שקט, בוכים!

איך באמת מסבירים לאלו שלא מבינים?!

שקט מחריש אוזניים שרר באולם הקונצרטים.
מטבע הדברים, הקהל שמגיע במיוחד כדי לשמוע יצירות מודרניסטיות לפסנתר, מורכב מאוסף של אומנים משוגעים לדבר.
מי שמכיר את הקודים של עולם האומנות, יודע שהמילה 'מודרניסטי' בהקשר של אומנות, הוא משהו שקשה להבין. אתה עומד ומביט בכמה קווים מקושקשים, שואל את עצמך מי הילד שההורים שלו כל כך לא מודעים לעצמם, ואז מגלה שאוסף הקווים הללו, שווה כמו הדירה שלך. וכמו שקורה בעולם המודרני, אם אתה מעקם את האף, זה אומר בעיקר שאתה אדם נחות שלא מבין כלום.
באותו לילה קיצי של ה-29 באוגוסט שנת 1952, נערך מופע מיוחד לאנשים מיוחדים שכאלו. אנשים עשירים, לבושים יפה, הרבה קרחות, משקפיים, עניבות וכל מה שעושה 'אנשים חושבים'. בזה אחר זה עלו אומנים מיוחדים והשמיעו יצירות נועזות. הקהל הקשיב במצחים חרושי קמטים, ולבסוף מחא כפיים בנימוס.

עת לשתוק. אילוסטרציה

ואז הוא הגיע. לא רבים הכירו אותו. הוא היה אדם גבוה, לבוש בפראק רשמי, ורעמת שיער כסופה כיסתה זוג עיניים שובבות.
"מוריי ורבותיי", הכריז המנחה, "קבלו את הפסנתרן דיוויד טודור. דיוויד ינגן לנו יצירה חדשה ומיוחדת שנקראת '4,33'. מי שהלחין את היצירה הזו", המשיך המנחה, "הוא ג'ון קייג'". לשמע שמו של המלחין, נשמעו שוב מחיאות כפיים. כולם הכירו את קייג'. כולם ידעו שמדובר במלחין גאון.
היצירה, המשיך המנחה להסביר, נקראת על שם אורכה. ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. היא מחולקת לשלושה פרקים: הפרק הראשון באורך 30 שניות; הפרק השני באורך 2 דקות ו-23 שניות; והפרק השלישי באורך דקה אחת ו-40 שניות.
טודור חייך בנימוס. התיישב על כיסא העור שליד הפסנתר הענק, פתח את קלסר הפרטיטורה, הרכיב משקפי קריאה, הוציא שעון ומתח אותו, ואז נתן את האות. במקום לנגן, הוא פשוט טרק את כיסוי הקלידים של הפסנתר. שתיקה מוזרה מילאה את האולם.
זה נמשך שלושים שניות. טודור פתח שוב את הכיסוי לשנייה אחת. ואז שוב טרק. ושוב השתררה שתיקה, הפעם ארוכה יותר.
הקהל לא בדיוק הבין מה קורה. ברגעים מסוימים, בעיקר במעברים שבין 'הפרקים', נשמעו לא מעט צחקוקים. לכל אורך הזמן נשמעו גם שיעולי מבוכה, לחשושים, והמון שקט מעיק. מביך.
בדיוק אחרי 4 דקות ו-33 שניות, ה'יצירה' הסתיימה. הפסנתרן קם על רגליו. הקהל בקושי מחא כף.
אבל באותו לילה, שמו של המלחין ג'ון קייג' הפך לשם דבר במוזיקה העולמית.

באופן אישי, אני אדם שמרן וקצת מיושן. פסנתר נועד כדי לפרוט על קלידיו. בלי שטיקים ובלי שתיקות. אבל היצירה הזו של קייג', נראית לי חשובה למדי.
"הדבר שהכי הלחיץ אותי", אמר קייג', "שאנשים יחשבו שמדובר בבדיחה. בעיניי, זו יצירה רצינית וחשובה".
כיום, כמעט כל תזמורת מכובדת בעולם, נוהגת מדי פעם 'לנגן' את היצירה הזו. אם תנסו להאזין או לצפות באחת הגרסאות שלה, תראו שהיא נוגעת במקומות הכי עמוקים בנפש שלנו. אתם רואים תזמורת שלמה מתייצבת, מנצח מושיט שתי ידיים לאוויר, ואז פשוט משתתק.
אני מוכן להתווכח, שרובכם לא תחזיקו מעמד ותמצאו את עצמכם מדלגים לסוף. לחלופין, תמצאו את עצמכם נאחזים בכל שיעול או צחקוק שיש בקהל. ככה זה, הנפש של האדם המודרני, מעדיפה להקשיב לכל צליל, רק לא לשקט.
באחד הראיונות, סיפר קייג' על הרגע שנתן לו את ההשראה ליצירה הזו: שנה קודם לכן הוא ביקר בחדר הקלטות באוניברסיטת הרווארד. לאולפן היו קירות שסופגים את כל הצלילים, כך שלא היה במקום שום הד. קייג' נכנס לחדר וציפה לשמוע שקט מוחלט. אבל להפתעתו הוא גילה שהוא שומע כל הזמן שני צלילים. אחד גבוה ואחד נמוך יותר.
כשהוא שאל את הטכנאי מה הם הצלילים הללו, הוא קיבל תשובה מפחידה. בשעתו, היו כאלו שלא האמינו לקייג', אבל בשנים האחרונות הקימה חברת מייקרוסופט את 'החדר השקט בעולם'. מדובר בחדר שבו יש דממה הרבה יותר חזקה משהאדם מסוגל להקשיב לה.
אנשים שנכנסו לתוכה דיווחו על חוויה עוצמתית ומפחידה: פתאום אני שומע את הגוף שלי עובד. הלב פועם, הקנה נושם ונושף, אני בולע רוק. החדר גורם לך להבין שאתה מכונה…" חוקרים מסוימים טוענים שאפשר ממש לשמוע את הדם שזורם בגוף. כיום, לא מאפשרים לאדם לשהות בשתיקה הזו יותר מ-45 דקות.
"זה היה הרגע שבו הבנתי", הסביר קייג', "שהצלילים קיימים בכל מקום ובכל זמן – גם בתוך השקט המוחלט כביכול". זה היה הרגע שבו הוא בחר לכתוב את היצירה הזו.

בשלב זה אני משער שאתם מתחילים כבר להתעצבן. מה זה השקט הזה, שהבאת לנו על תחילת החורף?
אז לפני הכל, תרשו לי לפרוק תסכול אישי: לא רוצה להישמע כמו איזה זקן נרגן, אבל משהו במרחב החרדי הפך להיות בלתי אפשרי לאוזן הרגישה. כל כך התרגלנו, עד שאנחנו כבר לא שמים לב עד כמה המרחב רועש.
יהודי שמנסה להירדם בשעה סבירה בשכונה חרדית, חייב להתחמש בחדר אטום ובאטמי אוזניים אישיים. הכל מסביב צועק וצורח. הרכבים של מוכרי ארבעת המינים, אוספי הצדקה, הילדים שמתאמנים בשופר, המבוגרים שמחליטים להקים סוכה עם מקדחה באישון לילה, ועל כולנה 'שמחות בית השואבה'.
אם פעם היו כמה קלרינטים ועוד איזה פויקר נחמד שהרימו בית מדרש שלם – כיום, האורגניסטים זכאים לתואר 'מפציצים'. אם אתה לא מרגיש את המקצב של הביט פועם לך בתוך הקישקע, האורגניסט לא יצא ידי חובתו. ומה שמתסכל יותר מכל, ש'אכשר דרא'. פגעי הטכנולוגיה גרמו לכך שהיום לכל משפחה ממוצעת יש בוקסה עוצמתית שבשנות ילדותנו הרקידה את כל 'אור יהושע'.
הכל התהפך. אם בעבר, יהודי ירא ושלם ידע שבשום אופן אסור שהשמחה שלו תפריע לאנשים אחרים, כיום מי שמבקש קצת להרגיע עם ה'בומים', הוא אדם קפוא שסופו לרדת מן הדרך הישרה. (איפה שמענו כזאת?! הרי ברור שבימי ה'בעל שם טוב' כל מעז'יבוז' רעדה מרוב שמחה, והקוזקים האוקראינים שמרו שאיש לא יפריע.)
אבל נעזוב לרגע את העניין הפעוט הזה, כי בחסדי שמיים, הפיצוצים הללו מאחורינו, לפחות לכמה שבועות. יש עכשיו במרחב רעש הרבה יותר קשה ומעצבן. רעש של ברברת, שמאיים להוציא את האדם מדעתו.

עת צרה היא ליעקב. יותר מדי ילדים קטנים בכיפות סרוגות, התחילו לומר בשבועות האחרונים קדיש יתום. יותר מדי דם ודמעות של יהודים – נשפכים פה בשנה האחרונה. הכאב מטריף את הדעת. הוא רודף אחרינו לכל מקום.
וכשכואב, צועקים. צורחים ובוכים.
אחת הזעקות הכי נוקבות, מופנית בימים אלו – אלינו. בני הציבור החרדי. "איפה אתם?!" צועקים עלינו אנשים עם צווארון של 'קריעה'. "איפה אתם?!" צועקים גם אנשים עם סיכת-צווארון צהובה. יש להם טענות נוקבות, חריפות, והם מנסחים אותה בצורה פוגעת ומעליבה.
ומול הכאב הזה, אנחנו מרגישים צורך לענות. הצורך לענות, גדול בהרבה מהצורך להבין. לענות זה המקצוע שלנו. אנשים שכל היום והלילה מתפלפלים, רגילים לענות על כל שאלה. כל יהודי שמחזיק בתעודת עיתונאי, חש צורך נפשי עמוק 'לענות'. כל בחור בן 12 שנתקל במצלמה, שופך לתוכה את כל שברי הרעיונות שהוא לכד מהחיידר ועד הנה. אוסף של טיעונים שכל אחד סותר את זולתו. בלגן לוגי שמוציא את ציבור שומרי התורה, כאנשים שאיך לומר, לא ממש דייקנים.
הכלל הראשון שחז"ל לימדו את האדם שנכנס לבית אבלים הוא "שתיקותא" (ברכות ו). הגמרא מבטיחה שכר לאדם ששותק בבית אבלים.
כל מי שמבין ולו משהו בנפש, יודע שהדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות מול כאב – הוא לענות תשובה לוגית. כאשר אדם שכול מטיח בך, החכמה והמוסר מחייבים פשוט לשבת בהכנעה ולספוג. גם אם יש לך מה להשיב. ואולי, דווקא כשיש לך מה להשיב.
אחים שלנו קרועים מכאב. ברוב המקרים זו לא 'שנאה' ולא 'הסתה'. זו פשוט צווחה. כמה רוע וטמטום צריך, כדי 'להתנצח' ב'השקופע' עם כזה כאב. כשאמא בוכה שהבן היקר שלה חזר בארון, אתה לא מסביר לה ש'הצבא לא בנוי לחרדים'. דווקא בגלל שאתה צודק.
לא רק שהשתיקה לא תזיק בעת הזאת, היא אולי אחד הדברים היחידים שיכולים להועיל. אם אחים שלנו לא יכולים להבין אותנו, לפחות ניתן להם לפרוק עלינו את התסכול. שום דבר רע לא יכול לקרות. קצת כפרת עוונות. העלבון שלנו הרבה פחות קשה מהכאב שלהם.
מקושיה, אומר הפתגם היהודי, לא מתים.
ראיתי השבוע תיעוד של הראשון לציון גרש"מ עמאר יושב בבית אבלים וסופג טענות כואבות מאלמנה טרייה. התיעוד הזה, ריגש אותי. הרב שוודאי מכיר את כל הטיעונים של יושבי האולפנים, מרכין ראש ומקשיב. סופג כל מילה. בכאב, בדומייה, בהזדהות.
לא רק שהשתיקה לא תזיק לצעירים שלנו, אלא שהיא גם עשויה להועיל.
אחרי שנשתיק קצת את ברברת ה'הסברה', ייתכן שפתאום נתחיל לשמוע את עצמנו. במקום להסביר ליהודים חילונים ש'תורה מגנא ומצלא', נתחיל להטמיע את הנתון הזה בנו ובילדים שלנו. אחרי שנים של דקלום, הגיע הזמן להתחיל להתבונן במילים הללו: 'תורה מגנא ומצלא'.
אולי במקום 'לענות' תשובות מטופשות שאיש לא קונה, הגיע הזמן שבאמת כל אחד 'ישאל' את עצמו את השאלה הנוקבת: האם אכן אני מסייע למלחמה של עם ישראל?!
נראה לי שבחור-ישיבה שישאל את עצמו את השאלה הזו, וגם יפנים וירגיש שהתורה שלו מגינה על העולם, לא ימצא את עצמו ממתין לחילוץ באמצע המדבר בעיצומה של מלחמת קיום. בכלל, הוא יהיה זהיר יותר במעשיו שברשות הרבים.
הסברנו די. עכשיו הגיע הזמן להפנים.