו שהוא רואה לנגדו בעת הכתיבה. לפני שעות אחדות ליוויתי את מיטתו של ה'קורא' הזה. קראו לו ר' אלימלך ברקוביץ (ולא, אני לא מסוגל עוד לתת לו את שתי האותיות ההן).

ר' מיילך היה דמות אגדית. אצל רבבות חסידי גור בעולם, הוא חלק מה'נסיעה'. איש חיל, מלא שמחה וחיות, שניהל במו ידיו את בית המדרש הגדול בעולם. במשך יותר מעשור הוא היה שם, בימים ובלילות, עשה, תיקן, פיתח ובעיקר פיזר מילות חכמה ושמחה.

היה בו משהו מתעתע. למי שלא הכיר, הוא נראה כמו 'מנהל' טכני מוכשר. אבל 'מיילך' היה גם איש הגות ותכונה. הידע שלו, בתנ"ך, בחסידות, בהיסטוריה והאמת שכמעט בכל תחום, היה מרהיב. יכולת לשבת עימו, תוך כדי שהוא מנווט סיעת פועלים עצומה, ולשמוע פירוט של קרבות ושושלות מלוכה אירופאיות שהובילו למלחמת העולם.

בכלל, הוא היה איש של ניגודים. לא הייתה לו בעיה להרים קול מול רבבת אנשים, ומנגד הייתה בו ביישנות נאצלת כשזה הגיע לשיחה פרטית; הוא עשוי היה להיראות קשוח, וליבו היה רך כחמאה. הייתה בו חריפות שנונה, ששכנה עם תמימות ונאמנות חסידית. על כל תחום בעולם יכולת לשוחח איתו, רק לא על העבודה שהוא עושה באזורים שנקראים בגור 'בתי גוואי'.

הוא התחזה לאיש מעש, אבל הוא היה איש ספר מובהק. כנראה רק מעטים ממכריו יודעים שאת אחד המאמרים הנפוצים לתולדותיו של ה'ערבי נחל', כתב היהודי הזה שבמשך שעות ניהל משק בכישרון מעשי מובהק. לא פעם, גם טורים אלו עברו תחת עיניו המקצועיות. הביקורת החדה, תמיד הייתה עטופה במחמאה.

יש עוד הרבה לכתוב. אבל מיילך גם היה איש שממש תיעב פרסום. אחרי ההלוויה, כשנברתי קצת, מצאתי התכתבות שניהלנו בסביבות חג הפורים. הוא סיפר על מחלתו האנושה, ואני קוננתי על המצב האנושי – "אתה מתמודד עם סכנת חיים, ומחוץ לחדר שלך אנשים מוטרדים משאלה קיומית כמו 'למה להתחפש' ומה צבע הצלופן של ה'משלוח מנות'".

ומיילך, אוהב יהודים שכמוהו השיב: "אני ממש שמח שאלו הדאגות שלהם. אני תוהה, האם אחרי שאני עצמי אחלים, האם לא אשכח את החסד הגדול".

צר לי עליך אחי, כי נעמת מאוד.